בכל ערב ראש השנה, הייתה מקפידה בעבר ורד, בת 75, לתרום לאחרים ולארח נזקקים. אך עם יציאתה לגמלאות ללא פנסיה, היא מצאה את עצמה בשנים האחרונות נזקקת בעצמה לסיוע. "בתקופה הזו הייתי תורמת, והיום אני צריכה שיזמינו אותי. זה נורא קשה. גמרתי את כל החסכונות שלי, וכיום אני חיה מנדבות, מעזרה של אנשים שדואגים שאני לא אשקע", היא מספרת.
קשייה של ורד, כמו של אזרחים וותיקים רבים, הולכת ומחריפה עם עליית יוקר המחיה לצד השחיקה בקצבת הזקנה. "כל החיים שלי עבדתי, אבל אני לא זכאית לפנסיה", היא מסבירה. "כיום אני חיה רק מקצבת זקנה של כ־2,300 שקלים, והשלמת הכנסה שהיא עוד 1,200 שקלים. אני רוצה להשמיע זעקה של אלו שלא הספיקו לצבור פנסיה ונפלו בין הכיסאות ואין להם ממה לחיות, זו עוולה נוראית. אני עושה הרבה ויתורים בסופר, קונה רק את המינימום".
תחושותיה של ורד משתקפות גם בנתונים שאספו בארגון "לתת". על פי הערכות שמתפרסמות בדוח הביטחון התזונתי השנתי של הארגון, המתבססות על סקר שנערך בחודש יולי, 22% מהמשפחות בישראל (709,500) חיות באי־ביטחון תזונתי, כאשר מתוכן יותר מ־300 אלף משפחות חיות באי־ביטחון תזונתי חמור. "המדינה לא מנטרת את אי־ הביטחון התזונתי דרך קבע", מדגיש פרופ' אהרון טרואן מבית הספר למדעי התזונה באוניברסיטה העברית. "סקרי הביטוח הלאומי שמתקיימים מעת לעת בהפרשים של כחמש שנים, מראים דווקא ירידה מתחילת שנות ה־2000 בשיעור האי־ביטחון התזונתי הכולל, לצד עלייה במספר הילדים הרעבים כפונקציה של הגידול באוכלוסייה. לעומת זאת, היקף הפניות אל עמותות הסיוע נוטה לעלות, בין השאר כניסיון של אוכלוסיות הולכות וגדלות להתמודד עם מצוקה כללית. כך או אחרת, שיעור האי־ביטחון התזונתי על פי הביטוח הלאומי נאמד בכ־16% מהאוכלוסייה, והוא מהגבוהים במדינות המפותחות".
לדבריו של פרופ' טרואן, על אף שההתמודדות של חסרי ביטחון תזונתי הוא קושי יום יומי - הקושי בלארח ולסעוד בתקופות החגים יכול להחריף את המצוקה הנפשית ואת הבדידות, והמענה של המדינה צריך להיות בהתאם. "למרות הערך הנעלה של גמילות חסדים, מדינה היא לא גמ"ח וחלוקת תלושי מזון לחג איננה מדיניות ביטחון תזונתי", הוא מוסיף. "באותו סכום היה ניתן להרחיב את מיזם הביטחון התזונתי לכל העומדים בקריטריונים, או להרחיב את מפעל ההזנה בבתי הספר".
מאחורי המספרים, נמצאת גם דינה - בת 41, אם חד־הורית לחמישה ילדים. "אני מקבלת מזונות מהביטוח הלאומי, 3700 שקלים בחודש, ומקבלת קצבת ילדים של 888 שקלים לחודש. זהו. אני משלמת עם הסכום הזה משכנתה, חשבונות, מסגרות חינוך ואוכל", היא מתארת. לפי כמה חודשים, עברה דינה תאונת דרכים ומאז היא מתמודדת עם קושי להמשיך לעבוד ולפרנס את משפחתה כפי שעשתה קודם לכן. "יש עמותות שמסייעות לנו, במיוחד בחגים, אבל יש הרבה דברים שאנחנו נאלצים לוותר עליהם. אנחנו קונים רק את הבסיס, לפעמים קונים חלב, לפעמים לא", היא מודה. לתחושתה, המצוקה מחריפה בתקופה הנוכחית: "התקופות של החגים הן הכי קשות. אני מקבלת תלושים לאוכל מעמותות וככה אני מצליחה לעשות את החג. אם לא הייתי מקבלת אז לא הייתי מצליחה. אנחנו אוכלים בזכות מה שנותנים לנו. לא אכפת לי מעצמי, אבל עצוב לי שאני לא יכולה לקנות לילדים בגדים חדשים לחג".
לטענת ארגון 'לתת' בעיית אי־הביטחון התזונתי מתמשכת לאורך שנים בעוד ההתייקרויות במהלך השנתיים האחרונות משפיעות בראש ובראשונה על המשפחות החיות בעוני, שנאלצות לעשות ויתורים קשים אף יותר מבעבר. לפיכך, מתריע מנכ"ל הארגון ערן וינטרוב: "באין טיפול ממשלתי ותוכנית רב־שנתית, ובהינתן התגברות המגמה של יוקר המחיה, אי־הביטחון התזונתי והעוני ימשיכו להחמיר ולהעמיק".
