הסוזוקי של משה וטנברג נוסעת בכביש החוצה את שדות החיטה ותפוחי האדמה של קיבוץ נחל עוז. זה יום שישי, שעת צהריים מאוחרת, והוא כבר סיים משמרת בוקר כטכנאי רנטגן בבית החולים אסף הרופא. מכוניתו עמוסה ארגזי קרטון וצידניות קלקר, כיבוד ללוחמי גדוד 9 של השריון שסוגרים שבת בגבול עזה. גם את תמונת אחיו הממוסגרת הביא איתו. אחר כך, כשנשב תחת הצילייה הצמודה למשטח הטנקים, הוא יספר לחיילים על האח דוד (דודי) וטנברג ז"ל, שנפל בקרבות החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים ונעדר במשך תשעה חודשים.
6 צפייה בגלריה
"נציג קצין העיר אמר לנו: 'יש לי בשורה בשבילכם – יש לכם קבר". דודי וטנברג ז"ל עם חבריו לפלוגה
זה מפעל חייו של משה וטנברג. כבר 11 שנה, כמעט בכל יום שישי, הוא מגיע אל מוצבי צה"ל ומג"ב בגזרות השונות, מגלדיולה שבצפון דרך יהודה ושומרון ועד גבול מצרים, נפגש עם הלוחמים והלוחמות ומפלס דרך אל לבבותיהם בקרואסונים טריים, ארטיקים קפואים וזיכרונות מהימים הנוראים ההם. גשר בין דור הלוחמים של 1973 לדור שנולד 30 שנה אחרי. וכשהם יושבים מולו בסרבלי השריון או במדי ה־ב' המאובקים שלהם, נזכר פתאום אחד החיילים שגם סבא שלו היה שם, אך מעולם לא דיבר. והם מבינים שלמרות מרחק השנים והפער הטכנולוגי ואמצעי המיגון החדשניים, הלקחים של יום כיפור רלוונטיים גם עבורם. והם לומדים שמתוך תהומות הכאב אפשר להתרומם לגבהים.
מחיר הדמים
לעיתים מזמנים המפגשים האלה חיבורים בלתי צפויים, כפי שקרה בבסיס נחל עוז. את פנינו קיבל מפקד הפלוגה, רס"ן עוז צ'ופה מקיבוץ בית השיטה, ואז התברר כי גם סבא שלו, סמל בנימין (צ'ופה) שצ'ופקביץ ז"ל, נפל במלחמת הכיפורים. "הוא היה אחד מ־11 הנופלים של בית השיטה שעליהם נכתב השיר 'החיטה צומחת שוב'", סיפר.
סבו של עוז היה חייל מילואים בגדוד הסיור 134 שהוכפף במלחמה לחטיבה 179 בפיקודו של אל"ם רן שריג, גם הוא מקיבוץ בית השיטה. "הם היו בנגמ"שי זלדה וב־10 באוקטובר, כשהתארגנו לחניון לילה, חטפו מטח פגזים", מספר רס"ן עוז. "הנגמ"ש של סבא שלי ספג פגיעה ישירה במכל הדלק וכל יושביו מלבד הנהג נהרגו. שרידי הנגמ"ש השרוף נמצאים שם עד היום, ממש מתחת לאלוני הבשן, כאנדרטה לשמונת הנופלים". בן 35 היה בנימין צ'ופה בנופלו. הוא הותיר אחריו אישה, בן, שתי בנות ואח.
דודי וטנברג ז"ל היה בן 19 וחצי בנופלו. הוא גדל בשכונת נווה שאנן בחיפה, היה אתלט מצטיין ואף זכה באליפות הצפון לנוער בהדיפת כדור ברזל. בחודש מאי 72' התגייס לשריון והוצב כטען־קשר בגדוד 184 של חטיבה 14 – באותם ימים גם חטיבת האם של גדוד 9, שעם חייליו אנחנו נפגשים. שני הגדודים האלה שילמו מחיר דמים כבד במלחמה: גדוד 184 איבד 80 מקציניו ומלוחמיו, גדוד 9 איבד 68 קצינים ולוחמים.
ערב המלחמה היה גדוד 184 בתעסוקה מבצעית בגזרה המרכזית של התעלה. הפלוגה של דודי ישבה בתעוז הברגה שמול איסמעיליה, כעשרה קילומטרים מהתעלה. "בגלל הריחוק מהמרכז, החיילים בסיני עשו סבב יציאות של שבועיים בקו, שבוע בבית", מסביר אחיו. "דודי היה בבית בשבוע שלפני יום הכיפורים ואמור היה לחזור לסיני למחרת החג, ביום ראשון. אבל ביום חמישי הוא קיבל קריאה לחזור דחוף לצבא".
ידעתם למה מקפיצים אותו?
"אני מניח שהודיעו שיש כוננות גבוהה. אף אחד לא ידע שעומדת לפרוץ מלחמה. זו הייתה פרידה רגילה, כמו בכל פעם שחזר לבסיס מחופשה".
דודי השתתף בכמה מהקרבות הקשים ביותר. כבר ביום הראשון נפגעו שלושה מתוך שבעת הטנקים בפלוגה, ועד נפילתו הספיק לעבור ארבעה טנקים. בכל פעם שהטנק שלו נפגע או הושבת – עבר לטנק אחר והמשיך להילחם.
6 צפייה בגלריה
"החלטתי להיות הכי חזק בעולם. זה המסר שלי: תמיד להיות חזקים, תמיד לחשוב חיובי". משה וטנברג משוחח עם לוחמי השריון
אות החיים האחרון ממנו היה מכתב ששלח מהחזית ב־15 באוקטובר 1973, ערב צליחת התעלה. "לאבא ולאמא ולכל המשפחה שלום רב!!!", כתב. "אצלי בינתיים הכל בסדר, אני כבר מקווה שהכל יסתיים בשלום. כאן אני מסיים ומקווה שנתראה בקרוב בבית. שלכם, בנכם האוהב דוד".
באותו יום, כאשר חצה את צומת טרטור־לקסיקון, ספג הטנק של דודי פגיעה ישירה והוא נהרג.
כיוון שגופתו לא זוהתה, נחשב תחילה נעדר. אלא שמשפחתו לא קיבלה בשלב הזה שום הודעה רשמית. "הקשר איתו פשוט נותק ובמשך שבועות לא ידענו מה עלה בגורלו", מספר משה. "הייתי הולך לקצין העיר בחיפה, לנסות לקבל מידע. כלום. התקשרתי לחברים שלו מהפלוגה. הם כבר ידעו שהוא נהרג, אבל כנראה שאסור היה להם להגיד לנו".
בנובמבר 73' זומנו משפחות הנעדרים לפגישה עם מפקד חטיבה 14, אל"ם (ולימים אלוף) אמנון רשף, בתל־אביב. "זו הייתה הפעם הראשונה שהודיעו לנו שמשה נעדר".
הייתה מחשבה שאולי הוא נפל בשבי?
"כן. אני זוכר שנסעתי באוטובוס מחיפה לקרייה בתל־אביב, שם הציגו את תמונות החיילים שצולמו בשבי המצרי. חיפשתי אותו בתמונות ולא מצאתי. תבין: הייתי ילד בן 17. ההורים שלי לא נסעו בעצמם. הם שלחו אותי".
למה הם לא נסעו בעצמם?
"כנראה שלא היו מסוגלים".
רק ביולי 74' זוהתה גופתו של דודי. "הנציג של קצין העיר שבא לבשר לנו את הבשורה היה הפסיכולוג אחי יותם, שהתפרסם לימים כמנחה התוכנית 'קשר משפחתי' ולאחר מותו פורסמה עדות של נער שטען כי התעלל בו מינית. לא אשכח איך הוא נכנס ואמר: 'יש לי בשורה בשבילכם – יש לכם קבר'".
בדיעבד התברר כי כל אותה תקופה היה דודי קבור בבית העלמין הארעי בקיבוץ בארי, בחלקת החללים שטרם זוהו. "אחרי המלחמה הייתי בגרעין בקיבוץ כפר עזה", מספר משה, "ויום אחד נסעתי לבית הקברות הארעי. אמרתי, אני רוצה לראות איך זה נראה. לא ידעתי שהוא שם".
תשעה חודשים אחרי נפילתו, דוד וטנברג הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה.
ב־20 באוגוסט 1974, בחלקה הצבאית של קיבוץ בית השיטה, הובאו למנוחות תשעה מתוך 11 הנופלים ובהם בנימין שצ'ופקביץ. "הם הגיעו בשיירה ארוכה ועגומה של קומנדקרים צבאיים, חלפו־עברו על פני שער הקיבוץ דרכו יצאו למלחמה לפני 11 חודשים", נכתב למחרת היום ב"ידיעות אחרונות". ובסוף הכתבה הספד של חברת הקיבוץ לבנים שנפלו: "צ'ופה, עץ שנשתל, רב־שורשים בנופנו".
המ"פ עוז צ'ופה, בן 27 ונשוי טרי, נולד שנים רבות אחרי נפילת סבו, אך גדל על מורשתו. "יום הזיכרון ויום הכיפורים הם חלק בלתי נפרד ממרקם החיים בבית השיטה", הוא אומר. "בחבר'ה שלי לא הייתה בכלל שאלה אם להתגייס לקרבי. תרומה למדינה היא ערך מרכזי. אבא שלי, שהתייתם בגיל שמונה, התגייס לשייטת 13 וחודש לפני סיום המסלול התעוררה אצלו בעיה בריאותית והוא עבר לעורב גולני. הוריי הביאו לעולם שלישייה – צור, בן ואני – ושלושתנו התגייסנו יחד לחטיבה 401".
כשנפגשנו עמד עוז לסיים את תפקידו ועדיין לא ידע אם יישאר בצבא. "אחד היעדים שלי היה להיות מ"פ של פלוגה מבצעית, ועכשיו אני מגשים אותו". בסופו של דבר החליט להמשיך בצבא, וכיום הוא קצין ההדרכה (קה"ד) של חטיבה 401.
והוא אינו היחיד מקיבוצו שנשאר בקבע. "כרגע אנחנו בבית השיטה 60 ומשהו חיילים וקצינים, מתוכם ארבעה רס"נים: סמג"ד ושני מפקדי פלוגות בשריון ומפקד פלוגה בנח"ל. יש לנו גם מפקדי מחלקות וצוותים בחטיבות החי"ר ולא מעט לוחמים. אני מגיע לבתי ספר בעמק לדבר עם תלמידים ורואה שעדיין חשוב להם להגיע לתפקידי לוחמה".
צלקת לכל החיים
עבור הדור הזה, מלחמת יום כיפור היא היסטוריה רחוקה. למרות זאת, לוחמי גדוד 9 שותים בצמא את דבריו של משה. "חבר'ה, לכולנו בחיים קורים דברים עצובים", הוא אומר להם, "ואז מה אנחנו עושים? או שמתחילים עם כדורים או שהולכים לפסיכולוג, פסיכיאטר או קב"ן או שמחליטים לעשות דברים חיוביים.
"הייתי ילד בן 17 כשאחי נפל. ההורים הפסיקו לתפקד, ונאלצתי לקחת את המושכות של הבית בתקופה שבה נעדר. באותו רגע החלטתי שאני צריך להיות הכי חזק בעולם. זה המסר שאני רוצה להעביר לכם: תמיד להיות חזקים, תמיד לחשוב חיובי. אחי נפל למען המדינה, ולכן החלטתי להתנדב למען המדינה. ברשות הטבע והגנים, בחברה להגנת הטבע, בארגון השומר החדש. בשנת 2012, ביום המעשים הטובים, התחלתי עם העשייה הזאת למען החיילים".
כלוחמים בגדוד 9, ששילם מחיר כבד ב־73', המורשת של יום כיפור היא משהו שמדברים עליו?
"חד־משמעית", אומר שגיא דהרי מבית חנניה. "מתי שאפשר מכניסים לנו תכנים של מורשת, בעיקר מכיפור, כדי לתת לנו את תחושת השייכות ושנדע לענות לשאלות מה אנחנו עושים פה ולמה".
ומה התשובה?
שגיא: "שיש לנו מדינה שצריך להגן עליה. אנשים כמו אחיו של משה הגנו עליה, ואנחנו נמשיך".
עוז ברצ'יק מתל־אביב: "כשהגעתי לתיכון לקחת את התעודה פגשתי את אב הבית, שהייתי צמוד אליו בהרבה עונשים. כשראה שאני משרת בגדוד 9 הוא סיפר לי שהיה באותו גדוד במלחמת יום כיפור. הוא דיבר על החברים שנהרגו ואמר שהוא מרגיש שהתמזל מזלו לחזור בחיים".
סבו של מתן פרץ מכרמיאל היה ב־73' טנקיסט בגדוד 52, שאיבד אף הוא עשרות מלוחמיו. "הוא מאוד מצולק", מתן אומר. "ביקשתי שיספר לי על המלחמה, אבל הוא לא אוהב לדבר על זה".
בשביל משה, המפגש עם לוחמי גדוד 9 הוא סגירת מעגל. "אמא שלנו, חנה, הייתה במשלוח האחרון מגטו לודז' לאושוויץ, עברה את הסלקציה של דוקטור מנגלה, נשלחה לעבודות כפייה במפעל תחמושת בדרזדן, שרדה את ההפצצה הבריטית שמחקה את העיר וברחה מצעדת המוות. אחרי עלייתה לארץ היא התגייסה לפלמ"ח. תחילה הייתה בגדוד השמיני ואז עברה לגדוד התשיעי, שזה הגלגול הראשון של הגדוד שלכם. במלחמת השחרור אמא הייתה תצפיתנית בביר עסלוג' והשתתפה במבצע משה לשחרור באר־שבע. היא הלכה לעולמה בגיל 93 בראש חודש ניסן – אותו תאריך עברי שבו נולד אחי".
האב השכול, רפאל, היה חובש בצבא האדום בזמן המצור על סטלינגרד, שנחשב לאחד הקרבות הקשים בהיסטוריה. "אחרי שהדפו את הנאצים הוא הלך ברגל עם היחידה שלו עד ברלין תוך כדי לחימה. כשהגעתי לגיל 18 וביקשתי ממנו את האוטו, הוא אמר: 'בשביל מה אתה צריך את האוטו? תלך ברגל. אני הלכתי מסטלינגרד עד ברלין'. לימים בדקתי את המרחק בגוגל־מאפס – 2,400 קילומטרים".
האחים של חורף 73'
הוא בן 67, נשוי פלוס ארבעה וסבא לשלושה נכדים, מתגורר בראשון־לציון ועובד כבר 40 שנה בבית החולים שמיר (אסף הרופא). את ביקוריו במוצבי צה"ל הוא עושה כמתנדב שטח רשמי של האגודה למען החייל, מה שמאפשר לו כניסה לבסיסים, למוצבים ואפילו לחמ"לים.
בסיס נחל עוז הוא תחנה קבועה בסיוריו של משה. כמה חודשים לפני צוק איתן הגיע לשם כדי לחזק – זו המילה שהוא משתמש בה – את לוחמי סיירת גולני. משה מראה לי תמונות שבהן הוא מחלק כיבוד ללוחמים, בהם בחור חסון ושחור שיער שעוטה וסט צהוב זוהר. "זה סמ"ר עוז מנדלוביץ' ז"ל מקיבוץ יקום. כמה חודשים אחרי שפגשתי אותו הוא נפל בקרב בסג'עייה. יש לי גם תמונות עם סמ"ר שחר תעשה ז"ל מגדוד 13, שנפל באסון הנגמ"ש, ועם סמ"ר שילה סימן טוב ז"ל מסיירת גולני, שנהרג אחר כך בתאונה מבצעית בכביש 6. אני זוכר את הפגישה איתו. הגעתי עם דגל של הסיירת והוא אמר: 'אתה חייב לתת לי אותו'. החלפתי איתו את הדגל תמורת חולצה של הצוות שלו".
בימים אלה משתתף משה בפרויקט "האחים של חורף 73'" – מיזם הנצחה משותף של עמותת "האחים שלנו" ו"יד יצחק בן־צבי". מפגשים שנערכו בין אחים ואחיות שכולים ממלחמת יום הכיפורים לבין יוצרים ויוצרות ישראלים, הולידו תשעה שירים חדשים המבוססים על סיפורי חייהם ונפילתם של האחים. המפגש בין משה לבין הזמר היוצר אריאל הורוביץ הביא לכתיבתו ולהלחנתו של השיר שנפתח במילים: "901 נווה שאנן תל־אביב / אני הכל חוץ משאנן / אמרו שיש תמונות של השבויים / אני בן 17 גבר קטן / אמא ראתה יותר מדי במחנה אחר כך בדרזדן / אך לחפש בתמונות זה עליי / לה מספיק דוד אחד בגן העדן".
וכך, 50 שנה אחרי שאמו של הורוביץ, נעמי שמר, כתבה את "לו יהי", כ־50 שנה אחרי שדורית צמרת כתבה את "החיטה צומחת שוב" על סבו של עוז צ'ופה וחבריו, נוסף גם סיפורו של דודי וטנברג לפס הקול של מלחמת יום הכיפורים. •
