במקום פרידה // זיו יונתן } הקיבוץ המאוחד } 152 עמ'
נתן יונתן שימש כפזמונאי הראשי של מלחמת יום הכיפורים, וכתב את המנוני השכול של טקסי יום הזיכרון, שהושרו במשך כמעט שני דורות, בהם 'החול יזכור', 'חופים' ו'יש פרחים'. את תהומות השכול של אלפי אבות ישראליים כמותו, ילידי שנות ה־20, ניסח יונתן כחלק מהרפרטואר של הזמר העברי במסגרת מה שמכונה "שירי ארץ ישראל". אלה כוללים התפעמות מנופיה של המדינה כדי לנסח רגש, כל רגש, ומיועדים לבטא את רחשי הלב של הציבור, משל היה צבר אחיד של אזרחים, שלכולם אותן המועקות.
את הזמר העברי הגדיר יונתן במונחים של תיעוד לאומי: "אספקלריה של הוויית חיינו בארץ הזאת, של הזמן, של הנפש ושל האומה". דמותו של הצבר־הלוחם־הנער, שנכון למות על הגנת ביתו, ביטאה את החברה שהעריכה שותפות גורל וסימנה עצמה כשבט אחד. קינה שבורת לב כמו 'שיר ארץ', שחיבר יונתן, מזהה בין פריחה וחילופי העונות ובין הקְרבה שכאילו אין להימנע ממנה: "ארץ שמתקו לה רגביה ומלוחים כבכי כל חופיה, שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת".
יפים ועצובים ככל שיהיו, שיריו של יונתן הוחלפו בעשורים האחרונים בהמנוני טקסים חדשים, הכוללים ביטוי אמורפי של רגשות דתיים. מה לתפיסת המקרא החילונית שאיפשרה ליונתן לכתוב על הארץ ש"לפעמים גם היא עצמה גוזלת את כבשת הרש" ולרליגיוזיות השטחית דהיום. אלה ואלה מערבים קיטש סנטימנטלי יחד עם השתתפות בכאב ולפחות התגייסות לבכי משותף.
"לא הייתה עוד כאהבה ההיא", כתב יונתן על בנו ליאור, שנפל ביום הראשון למלחמה בגזרת הדרום. אבל היו ליונתן עוד ילדים שלא נפלו על הגנת המולדת, והאהבה אליהם נפקדת מן הפזמונים. ובעיקר אח אחד היה לליאור, הנופל המפורסם של הפזמונאי המפורסם, ושמו זיו. בספרו 'במקום פרידה' אבל הבן על אביו, שנפטר לפני כשני עשורים, וחושף את דרישתו שלא נענתה דיה בקִרבה, בהכרה ובהכלה מאת האב. כך אמר לזיו הפסיכולוג שלו, כשביקש עזרה לתקן את היחסים: "אילו אני אבא שלך, מי בכלל רוצה להסתכל עליך? אני לא יכול לעמוד בך. אתה מזכיר לי את ליאור. אתה כתב אשמה קבוע מול הפרצוף שלי!"
לאורך הספר פונה זיו אל אביו המת ומתעקש לייצר שיחה שלא קוימה בחיים ובקול. הוא כותב על השנים שלפני מות האב בלשון הווה כדי לחיותם מחדש, הוא מתפייט ללא גבול כשהוא נזכר בו, כאילו מתעקש לדבר בו בלשון משוררים, כדי להתקרב אליו מן החיים אל המתים: "אבא ממשיך לעוף בכבישים, פרוש על פני הנופים של הארץ שלו, זו שאהב וכאב את כל קמטי פניה, מפזר את קולו", כך הוא מתאר, למשל, את הופעותיו של אביו בבתי ספר ברחבי המדינה יחד עם זמר. זיו מספר על מתנות פשוטות שסירב לקבל מאביו, ועל רעיון של אשתו, שאביו יקדיש לו ספרים במתנה, ואת אלה יואיל הבן לקבל ואף יצפה להם שיגיעו בלא עיכוב.
יונתן האב כתב כמה פסקאות על אודות כל ספר שהתכוון להעניק לזיו במתנה, והספר המהודר, המודפס על נייר עבה באותיות גדולות, בכריכה קשה ובליווי עבודות אמנות, כולל גם את צילומי ההקדשות הללו, מוקד עניין לא פחוּת מווידויי הכאב של הבן. כאן מתגלה יונתן כאַב בעל רגישויות משלו, שמעניק לבנו יקירו "פניני ספרות", כלשונו, המחזיקים "ערכים אסתטיים, אנרגיה רגשית אדירה" וגם "ניסיונות פילוסופיים לחבר אנשים ועמים בפרוגרמה אידיאית־מוסרית". יונתן העניק לזיו את 'מובי דיק' למלוויל, את 'על הזמן והנהר' לוולף, את 'הזקן והים' להמינגוויי ועוד ספרים, בעיקר מתורגמים, שבמרכזם מאבקים שיש לשאת, ובלשונו: "רוחו של אדם אינה מובסת כל עוד אינו נכנע".
יונתן עיברת את שם משפחתו, קליין, מתוך מחשבה על אביו, ששמו יונה, והלחים "יונה־נתן", כאילו מנבא את הקינות שנכונו לו ואת הקשר הנורא עם יונתן המקראי. זיו הבן והנכד מסמן שרשרת של שתיקות בין אבות ובנים, וכותב לאביו על סבו כדי לקרב את אביו לעצמו: "אבא שלך, האיש השותק ביותר בעולם, כמה רצית אותו בחייך ולא ידעת איך לפרוץ דרך אליו". "ילד מרגיש אב עצוב גם אם הוא שותק, גם אם הוא צוחק", מוסיף זיו, ומספר שליאור דיבר לפני המלחמה על סימנים שהיא עתידה לפרוץ, בעוד האב סמך על ההנהגה והתווכח איתו בצעקות. הוא מבקר את האב על הרווח שעשה עם פזמוניו מן השכול, ומתוודה על ריטואלים מצמררים, ובראשם הנוהג של האב לקרוא בפני זיו את השיר 'יצחק' מאת אמיר גלבוע, ולחזור בפניו שוב ושוב על המילים: "זה אני הנשחט, בני".
בשירו על אבשלום כעס יונתן על הילד המפונק שהפך את אביו לאב שכול: "ככה לשבור גב של אב? אביך אהב בך כל מה שהוא לא". 50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, זהו ספר שסודק את מעמד הקדושה העל־אנושית של ההורים השכולים, ועושה זאת מבית. הבן ששרד משמיע את קולו בין קינה ובין צפירה. זוהי עדות מציקה לעומק החורבן של השכול. •
