ביום שישי, 5 באוקטובר 1973, ישבתי לאכול ארוחה מפסקת בבית הוריי בנתניה. אמי עדיין לא הספיקה להגיש את המנה הראשונה כשהטלפון צילצל. הייתי אז חיילת בשירות סדיר, כתבת צבאית בביטאון חיל הים "בין גלים", ועל הקו היה קצין המבצעים של היחידה. בקול יבש, שהרעיד אותי בנחישותו, הוא אמר לי שעומדת לפרוץ מלחמה ועליי להגיע מיד לבסיס.
אז כמובן לא ידעתי שאני, הבלתי חיונית לקרב, קיבלתי מידע שלא הגיע לחיילים בקו הראשון, על גדות תעלת סואץ. אלו שישבו כמו ברווזים במטווח במוצבים של קו בר לב. צבי להב (צ'יפו), חייל סדיר מחיל הים שהיה במוצב המזח, סיפר לי על כך ממקור ראשון: הוא צפה במסגרת תפקידו על תנועת כלי שיט בצד המצרי. הוא וחבריו ראו את המצרים מקדמים את הספינות ונכנסים לעמדות קרב, אבל כשהעבירו את המידע למפקדים מאחור ראו בהם מטרד המפר את שלוות החג.
אז, בערב יום כיפור הארור, לא ידעתי שצבי להב ייפול בשבי המצרי יחד עם כל חבריו למוצב. אז עוד לא ידעתי שביום ההוא, כשעוד לא מלאו לי 20, יתהפכו החיים על הראש של כולנו.
היה זה שש שנים בדיוק לאחר מלחמת ששת הימים, שהולידה את ההיבריס יחד עם אלבומי הניצחון. את המגלומניה של הדרג המדיני והצבאי שהתהדר במבצע זבנג וגמרנו, שחינך אותנו להאמין שהצבא המצרי מורכב מאוסף של פחדנים שרק שומעים יריות ונמלטים, משאירים את הנשק והנעליים מאחור.
גם לא יכולתי לדמיין את מה שהבנתי הרבה יותר מאוחר: שמלחמת ששת הימים הייתה החטא, ומלחמת יום הכיפורים הייתה עונשו.
בבור בקריה המתינה לי נעמי פרנקל, עורכת "בין גלים" וסופרת מוערכת. נעמי, שתמיד הייתה מאירת פנים, נראתה קודרת. "זה הולך להיות קשה מנשוא ורע להחריד", לחשה לי.
למחרת בשתיים בצהריים פרצה המלחמה. נעמי החליטה לעבור למתכונת חירום ולהוציא עיתון מדי יום. לא חלפה עוד יממה, ושמענו בקשר שמוצב החרמון נפל. נעמי אחזה בידי, דמעות בעיניה, ולחשה: "יכול להיות שהפעם נושמד". ואז היא החליטה: אנחנו יוצאות למלחמה. כל הרכבים גויסו, ואת הדרך עשינו בטרמפים, בלי אפוד מגן, קסדה או נשק.
כשהגענו לסיני הרגשתי שנכנסנו לארץ תוהו ובוהו. זעקות החיילים שאין להם תחמושת, שהפכו אותם לבשר תותחים, התערבבו בצלילי האימה של פגזים מתפוצצים. הריח של הגופות המרקיבות בשמש התערבב בריח אבק שריפה. לראשונה בחיי הבנתי את משמעות המילים: אי־אפשר לנשום.
בשדה התעופה אופירה נערמו ארונות העץ ובהם גופות חיילי צה"ל, ועל הדיונות שכבו ערימות של גופות החיילים המצרים ולהקות זבובים מעליהן. חשבתי על האמהות של כולם, שעדיין לא יודעות.
הגענו לבסיס חיל הים באטור. כשהתארגנו לשינה, נעמי סיפרה לי שלפני שיצאנו נתנו לה לתמלל את קלטת הישיבה הדרמטית שהתקיימה בשבת בבוקר, שעות ספורות לפני שפרצה המלחמה. היא גילתה לי שהרמטכ"ל דדו התחנן בפני גולדה שתיתן לו לגייס מילואים. דיין התנגד ואמר: "יש לנו הסכם עם קיסינג'ר שלא ניתן את המכה הראשונה. ניתן לסאדאת תמונת ניצחון ואז ניכנס למשא ומתן".
נעמי הוסיפה בקול קטן וחורך: "גולדה היא אישה זקנה, והיא לא מבינה דבר בענייני צבא. ודיין, הוא אחד המנהיגים המושחתים בישראל".
כשהסתיימה המלחמה, השתחררתי והמשכתי בחיי. מיעטתי לדבר על המלחמה שנצרבה בי והפכה אותי נחושה פי כמה להפוך לעיתונאית שמשימת חייה היא לדבר עם האויב, כדי להביא לישראלים את הקולות של מי שסומנו כאויבנו ולהראות שגם שם יש בני אדם שרוצים לחיות בשקט.
כשעיינתי במסמכים ששוחררו על המלחמה במהלך השנים, הבנתי שמה שעשתה גולדה עם הגנרלים שלה לא היה רק מחדל, היה זה זדון. המחדל היה באי־גיוס המילואים בזמן, ובהתייחסות מבטלת למידע שהעביר אשרף מרואן על כך שעומדת לפרוץ מלחמה. הזדון היה כאשר גולדה הדפה הצעה למשא ומתן לשלום שהציע סאדאת עוד בחודש ינואר של אותה שנה. גולדה רצתה להמשיך להחזיק בסיני. היא תיכננה לבנות את ימית, להפריח את מדבר סיני. זה לא היה מחדל, זאת הייתה תפיסת עולם.
בדיוק לפני שנה, ראיינתי את צבי להב, החייל ממוצב המזח, לציון 49 שנים למלחמה. "המדינה כשלה לא רק כשהפקירה אותנו, הלוחמים", אמר לי, "אלא גם כשבמשך 27 שנה מאז שחזרנו מהשבי, איש לא שאל לשלומנו ולא נתן לנו טיפול. אחרי 27 שנים אי־אפשר לתקן נפש פגועה".
במלחמה הארורה איבדתי גם את נעמי. האישה שהייתה יקירת השומר הצעיר, שגדלה והתבגרה בקיבוץ בית אלפא, עברה להתגורר בחברון. הדיאלוג בינינו הפך להיות כמעט בלתי אפשרי, ונמשך בקושי מתוך כבוד רב שרחשתי לה. "טראומת המלחמה העיפה אותי למקום אחר", אמרה לי, "ראיתי את רפיסות המקום שלנו. כמה מעט חסר כדי להגיע לאבדון". כאשר מתה, בגיל 91, שמעתי שבקשתה האחרונה הייתה להיקבר בבית אלפא. רווח לי. היא חזרה לאדמת בית הגידול שלה. •
