כמו האמירה שרק ליהודים מותר לספר בדיחות אנטישמיות, אפשר לומר ש'7 ברכות', סרט כל כך חריף ועצוב על העדה המרוקאית יכול היה להגיע רק מיוצרות שכתבו אותו מתוך מה שהן מכירות ומרשות לעצמן לדבר עליו עכשיו בקול רם.
התסריט הדי מושלם של השחקניות־תסריטאיות ריימונד אמסלם ואלינור סלע מציג את השבוע המשוגע בחיי משפחה אחרי חתונת הבת שתופסת את משבצת הכבשה השחורה. מה שלכאורה מניע את העלילה הוא העברת הילדות - אחות נותנת לאחותה חשוכת הילדים לגדל את אחת הבנות שלה - אלא שיותר מזה הסרט עוסק בחוסר היכולת של הגיבורים לשחרר מהעבר, להתנתק מעלבונות, להחליף דיסקט. כל זאת על רקע ריבים, מלודרמה והרבה קורבנות - בואו נאמר שזה לא טקסט ה"ישראל השנייה המתוקה ומעלימת העין" שכבוד הדוקטור אבישי בן חיים היה חותם עליו.
יש כאן שבע טונות של אירוניה כי במידה רבה '7 ברכות' הוא המודל לקולנוע הישראלי שמירי רגב הייתה חותמת עליו: חיבוק חם לעדה ומנהגיה, אין פלסטינים, אין פוליטיקה, אין ממסד מתעלל או חוסר מוסריות ברמה הלאומית. זאת בניגוד אפילו ל'גט', שגם הוא נעשה על ידי יוצרים יוצאי העדה המרוקאית, האלקבצים, וגם הוא היה נוקב כלפי הסביבה שלהם אבל היה בו גם אויב ברור, הרבנות. ב'ברכות' כל עוולה שנעשתה למשפחה היא מהעבר, "משם", והסרט גם לא נותן להווה של ישראל לחדור פנימה: לקראת סופו נרמז באגביות שהוא מתרחש בניינטיז, אבל בניגוד לקלישאת הז'אנר אין ברקע אוסלו, מייקל ג'קסון או מלחמת המפרץ. הוא יכול היה להתרחש היום באותה מידה.
מה נותר? סרט עדות, כמו 'חתונה מאוחרת' שהיטיב לתאר מסורת אטומה לרחשים מבחוץ. יש כמובן הרבה מוזיקה, שמחה, אוכל משובח ואנשים שהם האויבים הכי גדולים של עצמם. לא ההגמוניה מפילה את הגיבורים, אלא הם עצמם.
הסיכויים לאוסקר של '7 ברכות' לא גבוהים כי מדובר בסרט כל כך מקומי - והפעם אין לנו באמת בעיה עם זה. הצופים שיצפו פה בסרט, לא משנה מאיזו עדה, ירגישו שהם מכירים את הדמויות מהמשפחה, מבית הספר והשכונה. ואחרי שיריירו על מנת המז'וז'ין שמכינה תיקי דיין, יישאר להם גם טעם לוואי מר. גם זו התעוררות פוליטית.
