ב-1976 חגגה ארה"ב 200 שנה להולדתה. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין היה המנהיג הזר הראשון שנבחר לפתוח את החגיגות. הוא פתח את ביקורו בעיר פילדלפיה, ערש העצמאות האמריקנית. מטוס צבאי גדול הועמד לרשותו. התחנה הבאה הייתה הבית הלבן, שם קיבלו אותו ברוב הדר הנשיא פורד ומנהיגי שתי המפלגות. התחנה השלישית הייתה לוס אנג'לס. כוכבי הוליווד, יהודים ולא יהודים, ערכו לכבודו ארוחה מפוארת. אורח הכבוד השני היה שר החוץ הנרי קיסינג'ר. הזמרת דיאנה רוס גהרה אל השניים, מיקרופון בידה, והכריחה אותם לשיר. קיסינג'ר שר; רבין הסמיק.
אף לא אחד מהצ'ופרים האלה יחכה לבנימין נתניהו במסעו הנוכחי לאמריקה. שונמכנו. ירדנו ליגה. מנהיגי מדינות מדרגה שלישית ורביעית נוהגים לנצל את העצרת השנתית של האו"ם כדי לבקר באמריקה. ההזמנה באה מהאו"ם. כל מי שיש לו כרטיס חבר בארגון מוזמן לבוא, לקרוא את נאומו על רקע קיר האריחים הירקרק של אולם העצרת, ולעמוד בתור ארוך לפגישה חפוזה, בעיקר הזדמנות צילום, עם נשיא ארה"ב.
גם מנהיגים מוחרמים באמריקה, כמו שהיו בזמנם אחמדינגא'ד וערפאת, מוזמנים ובאים. מי שאיננו מוחרם מוצא דרך להאריך את הביקור לעוד עיר או שתיים. זה פרס התנחומים למי שבעיניו רואה את וושינגטון ואליה לא בא. נתניהו פותח את ביקורו בסן פרנסיסקו.
נתניהו ראה זמנים טובים יותר באמריקה, הרבה יותר טובים. במובן מסוים הוא ראוי להערכה: במקום לשקוע בעלבונו הוא מנסה להפיק את המיטב ממה שיש. כמוהו כשמעון פרס, שהאמין תמיד שאפשר להפוך את הלימון ללימונדה. אבל הביקור הנוכחי מאתגר את נתניהו בעוד מובן: בכל מקום שילך אליו יחכו לו מפגינים, תומכי תנועת המחאה.
הפגנות נגד ראשי ממשלות ישראל היו באמריקה גם בעבר: היו הפגנות של סטודנטים תומכי פלסטין והיו הפגנות של חסידי סאטמר האנטי-ציונים, בעיקר נערות, תלמידות אולפנה. ההפגנות היו לא יותר מהערת שוליים בסדר-יום שכולו מחמדים. הפעם יתייצבו מול ראש ממשלת ישראל מאות, אולי אלפי ישראלים, בשר מבשרה של המדינה, נחושים, קולניים, בלתי מנומסים בעליל. לא היה כדבר הזה באמריקה.
משמעות ההפגנות רחבה ממה שישקפו הסרטונים שיתעדו אותן. אמר לי ידיד אמריקני שמעורב ביחסים בין המדינות מזה שנים: "75 שנה ראו האמריקאים בישראל מדינה שמתמודדת עם איום מבחוץ. אמריקה צריכה לעזור לה. ההפגנות נגד נתניהו יגרמו להם להבין שישראל מתמודדת עכשיו עם איום מבפנים. הם ישאלו את עצמם מה הם צריכים לעשות אם בכלל, למי להאמין, לביבי, לשרה או לישראלים עם השלטים ברחוב".
זה נכון קודם כל לגבי הקהילה היהודית. השתדלנים שלה, אנשי ועידת הנשיאים ואיפא"ק ושאר הארגונים סרו עד היום למרותן של כל ממשלות ישראל. כשצצו קולות אחרים - ארגון ג'יי סטריט למשל - הם ניסו להשתיק אותם. אבל קשה יותר לתמוך אוטומטית בממשלה שמשפילה את רוב מרכיבי הקהילה היהודית, מודרת בבית הלבן, דוחפת לקיטוב בחברה הישראלית ושנואה על מאות אלפי מפגינים בישראל. זה נכון גם לגבי המפלגה הדמוקרטית, שרוב מכריע של היהודים מצביע בעדה, ונכון, מסיבות אחרות, גם לגבי טראמפ ותומכיו. שאלות שהודחקו בעבר צפות עכשיו. ביקור נתניהו, ההפגנות והעיסוק המוגבר בהן בתקשורת, מעלים אותן לסדר היום.
אבל מי שמקרין על קיר בניין האו"ם כתובת שאומרת, בתרגום חופשי, "אל תאמינו לראש ממשלת ישראל - הוא Crime Minister", צריך להביא בחשבון את תחושת אי-הנוחות של ישראלים רבים, גם כאלה שתומכים בכל ליבם במחאה. אין הרבה שכל בהפיכת נתניהו לקורבן.
בסן פרנסיסקו ייפגש נתניהו עם המולטי-מיליארדר אילון מאסק. לפי הפרסומים, זאת תכלית ביקורו בעיר. מאסק, 52, הוא דמות מרתקת: יזם אדיר מצד אחד, ואיש מוזר, בלתי נסבל, מצד שני. ריח ההצלחה עולה ממנו - מבחינת נתניהו הצלחה וכסף מטהרים הכל.
אותנו הוא צריך להדאיג בגלל X (לשעבר טוויטר), הרשת החברתית שרכש. תחת הנהגתו הרשת מטפחת לכאורה שיח גזעני, אנטישמי, אנטי-דמוקרטי, אנטי-חברתי. הליגה נגד השמצה, מחשובי הארגונים היהודיים באמריקה, גינתה את הרשת שלו, ובתגובה מאסק איים עליה בתביעה משפטית.
אני מתקשה להבין מדוע ראש הממשלה שלי צריך לטוס לקצה המערבי של אמריקה כדי להיפגש עם מיליארדר מפוקפק. היה מכובד יותר אילו מאסק היה נפגש עם נתניהו בניו יורק או בירושלים. אבל הצילומים מהפגישות יהיו יפים והמחמאות חמות והאנגלית משובחת, לשמחתם של תומכי הממשלה. זה מה שנשאר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il