עד היום לא ראיתי אף אחת מהכתבות ששלחתי במלחמה. רוב החומרים שלי בכלל לא שודרו, רק עכשיו נחשף הסיפור שמעולם לא סופר, עם פס הקול שהקלטתי בשטח תוך כדי הקרבות. זו תחושה מוזרה מאוד לחיות שוב את העבר, את המלחמה. לראות חומרים שיצאו משדה הקרב ונשארו סגורים בקופסאות עד עצם היום הזה.
עבדתי אז בקול ישראל ככתב נודד באירופה. בבוקר יום כיפור צילצל אליי דיפלומט מהשגירות ואמר: "יש מתיחות, משהו עומד לקרות". הרמתי טלפון לבוס שלי בירושלים, עמוס גורדון, שאמר: "יש שמועות שהולכת להיות מלחמה, אבל זה כנראה רק שמועות. בכל מקרה, אנחנו צריכים אותך באירופה". הורדתי את הטלפון ואמרתי לאשתי ליאורה שעמדה לידי, "אני הולך לארוז". פשוט התעלמתי ממה שהוא אמר לי, היה לי ברור: אם יש מלחמה, אני שם.
המכה הראשונה שספגנו הייתה בטרמינל 1 בנתב"ג. הגענו לטרמינל חשוך לחלוטין. רציתי לחבור ליחידת המילואים שלי, אבל קצינת הקישור אמרה לי בטלפון שכולם נסעו, ולא ידעה לאן. ביקשתי שיתנו לי צוות טלוויזיה וירדתי לסיני. בדרך לסיני היה איתי בחור בשם יואב ברום, שבא איתי גם במטוס מאירופה. לא הכרנו, אבל גם הוא יצא מתל־אביב לרפידים. איך שהגענו שמענו סירנות, וראינו שני מסוקים נוחתים על המסלול ומורידים פצועים. שאלנו את הטייס אם הוא חוזר למחנה טסה, הוא ענה בחיוב ועלינו על המסוק. זה בול לאן שרציתי להגיע.
נחתנו בטסה, שהיה מחנה קבע בסיני, ושימש עכשיו כמפקדה העיקרית של אריק שרון. ראיתי שם כלי רכב, טנקים, משאיות, אמבולנסים, המוני אנשים ועיתונאים כחול על שפת הים. כולם עמדו על יד הפתח של בונקר החמ"ל, ושמעו בקשר את זעקות המעוזים. אמרתי לעודד איש הקול ולעמנואל הצלם: "חבר'ה, אנחנו לא נשארים פה. לא נכסה את הגנרלים. ניצמד ליחידה נלחמת, ונעשה איתה את כל המלחמה".
אף אחד לא שלח אותי ולא אמר לי כלום, אני לבד. לידי עמד רופא שאמר שהוא יוצא עם אמבולנס לפנות נפגעים מגדוד 87. "אם אתה רוצה תבוא איתי", אמר. התחלנו לנסוע, וכבר רואים את המלחמה. שבויים מצרים, גופות, טנקים שרופים שלנו.
מולנו הגיעו שני נגמ"שים. העקב נפתח, ובהתחלה הוציאו פצועים. אחר כך גם גופות. אחד החבר'ה אומר לי: "אתה רואה, זה בנצי כרמלי, המג"ד. הוא נהרג". זה היה היום הכי שחור במלחמה. היום שבו צה"ל ניסה לבצע התקפת נגד, שהייתה כישלון טוטלי.
בהמשך ראיתי פתאום את יואב ברום, מגיע לנגמ"ש של הסמג"ד. שאלתי אותו מה הוא עושה פה, והוא עונה: "אני המג"ד החדש של הגדוד. שלחו אותי להחליף את בנצי כרמלי". גם יואב ברום נהרג במלחמה.
בסופו של אותו יום שחור, ראיינתי מישהו שאמר לי: "מהרגע שנכנסתי ללחימה הייתה שבירת ציפיות. ראיתי שזה לא זה. לא רק בגלל חוסר ההצלחה המיידית והכיבושים המזעריים. הדברים נראים אחרת. אם זה חבר'ה לידך שאתה מאבד אותם פתאום. אם זה שאפילו שהרגת והשמדת וניצחת, פתאום אתה מרגיש שכל הדבר הזה חסר תכלית וערך. אבל אין לנו ברירה, יצאנו להילחם על נפשנו".
הראיון הזה השפיע עליי מאוד. אתה מקבל את המבוכה, את כל התסכול, את כל החשש. אתה רואה את המטוסים שלנו, רביעיית פנטומים, טסים לעבר התעלה – וכעבור עשר דקות, חוזר אחד, שניים. את השאר רואים מתפוצצים. ואנחנו כולנו בוגרי ששת הימים, חשבנו שאנחנו מפסידים את מצעד הניצחון בקהיר. המלחמה נתנה לנו מכה לתודעה. •
