(מלאו את החסר: בתאריך כך וכך, בעיר מסוימת, בתחרות הזו וזו) ארמנד "מונדו" דופלנטיס שוב שבר את שיא העולם של עצמו בקפיצה במוט. זה עניין של הרגל. כלב נשך אדם. ביום ראשון השוודי בן ה־23 קפץ לגובה של 6.23 מטר ושבר את שיאו בסנטימטר בודד, הפעם השביעית בארבע שנים שהוא עושה את זה.
דופלנטיס, בן לשני ספורטאים (אביו האמריקאי, גרג, היה קופץ במוט; אמו השוודית, הלנה, התחרתה בקרב־רב והייתה שחקנית כדורעף), חלם על שבירת שיאים מאז קפץ עם מוט מטאטא בסלון הבית כשהיה בן שלוש. הוא התחיל לשבור שיאי גילים בגיל שבע, כשהיה בן 18 עבר את מחסום שישה המטרים, ומאז גיל 20 הוא מחזיק בשיא העולם ומעלה את הרף בסנטימטר אחד בדיוק בכל פעם. כמו שיטת הסלמי של סרגיי בובקה האגדי, שעשה זאת כדי להרוויח עוד בונוסים על שבירת השיא, למרות שהיה ברור שהוא יכול לקפוץ הרבה יותר גבוה. הסטטוס של דופלנטיס בעולם הספורט, הכריזמה והעובדה שהצליח למלא את החלל שנוצר אחרי הפרישה של יוסיין בולט, העניקו לו את הכינוי "טייגר וודס של האתלטיקה".
עבור "מלך השמיים", לקפוץ כמה מטרים באוויר מעל רף בעזרת מוט זה כמו ללכת בגינה. זו לא בדיחה: במהלך הקורונה, כשעולם הספורט עצר מלכת, התחרה דופלנטיס עם שני קופצי מוט אחרים בקרב אלטרנטיבי: כל אחד מהם היה צריך לקפוץ מספר רב של פעמים מעל חמישה מטרים בשני סטים של 15 דקות – במתקן בגינת ביתם. דופלנטיס, והצרפתי רנו לווילאני שהחזיק בשיא העולם לפניו, קפצו בהצלחה 36 פעמים, ואז לאווילני הכריז על עייפות. יותר ממיליון צופים ב־90 מדינות צפו בשידור בסטרימינג.
כשדופלנטיס התחיל לקפוץ ברצינות, הוא רק רצה לגעת בשיא של בובקה באצטדיון פתוח. הוא הצליח סוף־סוף לעבור אותו עם 6.15 מטר ב־2020, סנטימטר יותר מהקפיצה של בובקה ב־1994 – חמש שנים לפני שדופלנטיס נולד בלפאייט שבלואיזיאנה. "לגבהים חדשים", בירך אותו בובקה.
דופלנטיס גדל בבית של קופצים במוט, גם שני אחיו ואחותו הלכו בעקבות האב. "התחלתי לקפוץ כשעוד היה לי חיתול", סיפר פעם בראיון. "הייתי גולש מהגג עם הסקייטבורד, והייתי קופץ כל היום עם האחים שלי על טרמפולינות, ואבא שלי היה צועק: 'השמיים הם לא הגבול, השמיים הם לא הגבול'. מגיל צעיר מאוד הבנתי שאני רוצה לעשות דברים שאנשים בכלל לא יכולים לדמיין". אם דופלנטיס רוצה לשפר שיא אחר של בובקה – שבירת שיא העולם 35 פעמים (ספירה שכוללת גם שיאים באצטדיונים פתוחים וגם באולמות, שבינתיים אוחדו לשיא אחד) – סנטימטר בכל פעם, הוא יצטרך להגיע ל־6.51 מטר. הנה דבר שאף אחד מאיתנו לא יכול לדמיין.
לבד על הגג
יש לדופלנטיס שילוב מדהים של מהירות (10.57 שניות בריצת 100 מטר), טכניקה, כוח, ביטחון עצמי, חוסר פחד. הוא נהנה ממה שהוא עושה והוא מגיע לבור הקפיצה כדי לגרום לקהל ליהנות. "הוא מתנהג כמו נסיך מסרט של דיסני, ויש לו שם של דיסקוטק בקריביים", תיאר אותו עיתון איטלקי בעבר. כששיפר את השיא ל־6.19 בשנה שעברה בבלגרד, הוא התחיל לקפוץ כשהרף עמד על 5.61. עד אז, כל המתחרים האחרים כבר נפסלו.
וזו הבעיה הכי גדולה של דופלנטיס. ספורטאים צריכים נמסיס, יריב אמיתי, שיעזור לפאר ולעטר את הגדולה שלהם. ללארי בירד היה את מג'יק ג'ונסון, למוחמד עלי את סוני ליסטון, לרוג'ר פדרר את רפאל נדאל ולנדאל את נובאק ג'וקוביץ'. לדופלנטיס, כמו לבובקה לפניו, אין מתחרים. הוא מתחרה עם עצמו, עם הרף, עם השיאים שהוא קבע. בדידות בפנטהאוז. יש עוד ספורטאים, מעטים, שנמצאים בסיטואציה דומה, שחייבים להמציא לעצמם אתגרים, תחרות פנימית, למצוא דרך לשים שוב את המוטיבציה על שעון מעורר.
13 ימים לאחר שכבש את ה־6.19 מטר בבלגרד, דופלנטיס הרים את הרף בעוד סנטימטר, שוב בבלגרד. אולי המוטיבציה היא להיות בשיא הכושר כדי לזכות בעוד מדליה אולימפית בשנה הבאה בפריז, הפעם לא מול אצטדיון ריק כמו בטוקיו. אולי המוטיבציה היא הידיעה שיום אחד יבוא לאצטדיון ילד שקפץ עם חיתול בסלון ביתו בעזרת מקל מטאטא ויחלום לקפוץ מעל ג'ירפה (עם מרווח של 20 סנטימטר באוויר) ולמחוק את השם של דופלנטיס מטבלת השיאים, בדיוק כפי שהשוודי עשה.
"הוא נמצא כרגע על פלנטה אחרת", אמר עליו לאווילני אחרי השיא. "אף אחד לא יודע איפה זה הולך להסתיים". לאווילני, שפוסטר שלו עיטר את אחד הקירות של דופלנטיס הנער, היה בין המתחרים שעמדו ועודדו אותו לשבור עוד שיא כשנותר לבד בבור הקפיצה באולימפיאדת טוקיו.
פסגה בלי פחד
דופלנטיס, שחותם את הפוסטים שלו ברשתות החברתיות במילים "נולד לעוף", שונה מרוב המתחרים שלו. הוא עדיין צעיר מאוד, מבנה הגוף שלו הרבה יותר חלש משלהם. זו הייתה החלטה משותפת עם אמו לעבור לדיאטה מבוססת ירקות, להוריד במשקל ולהעביר את מרכז הכובד של ייצור האנרגיה לחלק של הריצה שלפני נעיצת המוט. מה שזה לא יהיה, זה עובד. בכל שיאי העולם האחרונים שלו דופלנטיס השאיר מרווח של לפחות עשרה סנטימטרים בינו לבין הרף. 6.50 מטר נשמע עדיין דמיוני, אבל 6.35 נעשה הרבה יותר מציאותי.
לפני כמה שנים ניגש ילד לבקש מדופלנטיס חתימה. "מה אתה עושה אם אתה פוחד לקפוץ?", שאל אותו הילד. דופלנטיס לא ענה. זה לא היה מחוסר נימוס או חוסר סבלנות. הוא מבין היטב את מקומו כשגריר של המקצוע ושל האתלטיקה. "פשוט לא ידעתי מה לענות לו", הסביר. "אף פעם לא הייתה לי הרגשה כזאת". לקפוץ שישה מטרים זו הליכה בפארק עבורו. למה שיפחד ממקצוע כל כך מסובך ומסוכן, אם מגיל אפס קפץ מהגג עם הסקייטבורד. אם אתה לא מפחד, זה יכול לשבור את המתחרים שלך מנטלית.
קפיצה במוט היא אולי המקצוע הכי מרתק והכי מסובך באתלטיקה. אתה מסתכל על המתחרים ומתחיל לאסוף את כל התכונות הדרושות כדי להיות קופץ ברמה עולמית: אומץ, מהירות, אתלטיות, גמישות, אקרובטיקה, כוח. אבל כשאתה מסתכל על דופלנטיס מתחרה, אתה חושב לעצמך רק דבר אחד: הכל נראה כל כך טבעי, חלק ממנו, אין פה מאמץ. נולד לעוף.
השמיים הם לא הגבול
דופלנטיס נולד כאמור בארה"ב. כשהיה בן שלוש, לבקשת הגננות, אמו הפסיקה לדבר אליו בשוודית. בגיל 15 הוא היה צריך לבחור אם לייצג את שוודיה או את אמריקה. הוא בחר בשוודיה למרות שלא ידע את השפה. הוא למד אותה בעזרת אפליקציות בטלפון, והיום הוא מתראיין בשוודית.
מונדו הוא הכינוי שלו. "עולם" . בראיונות הוא אומר שלא דיגדג את קצה היכולת שלו, שהגוף שלו עדיין מתפתח. הוא צנוע כמו שוודי מחוץ לאצטדיון ומלא ביטחון כמעט שחצני אמריקאי בתחרות עצמה. הוא נבחר לספורטאי הכי אהוד בשוודיה לפני שנתיים (לפני זלאטן!), קיבל פרס ספורט על שם הנסיכה ויקטוריה – מהנסיכה עצמה, ויש לו פסל משלו בעיר שבה נולדה אמו.
לאן הולכים מכאן? השמיים, כמו שאמר לו אביו, הם לא הגבול.
