נשות הספר הרוסי // לודמילה אוליצקיה } תרגום: דן ורשקוב } עם עובד } 272 עמ'
כמדומני, מאז התחרות האחרונה בהתעמלות אמנותית לא נתקלנו בכזה שפע של נשים מזרח־אירופאיות מוכשרות. בחודשים האחרונים תורגמו לעברית שני ספרים של שתי כלות נובל, 'זמן מיד שנייה' המרשים של הבלארוסית סבטלנה אלכסייביץ' וספר נוסף של כלת פרס נובל הפולנייה, אולגה טוקרצ'וק. אליהן הצטרפה בסערה לודמילה אוליצקיה, סופרת רוסייה (ממוצא יהודי) עטורת פרסים, ילידת 1943.
ייאמר מיד: תענוג גדול לקרוא בקובץ הסיפורים הללו. כל מי שספרות רוסית מתקשרת לו עם כובד, אפלולית ועם "שאלות הארורות" של ספרות המאה ה־19 הגדולה, יכול לזנוח כל ייאוש בבואו לכאן ולזכור שגם גוגול היה רוסי. זהו קובץ שבהחלט מושפע מגוגול בהומור שלו. ואילו בספרות הרוסית של העשורים האחרונים אתה נתקל או בתודעת נמיכות הקומה ביחס לעבר הספרותי המפואר, או בעיסוק פוסטמודרני תפל בפרודיה על אותו עבר; או בתחושות של רגשי נחיתות ביחס למערב, או בהתרסה של רגשי עליונות ביחס למערב (שמעידים על רגשי נחיתות). ואילו אוליצקיה קלילה, לא מתנצלת או מתריסה, באותו מובן שכישרון גדול הוא דבר מה קליל שנע ללא מורא. רוסיותה של הכותבת שייכת לכתיבתה מכיוון מעניין אחר (מעבר למובן מאליו של התכנים וההשפעות). אוליצקיה התחילה לפרסם רק ב־1993, בגיל 50 ("אני מרגישה כמו סופרת צעירה", היא כותבת באחרית הדבר לקובץ). זו עובדה יוצאת דופן שנבעה גם, יש לשער, מהיעדר החופש של העידן הקומוניסטי (הסיפורים המשוחררים שלה כתובים מעמדה ליברלית אנטי־קומוניסטית). אך עובדה ביוגרפית־היסטורית זו תורמת לסיפורים תנופה גדולה שנובעת, אני משער, פשוט מכך שהם פרצו מהסופרת אחרי שנכלאו בקרבה שנים ארוכות. רבים מהסיפורים דוחסים עשרות שנים במבט לאחור, בסקירה מהירה ועזה.
כך, למשל, הנובלה הפותחת 'סוניצ'קה', שזכתה ב־1996 ב"פרס מדיצ'י" בצרפת, ופתחה את "סיפור סינדרלה" שלה, כפי שמתארת זאת הסופרת באותה "אחרית דבר" קצרה. הנובלה מתארת חיים שלמים של הגיבורה שהעניקה את שמה לנובלה, חובבת קריאה אדוקה שנולדה בשנות ה־20, התחתנה בפרובינציה עם צייר אינטלקטואל שהוגלה בפקודת המשטר בשנות ה־30, השניים חזרו למוסקבה בשנות ה־50, עד שבזקנתו התאהב בעלה בצעירה וניהל איתה רומן עד שמת. והנה התמצית הזו, שנשמעת קודרת, אינה מתארת את חוויית הקריאה הסוחפת, שנשענת על הסאטירה העדינה של הסופרת, אבל גם על תנופת הסער של העשורים החולפים ביעף. גם בסיפור השני, המשקיף לאחור גם הוא על חיים שלמים, הגיבורה היא דמות נשית מעט אפורה ונטושה, שהסופרת אוהבת ומצליחה להפוך למעניינת באמצעים לא מלאכותיים וללא קיטש, בעזרת הקסם המכונה כישרון. לרוב הכישרון בנוי על אותה סאטירה מרפרפת, אך לעיתים הכישרון מתבטא בתובנה פסיכולוגית מעמיקה: "אהבתן של האם ובתה זו לזו לא ידעה גבולות, אבל למעשה הייתה למכשול בפני קרבתן: יותר מכל הן פחדו לגרום צער זו לזו. אבל מכיוון שהחיים הורכבו בראש ובראשונה ממינים שונים של צער, הרי שהשמטת פרטים מתמדת תפסה אצלן את מקומן של ההתאוננות השקטה ושל ההתנחמות ההדדית המתוקה ושל ההרהור המשותף בקול רם". איזה יופי!
יש תו פמיניסטי מובהק בכתיבה של אוליצקיה אבל הוא לא טרחני ולא חד־צדדי. למשל, בסיפור 'האורלובים־סוקולובים', המספר על שני מדענים צעירים מבריקים, בני זוג, שנפרדים ביוזמת בת הזוג כאשר בעקבות תחרותם על תקן אחד הגבר מבקש שבת זוגו תוותר, כי "הרי אני גבר. תהמרי עליי". והנה גם בסיפור כזה הטון קליל אך לא קל דעת, לא מטיף ולא נקמני.
ההומור של אוליצקיה מרכזי להנאת הקריאה ממנה. היא מודעת לכך שהרצינות התהומית מזוהה בדרך כלל עם הספרות הרוסית ולפיכך בסיפור אחד, אחרי שמתואר המצוד הקשוח של אלמנה טרייה אחר חתול ערמומי שהתנחל בביתה, מספרת אוליצקיה כיצד ידיד מצליח לכאורה לחסל אותו. כולו שרוט, מעירה המספרת, שהוא "נראה כאילו הרגע שחט זקנה עם גרזן".
חלק מהקלילות של הסיפורים אינו קשור רק ליעף הכרונולוגי או להומור השנון של אוליצקיה כי אם ליצריות שלהם. התשוקה מצמיחה לנו כנפיים, טען אפלטון, ויצריות יכולה להטעין באנרגיה מעיפה את הספרות. בסיפוריה של אוליצקיה התשוקה מרכזית, היא סטרייטית וחד־מינית, ולהבדיל: מהוגנת, לא מהוגנת ופשוט אסורה (במחווה לנבוקוב, יש כאן סיפור על תשוקה פדופילית, אך עם עמדה מוסרית מוצקה בסופו). בסיפור המבריק והמצחיק שנתן לקובץ את שמו יושבות שלוש נשים רוסיות בקווינס, שתיים גוֹלוֹת ואחת אורחת מרוסיה, זוללות אוכל ממעדנייה יהודית ומשתכרות כלוט בצוותא. הן מקניטות זו את זו או מקטרות על גברים. לסיפור המעולה הזה יש שני סופים, שני שיאים בזה אחר זה. אגלה רק אחד: שתיים מהן מוצאות את עצמן בסוף הערב זו בזרועותיה של האחרת. אלא שאז - אבל רוצו לקרוא!
אוליצקיה, כאמור, ממוצא יהודי וכך גם חלק ניכר מגיבוריה. מה היא הזהות היהודית לפי הקובץ? ניתן ללקט ממנו, כמדומני, כמה רמזים: אהבת קריאה, מתינות באלכוהול, טוב לב לנזקקים (הבא לידי ביטוי בסיפור המוקדש לאמה של הסופרת) ומשפחתיות מסודרת יחסית. •
