לא רק לורנצו שימיץ' אשם בשערים של מכבי חיפה, זה היה מופע אימים הגנתי של כל הקבוצה. הכי קל להיטפל לטעויות של בלם זר, אבל בשער השלישי לדוגמה, האם איתמר ניצן לא שגה כשמסר לו מסירה קצרה תחת לחץ? האם השוער לא היה צריך לדעת שבמשחק כזה עדיף לא לשחק אותה מנצ'סטר סיטי ולהניע כדורים בחלק האחורי? ומה עם עבדולאי סק, שמאז הכתרתו לבלם הטוב בישראל, מתקשה לשמור על ריכוז ונראה ישנוני כאילו הוא צפה כל הלילה בערוץ הכנסת?
הם אשמים בהפסד של האלופה לא פחות מהבלם הקרואטי שרק לאחרונה הגיע לישראל. למכבי חיפה יש בעיות בהגנה עוד מהעזיבה של נטע לביא בחלון ההעברות של ינואר. מול חלק קדמי שכולל את עידן טוקלומטי (אלון חזן, שומע? יש לך חלוץ) וטל בן־חיים ששיחק כאילו השנה היא 2016, לא היה להגנה הזאת סיכוי לשמור על שער נקי. עם שימיץ' או בלעדיו. בלי חלום ליגת האלופות, לשחקנים יש פחות חשק ללחוץ את היריבה. זה ניכר גם בניצחון על הפועל ירושלים. אולי צריך להעלות ילדים שינפנפו את דגל ליגת האלופות לפני משחקים כדי שהקשרים של האלופה ילחצו את היריבה יותר מחמש דקות ברציפות.
תזכורת מימי קראנקה
גם במכבי ת"א נרדמו. המשחק מול בני־ריינה הזכיר נשכחות מימי קראנקה שנגמרו רק לפני שלושה חודשים. הצהובים נראו מול ריינה כבדים ועייפים כאילו סיימו עכשיו צפייה משותפת בכל טרילוגיית הסנדק וקינחו עם עוד שלוש שעות של אופנהיימר. רק מילסון ניסה איכשהו לקבל כדורים ולהזיז את ההתקפה.
כשערן זהבי מקבל כדור ולא רואה אף אחד סביבו כ־40 מטר מהשער, זאת בעיה. קודם כל כי הוא לא אמור להיות שם בכלל, ושנית כי בשלב הזה של העונה השחקנים אמורים כבר להיות בכושר משחק טוב יותר. בסך הכל, הכיוון תחת רובי קין חיובי, אולם אף מאמן לא יכול לשנות הרגלים ישנים כל כך מהר, ומכבי ת"א התרגלה לחכות שהשערים יגיעו מעצמם. לפעמים הם לא מגיעים, לפעמים יש יריבה בצד השני שעושה בעיות. זה לא משנה לשחקנים שמסרבים בכל תוקף לחפש פתרונות יצירתיים. זהבי לא יכול להציל את מכבי ת"א בכל שבוע, אפילו אם הוא ישן בחדר לבד.
