באוגוסט 1973 התחלתי עבודה מאתגרת: מורה לערבית באולפן לבוגרי המגמה המזרחית בבתי הספר התיכוניים בישראל. תנאי הקבלה היה ציון שמונה ומעלה בתעודת הבגרות, ורק מצטיינים זכו להתקבל. לימדתי שפה ודקדוק מצרי, וניתחנו ותירגמנו את מאמריו של העיתונאי מספר אחד, חסנין הייכל מקהיר, מקורבם של הנשיאים נאצר וסאדאת. זה היה קורס מופת, שחייב את החניכים לרכון על הספרים במשך חצי שנה, מהבוקר ועד לשעות הקטנות של הלילה.
אלא שאז פרצה מלחמת יום כיפור, והתפזרנו לכל עבר. את המורים באולפן שלחו הביתה ל"הפסקה", והחניכים הועברו למשימות פקידות וניתוחי מודיעין במטכ"ל. בעלי, הרופא, הוזעק לבית החולים איכילוב שבו עבד, וכעבור שעות ספורות הגיע רכב צבאי שלקח אותו יחד עם רופאים נוספים ליחידת פינוי בהיטס חיל האוויר. מפקדם הבכיר היה מי שהפך ברבות הימים לחבר כנסת וסגן שר הביטחון, ד"ר אפרים סנה.
ואז הגיעה אליי, דרך חברים משותפים, אתי בן־שוהם. היא הייתה מורה משיכון דן בתל־אביב, קטנת קומה, פיקחית ותוססת. היא רצתה, כך אמרה, רק להעביר את הזמן. מדי בוקר התייצבה בביתי, ברחוב בן יהודה פינת נורדאו בעיר, ויצאנו לשוטט ברחובות הריקים.
גברים לא נראו ברחובות. רק נשים בודדות, או בצמדים, התהלכו מהוססות, דיברו בלחש. גם אתי ואני שוחחנו בקול חלש. על ספרים וסרטי קולנוע, על מקומות אהובים בארץ ובחו"ל, על החיים שנערכנו להקים לעצמנו. אתי סיפרה לי לראשונה על בעלה, איציק בן־שוהם, מפקד חטיבה 188 בשריון. על ילדם המאומץ מתן, וגם על התהליך שהחלו בני הזוג כדי להביא לו אחות, על המסמכים שכבר כמעט סיימו להגיש למשרדי הרווחה.
ביום השלישי או הרביעי לטיולים חסרי התוחלת הגיעה אליי שיחת טלפון מוזרה. אל תגידי דבר, אמר לי קול גברי. אנחנו יודעים שאתי בן־שוהם נמצאת אצלך, שכנעי אותה לחזור מיד הביתה. למה? לחשתי לתוך האפרכסת, למה אתם רוצים שאגרש אותה? בעל הקול הגברי נשמע חד ומאופק. היא צריכה לחזור, אמר, כי בעלה נפל במלחמה, ומשלחת המודיעים בדרך אליה. תבטיחי לא לומר מילה.
המצאתי לאתי סיפור לא משכנע על כאב ראש פתאומי ובחילה שתקפה אותי בבת אחת. היא הציעה לטפל בי ואני נשכבתי על המיטה, עצמתי עיניים, והתחננתי: תלכי.
והיא נסעה. המודיעים המתינו ליד דלת הבית, והשמיים נפלו. מעולם לא דיברנו על הבוקר הנורא ההוא. הקשר בינינו ניתק עם השנים, ורק הספקתי לשמוע ממנה על עיטור העוז שהוענק לאיציק אחרי נפילתו, על התינוק מתן שגדל להיות ילד, נער וגבר מוצלח, ועל האחות שבסופו של דבר לא הצליחו להוסיף למשפחתם.
כעבור שנתיים נקראתי אל הדגל. יחד עם קבוצה קטנה, התבקשתי להשתתף בליקוט הביוגרפיות לכתיבת ספר יזכור של משרד הביטחון, שהוקדש לכל אחד מ־2,656 הרוגי צה"ל במלחמה.
באופן שרירותי, קיבלתי את האותיות א' עד ד'. איציק בן־שוהם וקורות חייו היו שם, וזכו לטיפולי המיוחד. מפי חבריהם למדתי על הקשר המיוחד בין איציק לאתי, קשר של הערצה ואהבה ממבט ראשון. שניהם היו דעתנים, חזקים, שופעי חיים.
אתי, שהקדישה את מרבית זמנה להנצחת הנופלים והייתה אוזן קשבת למשפחות האבלות, הלכה לעולמה לפני שלוש שנים. •
