8 באוקטובר 1973 ייזכר תמיד כיום הקשה־מדאיג־עצוב במיוחד, מבין ימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. היה זה היום שבו ראו ראשי המדינה ובכירי הצבא את שר הביטחון משה דיין שפוף ועייף, עם מבט מיואש ועצוב. היה זה היום שבו ראש הממשלה גולדה מאיר אמרה להנרי קיסינג'ר, בשיחת הטלפון המפורסמת, כי מדינת ישראל זקוקה לסיוע צבאי דחוף שבלעדיו עתידה לא ברור.
בראשית ימי המלחמה הייתה פרוסה בסיני אוגדה 252 מחיל התותחנים, בפיקודו של האלוף אברהם מנדלר. שירתי אז בשלישות בגדוד 403, שהשתייך לאגד הארטילרי 209 בפיקודו של אלוף משנה יעקב ארז, קצין מצוין ונערץ על ידי תשעת גדודי האגד. באחד מתפקידי כשליש הוטל עליי לנסח את הדפים הקרביים שפירסם האלוף בכל יום לחיילים. ניסחתי גם את הדף האחרון שכתב מנדלר בטרם נהרג, כבכיר קציני צה"ל שנפלו במלחמה.
האנדרלמוסיה בחצי האי סיני הייתה בעיצומה. כאשר שמענו בסמוך לעמדות התותחים רעש של מטוסי קרב, הבטנו לעבר השמיים ולחרדתנו ראינו בעיקר מטוסים מצריים. הם הפציצו את כוחותינו שוב ושוב, כמעט ללא חשש, אך רבים מהם הופלו בהמשך.
מול הכוח הארטילרי המצרי, שכלל על פי הערכות אסטרטגים 2,400 קני תותחים ומרגמות מסוגים רבים, נמצאו בחזית הדרום בימי פרוץ המלחמה רק 12 סוללות ארטילריה עם 48 קנים, ואחר כך עם 72 קנים. כמה עשרות קנים מול אלפים. מצב אבסורדי. לא צריך להיות מתמטיקאי דגול כדי לחשב את הסיכויים. אבל באופן מדהים, צה"ל ניצח בסופה של המערכה.
אחרי חודשים ארוכים בגדוד 403, קרא לי קצין השלישות של האגד, מוטי לניאדו, לשמש כעוזרו במלחמה. ידידותנו מאותם ימים נמשכת עד היום הזה, והיא נובעת לא מעט מגורלנו באותו 8 באוקטובר. גורל שהיה יכול להיות שונה מאוד, אלמלא נהג מילואים מגויס.
לשלישות היו במלחמה ההיא מספר תפקידים חשובים עיקריים. האחד היה לעבור בין הגדודים והסוללות, להתעדכן ולדווח לפיקוד אודות הנפגעים, ולדאוג למלא את מקומם ככל האפשר בקצינים ובחיילים מגויסים. תפקיד נוסף הוא להיות בקשר עם צוותי הלחימה ולדאוג למחסורם ככל האפשר, מעבר לתחמושת ומזון. מהעברת הדואר והחבילות מהאגודה למען החייל ומהבית, ועד לשיבוץ של הופעות אמנים בפני החיילים, אפילו בימי הקרב ובוודאי בימים המתוחים שבאו לאחר הפסקת האש.
מדי יום נדדנו, מוטי ואני, בין העמדות והבסיסים, מתעדכנים ומעדכנים. באחת הנסיעות הראשונות, העמסנו על טנדר שבו נהג חייל מילואים ציוד רווחה, שכלל חבילות מהאגודה למען החייל, מכשירי רדיו ואפילו תחתונים וגרביים, ויצאנו מבסיס רפידים לכיוון מה שכונה אז ציר חת"ם (חיל התותחנים). היה זה ציר לאורך התעלה, ועל גבעות חול ומאחוריהן הוצבו תותחנים שנועדו לבלום את המצרים, אם יחליטו לפלוש לחצי האי שבשליטת צה"ל.
התקרבנו לציר על דרך צרה, ובמשך דקות ארוכות לא ראינו ולו רכב אחד. לפתע בלם חייל המילואים את הטנדר והכריז: "אני לא ממשיך מפה". מוטי כעס. "מה זאת אומרת, אתה לא ממשיך?", שאל. המילואימניק הביט קדימה ואמר בקול רועד: "משהו לא נראה לי. כל הקנים מופנים לכיווננו. אלה לא כוחותינו".
"סע", זעמנו שנינו, "החיילים מחכים לנו וצריך להתעדכן מה קורה בסוללות". "לא מתקדם יותר", השיב החייל, סובב את הטנדר והחל בנסיעה מהירה. ההחלטה הזאת, כנראה, הצילה אותנו.
דקות ספורות לאחר מכן ראינו לפתע חיילי צה"ל. קצין צעיר בשם חגי עמד על הציר כמה עשרות מטרים מאיתנו וכיוון אלינו את נשקו. "אל תירו, אנחנו חיילים ישראלים", צעקנו. הקצין והחיילים התקרבו אלינו המומים. "מאיפה אתם מגיעים?", שאלו בתימהון. הסברנו שאנחנו בדרכנו חזרה משיפולי גבעות ציר חת"ם.
"השתגעתם?", פלט הקצין, "המצרים כבשו אתמול את הציר, עוד הייתם מחלקים להם את הדואר ונופלים בשבי. אני לא מאמין שבאתם משם". עד היום, אגב, לא ברור מדוע המצרים לא פתחו באש לעברנו. כנראה שהיו כל כך המומים ומבולבלים גם הם מהרכב הבודד המגיח לעברם, שחשבו שאנחנו מצרים.
הבוקר ההוא מזכיר לי את השליחות הנלווית לדוחות היבשים של אנשי השלישות, שגם במלחמה אין לוותר עליהם. העלאת המורל של החיילים תוך דאגה למחסורם ופיזור האמנים, ובוודאי, עצוב וכואב ככל שהיה, עדכון יומיומי של רשימות הנפגעים ודיווח אודותיהם לפיקוד ולמשפחות.
והסיפור הזה, אחד מני רבים, מייצג עבורי את המלחמה כולה. הוא ממחיש את המחסור במידע, הבלבול, והכשלים במכשירי הקשר ובתקשורת נטולת הטלפונים בימים המתוחים ההם, כאשר פרצה המלחמה לפתע. •
