בגיל ארבעים נכנס ליוצר אוהד חיטמן ג'וק לראש: לרוץ במרתונים. "זה היה שילוב", הוא מספר, "בין זה שנהניתי לרוץ כדי להגיד לעצמי 'איזה מדהים אני', וגם כי אני אוהב להתנדב. לאו דווקא לדברים גדולים ומוכרים. בדרך כלל אני מתנדב באוכלוסיות שקשורות לסרטן, בגלל ההיסטוריה שלי. ויום אחד אני מקבל שיחה מבחורה שלא הכרתי: 'מה דעתך לרוץ בשם העמותה שלנו, יתומים מאירועי טרור מכל הארץ? בוא תרוץ עם החולצה שלנו ואיתנו'. ערב לפני המרוץ הייתה התכנסות ושם אני פוגש לראשונה את מי שדיברה איתי, את אורית. ואני רואה מישהי דתייה ולא יודע אם לגשת, ללחוץ יד והכל, ואז היא ניגשת, מחבקת. בסוף נתתי שם גם הופעה, ורגע לפני, אני מסתכל על הקהל וחוטף את שוק חיי. האירוע מלא דתיים, בסנדלים, חולצות משובצות ועוזי קצר. כל הקלישאה. ואני להקה צבאית, מאז הטירונות לא יריתי.
"אבל אז קרה משהו מוזר. אחרי אותו מרוץ, שרצתי בו עשרה קילומטרים, אני ואורית, שבמגזר שלה אני יכול להיות אבא שלה, פתאום מתחילים לשמור על קשר, והיא באה להקרנה החגיגית שעשו לסרט עליי ועל רן, בן הזוג שלי, והיא באה למופע שלי 'חיטמן שר חיטמן' ולמחזמר שלי, עם תכנים לא קלים. ואנחנו מעלים סטוריז אחד של השני. ומצד אחד מקבלים תגובות של 'וואו, איזה יופי', ומצד שני אני מקבל תגובות של: 'כן, אל תהיה עכשיו יפה נפש. כל המתנחלים האלו מה שהם רוצים זה טה טה טה', וזה בא מקהל טבעי שלי, ומהחברים שאומרים: 'למה, מה לך ולה'. כמו שהיא מעלה סטורי שלי, ומקבלת תגובות של: 'את יודעת שהוא הומו', 'את יודעת שהוא בעצם שמאלני', למרות שאגב אני ממש לא שמאלני".
על פניו אין דבר יותר מנוגד משני אלו. חיטמן, יוצר, מחזאי, מרכז מגמת מחזות זמר ב"רימון" – רשימה חלקית, בן 46, גיי שנשוי זה כעשור לרן, אב לתאומים אווה וברי, בני שמונה וחצי, שהזוג הביא לעולם בהליך פונדקאות, מתגורר ברמת־גן, שכל מהותו חילונית, למרות שהוא לומד גמרא אצל שי פירון, לשעבר שר החינוך. ואורית מרק אטינגר, בת 24, תושבת עתניאל, אשה דתייה, בת שכולה שאביה הרב מיכאל (מיכי) מרק ז"ל נרצח בפיגוע ב־2016 כשהיה בן 48. שלוש שנים לאחר מכן נהרג אחיה שלומי ז"ל, שהיה עובד משרד ראש הממשלה, כשרכב על אופנועו. היא נשואה לדניאל ואם לצור בן השנתיים וחצי. כבר בגיל 17, בעקבות מות אביה, הקימה את עמותת "אור מיכאל" שמונה כאלף פעילים שמגיעים לבתי חולים בכל הארץ לשמח את המאושפזים. כחברת אמת, היא כמובן לא ויתרה לחיטמן, שהחלים מסרטן והתקף לב, ושיכנעה אותו לבוא איתה למשרדי העמותה. "כשהבאתי אותו", היא משחזרת, "מישהי מהצוות לחשה לי: 'אורית, את יודעת שהוא הומו'. והיא אפילו לא הייתה דתייה. היא דאגה לי שכולם פה דתיים, ושלא יגידו לי משהו. ואני אמרתי לה: 'בסדר'. ובאמת, בגלל שככה זה עבר אצלי, אף אחד לא העיר, כלום. כולם עפו עליו והתאהבו בו".
גנץ, בגלל טרופר וכהנא
לדברי חיטמן, אחד מתחביביהם המשותפים הוא לריב ולהתווכח, חלק מזה נתניהו – בעד ונגד. בסוף זה נגמר כשאורית שולחת לו סטיקר קטן בווטסאפ, של סמוטריץ' עושה לב.
את נעלבת כשהוא קורא לך מתנחלת?
"הסמנטיקה לא מעניינת אותי. היא בדרך כלל של אלו מבחוץ. אני אישית לא נעלבת, אני גאה בזה. מבחינת הפלסטינים, גם אוהד הוא מתנחל. כולנו מתנחלים".
מה הצבעתם בבחירות?
חיטמן: "תמיד גנץ וגם לאחרונה, ואפתיע אותך: בגלל חילי טרופר ומתן כהנא, שהם אנשים דתיים קצת ימניים, אבל מייצגים את מה שאני רוצה שהילדים שלי יראו בכנסת. אנשים ערכיים, וכאלו שמתנהלים מתוך תרבות וחינוך. זה שאני גר איפה שאני גר לא אומר שאני צריך להצביע מרצ ושמאלה מזה".
אורית?
"לא זוכרת. או הציונות הדתית או... מה עוד היה? ליכוד אולי? אני מרגישה שאין יותר כאלו שמייצגים אותי. מה שהיה לי חשוב שיהיה ימין על מלא, מה שלא כל כך עובד כרגע", היא צוחקת. "הייתה תקופה של פיגועים מטורפים, והרגשתי שהממשלה נותנת תמיכה למחבלים. חברי כנסת ערבים שמהללים את הרוצחים של אבא שלי, מבחינתי זה הכי גרוע שיש. כל דבר שיחליף את זה יהיה טוב. אולי הצבעתי איילת שקד?".
האם את חשה שהשכול שלך יותר "זול" עבור כלל הישראלים, מול שכול של מישהו שנרצח בדיזנגוף?
"ברור, חד־משמעית. זה ברמה של אם נרצח מישהו מיו"ש אז 'הוא אשם'. זה כמו שמאשימים אישה שנאנסה בגלל שהתלבשה לא צנוע. או: 'למה אתם גרים שם?', למה, בדיזנגוף שאלת 'למה אתם גרים שם?' תעשו לי טובה. אנחנו גרים בישראל. השכנים הפלסטינים שלי אומרים לי: 'אורית, אתם שמתם את הפס על המפה, אבל עכו, ת"א, עתניאל – כל זה שלנו. אתם חושבים שזה מעניין אותנו, אבל זה לא מעניין'".
"אני מודה שכשיש פיגוע בת"א", אומר חיטמן, "זה עושה לי אאוץ' בלב יותר מאשר פיגוע בהתנחלות, אבל בפיגוע האחרון שהיה באזור שלה (שבו נהרגה הגננת בת שבע נגרי, א.א) הלב שלי דפק ומיד סימסתי לאורית: 'את בסדר?'. לא מעניין אותי מתנחלים, אורית מעניינת אותי, וזה בדיוק היה באזור שלה. עם ישראל? אין עם ישראל. ישראל זה לא גבול. זה המשפחה שלי, בן הזוג והילדים, ואורית היא ישראל בשבילי, והיא חושבת שהיא ישראל בשבילי, כי היא יושבת ושומרת עליי".
האם אוהד הוא גיי המחמד שלך?
"לא, הוא לא הראשון. יש לי מלא חברים כמוהו. יש לי אחות לסבית. מבחינתכם זה 'אוי, איך עשית את זה'. או שאומרים לי: 'טוב, את מתנחלת דתייה, את חיה בבועה שלך', ואני אומרת: ממש לא. יש לי הרבה סוגים וגוונים של חברים. הוא מאוד חמוד, אבל לא מחמד".
אוהד, אולי היא מתנחלת המחמד שלך?
"לא, היא לא מחמד. אני אוהב אותה כאדם. אני כן אוהב להציב מראה מסוימת מול אנשים. עוקבים שלי אמרו: 'מה אתה נותן מקום למתנחלת', כמו שאחרים באו לאורית ואמרו לה: 'מה את בקשר עם ההומו התל־אביבי הזה?'.
מרק אטינגר: "עשינו סטורי אצלי בבית ואני כזה: 'מה, הוא חבר שלי'. אפילו לא היה אישיו. או שאומרים לי: 'לא, את לא מתנחלת אמיתית'. כי מה? כי המתנחלים נוראיים, זורקים אבנים על ערבים. ואני ככה... למרות שאין אף אחד ביישוב שלי שזרק אבנים".
הביקור המאתגר בעתניאל
אחד משיאי החברות ביניהם היה ביקורו של חיטמן בהתנחלות/התיישבות עתניאל. "בהתחלה הייתי בשוק", הוא אומר, "בסוף יצא מזה משהו מכונן. פחדתי פחד מוות לנסוע, אבל אמרתי: 'אני לא יכול לשפוט אותך שאת גרה בהתנחלות, עד שאני לא מבקר אצלך'. באתי לראות איפה אורית גרה, להבין, להכיר. והדבר הראשון שאורית ודניאל בעלה עשו זה להפגיש אותי עם יוחאי דמרי, ראש מועצת הר חברון. ואני אמרתי: 'וואו, על ההתחלה הביאו לי את בן גביר'. ואנחנו יושבים, מדברים ובכוונה אני מאתגר אותו ומדי פעם דוחף משפט כמו: 'טוב, אני והבן זוג שלי', 'טוב אני והילדים והבן זוג'. עכשיו, לא מדובר באורית ובעלה, שמגיעים להופעות שלי. ויושב הבנאדם ואומר לי: 'תקשיב, אנחנו מה זה נשמח שתבוא עם הבן זוג והילדים, ונארח אתכם כמשפחה'. ואומר את זה בנאדם שהוא לא צעיר. למדתי שאוטומטית, גם אני, הנאור, המשכיל, התל־אביבי, הליברלי, חוטא בלשפוט אנשים על פי מראה ראשון".
עכשיו למבחן האולטימטיבי: הבן שלך, צור, רוצה להתחתן עם הבת של אוהד. מסכימה או לא?
חיטמן: "עזבי, האתגר הגדול זה אם הבן שלה ירצה להתחתן עם הבן שלי".
מרק אטינגר: "בסוף הבן שלי יחליט מה שהוא יחליט. לכל דבר יש מורכבויות. אני מחנכת את הילד שלי למשהו מסוים. בעיניי, למשל, לא נכון שהוא יתחתן עם ערבייה ויגור בכפר פה ממול, אבל אם זה מה שהוא החליט, מי אני?".
חיטמן: "אגיד לך עם מה כן יש לי בעיה. לי יהיה קשה אם הבן שלי יחזור בתשובה. אנחנו מחנכים את הילדים שלנו להיות חרוצים, משכילים, עם הפוטנציאל הכי גבוה. ולא אכפת לי עם כיפה או כאפייה. יהיה לי קשה מאוד אם הילד שלי יעבור צד למגזר שאני לא מעריך: לא עובד, לא מפרנס, חי על חשבוני ועוד מחוקק חוקים שאני אזרח סוג ב'. אורית אינה הבעיה. הלוואי על הילדים שלי בני זוג משכילים, ליברלים ופתוחים בראש, כמו אורית ודניאל".
מרק אטינגר: "מה שהוא פירט לפרטים, זה חרדים".
חיטמן: "מה חרדים, את הצבעת לאבי מעוז".
מרק אטינגר: "גם בתוך המפלגות וגם בתוך החברה שלי, הרוב המוחלט זועמים על כל החוקים הטיפשיים שמציעים עכשיו. אנחנו מרגישים שהפוליטיקאים אומרים משפטים, ואנחנו אוכלים אותה בתור ציבור. כשאבי מעוז זורק אמירה, עבור הרבה אנשים, כל מי שהוא מתנחל ביו"ש ודתי לאומי - אלו הדעות שלו, בעוד שאתה כמתנחל אומר: 'איפה זה ואיפה אנחנו'. יש קיצונים כמו בכל מקום, אבל אמירות כאלו קטנות מפצלות את העם. הציבור, בסוף יש לו דעה הרבה יותר מכילה. באחד על אחד אנשים, קולגות, עובדים יחד. אנשים אומרים עליי ועל אוהד שזה נדיר. מה נדיר? באוטובוס אנשים עומדים יחד, לא? בתור בסופר, אני הולכת לרופא ולא מעניינת אותי הדעה הפוליטית שלו".
הפגישה שלא הייתה
אז למה זה לא עובד במקרו?
חיטמן: "כי אנחנו אחת המדינות שהכי 'שונאת'. כשחזרתי מהביקור אצל אורית בהתנחלות, וכולם שאלו אותי 'איך זה', עניתי: 'תראו, לא שיניתי את הדעות שלי בכלל, אבל הבנתי שוואלה, יש פה בעיה יותר מורכבת'. כולנו עושים דמוניזציה לצד השני כדי להרגיש יותר טוב עם עצמנו. החרדים שונאים הומואים, ואני רואה חרדי אני אוטומטי שונא, רואה מתנחל, אוטומטית חושב שהוא משוגע. רואה ערבי, מיד עובר לצד השני של הרחוב. כולנו במהות שלנו גזענים יפי נפש, גם אני, גם אורית. אבל אני חושב שלפחות אנחנו מודים שיש עוד אמת, שאנחנו רוצים להקשיב לה. בסופו של יום, נוח לי אוטומטית לשנוא, כדי להצדיק את הצד שלי. אחרי הבחירות התקשרתי לאורית, רועד, בגלל האמירות של אבי מעוז, אמרתי לה: 'תעזרי לי, אני מפחד'. לא ממנו אישית, אלא מהאמירות".
מרק אטינגר: "ואז רציתי להפגיש ביניהם. שיפגוש הומו ויבין שהם בני אדם. עשיתי עם הדובר חצי שעה שיחה, ואז אוהד אמר 'זה כבד'. והם אמרו שאפשר".
חיטמן: "אמרתי שיש לי קו אדום, לפגוש אדם שבמהות שלו שולל אותי. אחר כך, באחד הראיונות אמרתי שפנו אליי מהלשכה של מעוז לפגישה וסירבתי. ואני הבנתי ש'אבי מעוז' שלי זה ה'אחינועם ניני' שלה".
תסביר.
"לי ולאורית יש חלום לפודקאסט, שיקראו לו 'הפילים' או 'הפילים בחדר'. תמיד להביא עוד צלע במשולש, שבעצם מהותו שולל אותנו. העלינו שמות והבנו מה השמות ה'נכונים' לפי איך שהצד השני הגיב. אצלי זה היה אבי מעוז ואצל אורית זו הייתה אחינועם ניני. בשבילי היא מייצגת מוזיקאית חרוצה, אינטליגנטית, אוהבת אדם. ואורית אמרה: 'אתה מבין שניני רואה בי סרטן?'. וחיפשתי את הראיון שבאמת אחינועם אמרה על אנשים כמו אורית שהם סרטן, ואני חייב לומר שזה שינה לי את קו המחשבה. זו דמוניזציה שלנו להגיד את זה".
אוהד, מה בן הזוג שלך אומר על החברות הזו?
"רן יותר חשדן. כשסיפרתי לו על אורית, הוא אמר 'אולי היא מנצלת אותך כדי להלבין את דמותה, להראות שהיא סובלנית לאנשים כמוך'. אבל בפעם הראשונה שהוא ראה אותה אצלנו בבית, והיא באה אליו עם חיבוקים, כי זו אורית, הוא אמר: 'יו, איזו חמודה'".
אזרחות נוספת זו אופציה אצלכם?
מרק אטינגר: "אני לא רואה יותר מדי התעסקות בזה. אותנו מחנכים לגור בארץ, לא משנה מה. כולם אצלנו קצינים, מפקדים בצבא. ואנחנו מתבאסים שאחרי כל זה, אם אנחנו נרצחים אומרים: 'בעיה שלכם'".
חיטמן: "אני גאה בילדים שלי, שרבים ביניהם מי יגור בלונדון ומי יגור בניו־יורק. זה עצוב. אני לא מחנך את הילדים לעזוב את המדינה, אבל אני חושש שלי ולילדיי אין עתיד במדינה יותר דתית, עם פחות זכויות. זה לא תקין שאני ורן ניסע למדינת עולם שלישי להביא ילדים. פונדקאות כן או לא, זה ויכוח אחר".
מרק אטינגר: "אה, וזה כן תקין שאנחנו נירצח בכבישים? הממשלה הקודמת נתנה כספים לרשות הפלסטינית, ואף פעם לא שקלתי להגיד: 'אז בוא נטוס כי קשה'".
חיטמן: "את לא פוחדת שבגלל הגידול הדמוגרפי, נהיה מדינת חרדים, מתנחלים, ערבים, ואז מה יש לי לעשות פה?".
מרק אטינגר: "אני לא חושבת, כי כרגע יש יותר הומואים מלפני עשר שנים. אתה לא מסכים? כמויות, על מה אתה מדבר? אולי אנחנו הרבה, אבל אותנו רוצחים יותר. אענה לך בכנות: אני לא רואה חמש שנים קדימה. המציאות שלנו כזו מטורפת, בוא נחיה את החמש שנים".
"הניצחון של חייך"
לאחרונה הוסיפה לעצמה מרק אטינגר את הטייטל "סופרת", לאחר שיצא ספרה הראשון האוטוביוגרפי "קרן אור שבורה", בהוצאת "ידיעות ספרים", המספר את מסע השיקום הפרטי שלה לאחר הירצחו של אביה ופציעתה הקשה של אמה.
"את יודעת מה זו חברות?", שואל חיטמן בהומור המיוחד לו, "שכבר שנתיים היא שולחת לי קטעים מהספר, ולפני חודש היא שאלה אותי תאריכים כי יש לה השקה בנובמבר והיא רוצה שאופיע. עכשיו תביני: זה בירושלים, יום חמישי, שלוש שעות נסיעה לכל כיוון, ואם אין שם קלידים, זה לסחוב שלושים קילו מהבית. אבל אמרתי לה: 'קודם כל את חברה, את חוגגת את הניצחון של חייך. וקודם כל אני שם'. זה בשבילה, ואם יהיה לי קשה לראות אנשים, כל מיני פוליטיקאים מהימין, חברים שלה, זו בעיה שלי.
"אגב פוליטיקאים, את יודעת שאמיר אוחנה גר לידי שש שנים, דלת ליד דלת, והילדים שלנו היו חברים טובים? זה היה במגדלים בת"א. בקורונה היו הפגנות נגד הממשלה, וכשלא מצאנו בייביסיטר, היינו שמים את הילדים אצלו. אורית צריכה להעריך אותי לא על הדעות, אלא על זה שאני נוסע בשבילה שלוש שעות. אנשים, אתה חבר שלהם, או כי הם משקפים לך את עצמך או כי אתה מעריץ בהם משהו. אורית ואני, אנחנו דומים. שנינו לא מתקבלים על ידי צדדים בחברה. מתנחלים והומואים. ולשנינו יש משהו משותף, שאני מאחל לעצמי, שיהיה כתוב על המצבה שלי: מורה דרך".
אורית, מה לכתוב על המצבה שלך?
חיטמן: "חברה של אוהד".
אוהד: "לא מעניין אותי מתנחלים, אורית מעניינת אותי. עם ישראל? אין עם ישראל. ישראל זה לא גבול. זה המשפחה שלי, בן הזוג והילדים, ואורית היא ישראל בשבילי, והיא חושבת שהיא ישראל בשבילי, כי היא יושבת ושומרת עליי"
