אחרי שסיימה את הסלט וסינוורה אותי בחיוך מלא שיניים רק כדי לוודא שאין לה ירוק של פטרוזיליה בחריצים, יפית אסולין – מירי זגורי בשבילכם – כיחכחה בגרונה והזכירה לי שהיא גם שחקנית דרמטית וגם קומיקאית קורעת.
"לא שאני מתחייבת להצחיק אותך", היא התנצלה מראש, "אבל חשוב לי שתדעי, ש־80 אחוז מהדברים שאני אומרת באים עם קריצה. בפרינט לא שומעים את האינטונציה ולכי תדעי כמה ממנה עובר לדף. לכן אני קצת חוששת מאיך שאת הולכת לארוז אותי, לא יודעת עד כמה מותר לי לדבר חופשי".
תני לי דוגמה למשהו שאת מתלבטת אם לספר או לא.
"הגיל המדויק שלי. 43. אני סבבה איתו, וברור שכל אחד יכול למצוא בוויקיפדיה את התאריך שבו נולדתי, אבל לפעמים, אזכור הגיל מצמצם לאנשים את הדמיון. זה לא מצחיק, נכון?"
היא מכווצת את מצחה, מהרהרת, חופרת ומבריקה, גם סיפור ההיכרות עם בעלי: "אני נשואה לערן לאור שהיה שחקן בעברו, שחקן מדהים. הכרנו בבית הספר למשחק בסמינר הקיבוצים. מה חיבר בינינו? מתח מיני גבוה. שמעת את הקריצה?"
בהחלט.
"נפגשנו בשנה א', לפני 17 שנה, והיה בינינו חיבור מיידי. גם כשהיינו רק ידידים חשבו שאנחנו זוג או אחים, נראינו דומים. ערן תמיד הצחיק אותי ועשינו מלא שטויות ביחד. פעם עשינו תעלול לאח שלו", היא מעקמת את אפה. "תעלול, מילה של זקנים".
תני דוגמה לתעלול.
"יום אחד, בסוף הלימודים, ערן אמר לי 'בואי איתי לאח שלי', אז באתי. בדרך ערן הציע שנעשה לו קטע ונתן לי דמות. באותו היום לבשתי איזו שמלה ארוכה, נראיתי קצת דתייה, וקצת אחרי שערן נכנס דפקתי בדלת ושי, אחיו, פתח. אמרתי 'שלום, אני משוררת שעוברת מבית לבית ומקריאה את השירים שלה'. שי ומי שהייתה איתו היו המומים, אבל זרמו. עמדתי והתחלתי לדקלם שיר גס נורא שערן ואני כתבנו ביחד".
כמה גס?
"נורא. המוטיב החוזר בו היה 'בא לי בולבול'. שי והחבר'ה שלו לא ידעו איך לאכול אותי ומחאו כפיים מתוך נימוס. יפה מצידם. כששי אמר 'אח שלי שחקן' אמרתי 'גם אני'. שי אמר 'הוא לומד בסמינר הקיבוצים' ואמרתי 'גם אני'. עברו עוד כמה שאלות עד ששי קלט את הקטע. שש שנים מאוחר יותר הוא הפך לגיסי".
"קצת מחפופה"
בעלה פרש מהבמה לטובת ריכוז תוכניות של מחוננים ברעננה ובהוד־השרון. "הבנתי אותו", היא מגוננת, "הוא שחקן בחסד וגם חתיך, אבל הרוטינה שיעממה אותו. אצלי זה להפך, גם בשגרה של ערב־ערב זה אף פעם לא אותו הדבר, אני תמיד מחפשת ומוציאה מתוכי משהו חדש. גם לא כל אדם בנוי למעמד של אודישן. לי יש קילומטרז' ארוך באודישנים ועם השנים למדתי שיש המון שיקולים בליהוק. העובדה שלא קיבלתי את התפקיד לא אומרת שאני לא טובה. ויש גם את הנסיעות בוואנים בכל הארץ. אני אוהבת אותן מפני שאני אוהבת לדבר ולדבר. ולהקשיב ושוב לדבר. אם יש קאסט טוב זה סבבה. אם הקאסט פחות חברותי זה באסה".
בימים אלה היא מתניידת בוואן של התיאטרון הארצי מיסודו של סמי לוי, בשתי הצגות. את "טוק טוק" (בחולם) היא מגדירה כ"קומדיה מטורפת על שישה חבר'ה עם הפרעות אובססיביות שנפגשים במרפאה של מומחה שמתעכב. במהלך ההמתנה כל אחד דורך על ההפרעה של השני וזו חגיגה. דמייני את איציק כהן עם טורט. זה ספוילר? נתגבר. ההצגה הזאת היא שלאגר עולמי, היא רצה ב־30 מדינות ובכל מקום עוברת עיבוד והתאמה. לי יש דמות של דתייה שנדבקת למזוזה וחוזרת הביתה שלוש פעמים כדי לוודא שכיבתה את הגז. קצת מחפופה. במחזה המקורי, הדמות שלי הייתה נוצרייה שלא הפסיקה להצטלב. שיחקתי בהרבה קומדיות ואני חייבת להודות שמעולם לא שמעתי מהבמה כל כך הרבה שאגות צחוק".
לשיר מחוץ לאמבטיה
במחזמר "סוף העולם שמאלה" (על פי הסרט הנודע) היא רייצ'ל, "האמא ההודית מהחור ההוא, שהיה עירוב של תרבויות. המרוקאים מתנשאים על ההודים 'חסרי התרבות' וההודים מתנשאים על המרוקאים 'הצעקנים'. מה לי ולהינדי? כלום. כולם כבר עשו את הודו ורק אני לא. אז ראיתי מלא סרטונים ודיברתי עם הודים שחיים בישראל וגיליתי שכבר אין להם מבטא. איפה אני מוצאת הודי אסלי? נזכרתי בחבר של אבא שלי, מהתעשייה האווירית, שעלה מהודו. צילצלתי אליו והוא נתן לי זהב. בסבלנות אינסופית הוא תיאר איך מתלבשים ומה המסורת ודייק לי את המבטא. הדמות שלי נוטה לאזורים היותר דרמטיים, אני האישה הנבגדת, אבל 'סוף העולם שמאלה' הוא בכלל מחזמר! עם תזמורת חיה!"
ואת שרה?
"כן, זה המחזמר הראשון שלי. היית מאמינה? כילדה שרתי בטקסים של בית הספר, הייתי אלט, אבל מאז שהתמקצעתי במשחק לא יצא לי לשיר מחוץ לאמבטיה. כשהבמאי אודי גוטשלק ליהק אותי ל'סוף העולם' נדלקתי על ההזדמנות לשיר לראשונה על במה. נכנסתי כאנדרדוג, לפחות מבחינתי, היה נראה לי שאני על תקן השחקנית שבאה לעשות תפקיד ועל הדרך קצת לשיר, אבל במהלך החזרות העבירו אותי לסופרן ועיבו לי את תפקידי השירה. העולם מלא בהפתעות. עובדה".
איך זה שלא עשית אף גיחה להודו?
"יפה שאלת. אני אמא לשני בנים. גור בן שמונה ובר בן שנתיים, מוכר בכינוי 'התינוק שדרס אותי'. מה, זה יהיה בעיתון? בעוד כמה שנים בר ילמד לקרוא".
למחוק?
"לא. אמהות יבינו אותי. יש תינוקות קלים שמשתייכים לזן המלאכים, כמו גור. ביום שבו החלטתי שאני רוצה להפסיק להניק בשעות היום הגשתי לו את הציצי והוא עשה פרצוף של 'לא, תודה', היה בינינו קשר טלפתי, ויש תינוקות צרחניים שדומים לבר. הוא לא ישן יותר מרבע שעה, וכיוון שלא לקח מוצץ הוא הפך אותי למוצץ אנושי. שנה וחצי הנקתי אותו!"
איך שרדת?
"בר הביא לי כאפה מצלצלת, אבל ידעתי שההשקעה משתלמת. עכשיו אני נותנת לו את ליטרת הבשר כדי שבהמשך תהיה לי נחת. אמנם אני אחת שאוהבת לדאוג לעצמה, ושינה זה מצרך חובה, אבל עד גיל שנה הצרכים של התינוק קודמים לשלך".
אם גור היה תינוק מלאך, למה חיכיתם שש שנים עם השני?
"אוהו! כשגור היה בן שנתיים ערן ואני אמרנו 'לט'ס דו עוד אחד' ומרוב בהלה תפסנו מרחק האחד מהשנייה. כשהתחלנו לנסות באמת, זה פשוט לא צלח. וכולם הלחיצו אותי עם 'לכי לרופא, את כבר לא בת 25'. אז הלכתי. והרופא אמר 'תראי, זה לא שלא נחשפת לזרע' – הסבטקסט היה: זה לא שלא ראית בולבול מעולם – 'ואם זה לא קרה עד עכשיו זה לא יקרה בלי עזרה. בגילך, מחודש לחודש, הביציות שלך בירידה תלולה'. הוא גם צייר לי גרף, יצאתי ממנו בוכה, חזרתי הביתה עם דמעות, נכנסתי לשירותים, עשיתי פיפי על סטיק ומה יצא?"
שני פסים!
"איך ניחשת? דווקא כשלא ניסיתי, נקלטתי. בהתחלה פחדתי מההריונות. פחדתי שהם יהרסו לי את הגוף, ומה יקרה אם לא אתחבר לתינוק, הרי אני לא יודעת להיות אמא, אפשר להזדכות? די מהר הבנתי שהאימהות היא התיקון שלי בחיים. מאז ומתמיד היה לי בור רגשי וקיוויתי שהמקצוע ימלא אותו. והיו לי הרבה הישגים במקצוע, אבל הבור מעולם לא התמלא. רק אחרי שגור נולד הבנתי שחיפשתי את המילוי במקום הלא נכון. אני מטורפת על המקצוע שלי, והוא יכול להיות תרפויטי, אבל הבור הרגשי צריך להתמלא בעזרת משהו רגשי. גור הביא לי פרופורציות מדהימות. אף פעם לא הייתי שחקנית שלוחצת על הפאנץ' או על הרגש, אני בעד 'מור איז לס', אבל בתוך תוכי הייתי לחוצה. ההורות סידרה לי את ההלימה".
תנסי להביא לעולם בת?
"לללללללא. אני מבסוטית עם שני בנים. אין לי סבלנות למלמלות וסיכות וקוקיות, ולבחור בערב מה נלבש לגן מחר בבוקר. אני אוהבת 'קח מכנס, קח חולצה ויאללה, צא לשלום'. אני ממש מצטמררת למראה אמא שמושיבה את הבת שלה על הידיים כדי שתשתין מתחת לעץ, במחבוא. לא זכור לי שהייתי ילדה כזאת פינוקית. גדלתי ביפו, ליד 'אבו חסן', שכונה של יהודים וערבים ונוצרים ורוסים, שמענו גם את פעמוני הכנסייה וגם את המואזין, הדו־קיום לא תמיד נשמר והיו מתחים, השכנים עשו על האש דווקא ביום כיפור, כשצמנו, אבל התמודדנו. ולא ידעתי מה זה פחד. אחרי הפעולה של הצופים ליוויתי את הבנים לבתיהם וחזרתי הביתה לבד".
והיום את מגדלת את דור העתיד במרכז תל־אביב.
"נכון, ככה יצא. כשגור שאל אותי 'מאיזו עדה אני?' אמרתי לו 'בני היקר, אנחנו ממרוקו וטוניס ותימן ונשדידן, כולנו ערבוביה אחת גדולה, גם אתה' וככה הוצאתי אותו מהקטע העדתי. אני מקווה".
כמה פעמים ביום שואלים אותך מתי יתחילו צילומי העונה השלישית של "זגורי אימפריה"?
"מלא", היא נועצת בי את המבט של מירי זגורי, האחות הגדולה־הרווקה־המקופחת שעדיין חולמת על אהבה. "אתמול הודיעו לי שהצילומים יתחילו עוד חצי שנה ככה. כבר קיבלנו התראות כאלה, וזה נדחה, אבל נראה לי שהפעם זה יקרה".
איבגי?
"הבנתי שהדמות שלו לא כתובה בעונה החדשה ואני מעדיפה לא לדבר על זה. אני הכי פרו־נשים, ואני מבינה את עמדתן, אבל לא נוח לי לדבר על אדם שהיה לי מאוד כיף ונעים לעבוד איתו. צר לי על כל הפרשה".
בארכיון הפרטי שלך יש עדויות להטרדות מיניות?
"יש אישה שלא סבלה מהטרדות מיניות? כשאת צעירה את אוכלת גם את הלוקשים שמוכרים לך, אבל למדתי לשים גבול ברור. קאט. אולי זו הסיבה שסבבה לי עם שני בנים. אני באמת לא יודעת איך הייתי מתפקדת בתור אמא לנערה שיוצאת לבר. מצד שני, אני פוחדת לחשוב אם ואיך אשרוד כשהם ילכו לצבא. וזה", היא מזדקפת כדי לאותת לי שזמננו תם, "יצא ממני בלי אף קריצה".
מיומנה של אמא עייפה - שיטת אסולין: כך הספקתי לכתוב סדרה עם ארבע שעות שינה בלילה
"מה הפלא שאני עייפה? בבוקר חזרות, בערב הצגה, חוזרת הביתה מאוחר, אוכלת משהו בשביל להירגע ומה נשאר לי? ארבע שעות שינה? זה לא נחשב. הלילה נזכרתי שגור צריך להביא לכיתה איגרת ברכה. קמתי לצייר וכל הדיו נשפך מהעט. רק הקורונה עצרה אותי. מילדות אני כותבת ופתאום היה לי זמן אז כתבתי סדרה. לא סינופסיס של שני דפים. כתבתי סדרה שלמה, שמונה פרקים! ברור שאני לא אגלה לך על מה, למה שמישהו יגנוב לי את הרעיון? הבודדים שכבר קראו אמרו לי שהעלילה תעבור טוב יותר בסרט, ואני אמורה לשכתב אותה, אבל מתי? למי יש זמן?
"החזרות ל'סוף העולם שמאלה' נערכו בתיאטרון חיפה, זו קופרודוקציה, והסתיימו בשמונה בערב. רוב השחקנים נשארו לישון בחיפה ואני התעקשתי לעשות את כל הדרך הביתה כדי שהילדים יראו את הפרצוף שלי לחמש דקות בבוקר. שייזכרו שיש להם גם אמא".
smadarshirs@gmail.com
