זה לא יום כיפורים בלי להגיד משהו מפויס או מפייס, אבל באמת שאין לי – ונדמה לי שאין בכלל – שום דבר כזה במלאי כרגע. אזל.
אז אני אגיד משהו אחר – משהו שקשור רק בעקיפין, ואולי בכלל לא, ליום הכיפורים, אבל בכל זאת שווה להגיד:
מדי פעם, משום מקום, זה יכול להיות סתם באמצע איזה יום שגרתי, במהלך נסיעה או בזמן ארוחה, אני מוצא את עצמי מתגעגע לדיוויד בואי. והופך עצוב. לא אומלל, לא; אבל מלנכולי באיזו דרך שכאילו חיפשה לעצמה סיבה להשתלט עליי, ועכשיו מצאה.
דיוויד בואי, מכל האנשים! בן אדם שיהיה די חסר בסיס להגיד שעשינו יחד יותר מדי – או משהו בכלל – או שאי פעם הכרתי אותו – ובכל זאת, כמו שאומר צ'ארלי בראון על הטישירט המפורסמת ההיא, אני עדיין מתגעגע לדיוויד בואי.
זה די מוזר. כלומר, מלבד העובדה הזניחה למדי – בראי היכרותנו אפסית השנים – שבואי מת, הרי ששום דבר ביחסיי החד־סטריים איתו לא באמת השתנה; אני עדיין מוזמן להאזין למוזיקה שלו או לצפות בסרטים שבהם השתתף, והוא מצידו ימשיך להיות, כמנהגו הגמור בשבע וחצי השנים האחרונות, מת.
אז איך, בעצם, אני מתגעגע אליו? על מה מבוסס געגוע למישהו שמעולם לא שמע עליך או החליף איתך מילה? ולמה דחוף לי יותר להתגעגע לדיוויד בואי מאשר לאנשים שאשכרה הכרתי?
כי אליהם אני דווקא לא מתגעגע באותה תכיפות. הם היו חלק מחיי, ואז יצאו מחיי – חלקם יצאו מהחיים קומפלט – אבל עליהם אני חושב לעיתים רחוקות יותר, והם חסרים לי פחות מבואי. כי בואי באמת חסר לי; חסר בעולם.
ולא רק בואי; מדי פעם אני מתגעגע לאסי דיין. פגשתי את דיין פעם אחת – לא זוכר אפילו למה – הוא היה נחמד ומבולבל והייתי בהלם מסוים ממצבו וגם מהבית שבו התגורר, שהיה מין מוזוליאום חשוך ומאובק לתולדות אסי דיין – אבל שום דבר בפגישה המשונה הזו לא מעורר בי געגוע אליה.
לא, הגעגוע הוא לאסי דיין האייקון: אסי דיין יוצר "גבעת חלפון" וגם "החיים על פי אגפא", דיין שהלך בשדות, דיין שהיה השולף הכי מהיר בכתיבה העברית, דיין הבוהמיין, דיין הפילוסוף, דיין שלא הכרתי ולא פגשתי.
למה אני מתגעגע לאסי דיין ההוא? אולי מאותה סיבה שגורמת לי להתגעגע למאיר בנאי. לא פגשתי את האיש אף פעם. חרשתי את האלבום הראשון שלו בייאוש של האיש הנואש שהייתי, ואחר כך קצת ניתקתי איתו קשר, אבל מאיר בנאי של עכשיו – כלומר היעדרו המוחלט – גורם לי להתגעגע אליו.
וגם מאיר שלו – איך זה שאני מתגעגע למאיר שלו? הבן אדם עוד לא השלים אפילו שנה בחופשה הנצחית שלקח מאיתנו, וגם איתו לא בדיוק קיימתי קשר ישיר מלבד דרך הספרים שכתב והדמות התקשורתית שהציג – גבר ישראלי שורשי, ערכי, בקיא, עם ג'יפ מצד אחד, וגינת בר וקרמר החתול מצד שני – ועדיין; אני מתגעגע למאיר שלו. ולאריק איינשטיין, ברור. ולקוביין.
והעולם עצמו נראה ריק ומיותם בלי האנשים האלה, אבל בעיקר בלי דיוויד בואי, כי זה עדיין בלתי נתפס שבואי לא בשום מקום בעולם, לא עושה משהו שאף אחד לא העלה בדעתו שיעשה אבל תכף נשמע על זה, וזה יהיה מדהים לגמרי או לפחות מאתגר.
באמת שאני מתגעגע לאיש הזה, מין געגוע פנטום משונה – כמו להתגעגע לעשור שמעולם לא חיית בו (הסיקסטיז! אני רוצה לחזור לסיקסטיז! אה, בעצם לא הייתי בסיקסטיז. זה הגיוני לרצות לחזור למקום שמעולם לא עזבת?) – ומדי פעם אני תוהה: איך זה שגם אני וגם צ'ארלי בראון, ובטח עוד כמה בני אדם שמעולם לא פגשו את בואי (וגרוע מזה, ייתכן שהם בכלל דמות מאוירת!) מתגעגעים אליו כל כך?
כי הגעגוע שלנו, נדמה לי, הוא לא ישירות לבן אדם; הגעגוע שלנו הוא לעולם שהיה בו בואי. עולם שבו תמיד היה סיכוי לאלבום חדש שלו, לראיון איתו, לאיזו נוכחות נוספת שלו בחיינו. לעוד ממנו.
כי זה עולם אחר ברגע שבואי נמצא בו, לא? זה עולם שהיה ונמחק, והוא מידפדף לי במוח במהירות עצומה ברגעי הגעגוע האלה: תלבושות בלתי נתפסות, כלבי יהלומים, ניו־יורק וברלין האבודות של שנות ה־70, דיסקו חכם בכפפות אגרוף, MTV, זיגי סטארדאסט ברמקול בהפסקה בחצר ביה"ס התיכון שלי, האזנה פעורת אוזניים ל"האנקי דורי" בדירת ילדותי – כל העולם הזה, עולם שדיוויד בואי נכח וחי בו בעוצמה כזו עד שישראלי בן 16, 23 ו־32, שמעולם לא פגש ולעולם לא יפגוש בו, עוד יתגעגע אליו אישית. ואני מתגעגע לעולם האבוד הזה.
כמו שאני מתגעגע לעולם האבוד של אסי דיין – תל־אביב של זיגל (שבו מעולם לא ישבתי), של הגששים (שראיתי שתי הופעות שלהם כילד וזהו), של "בטיפול" (שאותה בלעתי), של ישראל שלמה שהייתה ולא תחזור, כי איזה אינטרס יש לה לבוא פה בחום הזה.
זה עולם שבו מתקיימים גם אריק איינשטיין ומאיר בנאי, עולם שמשהו בו עדיין אחוז, ידוע, מולחם, מתנהל כסדרו גם כשדברים משתבשים – עולם שלא ירד עדיין סופית מהפסים, רק פלירטט איתם בדרך יצירתית מספיק כדי להוליד יצירות מופת. עולם שעצם נוכחותם של האנשים האלה בו – גם אם לא הכרתם אותם אישית – אותתה לכם שהכל בו, בסוף, בסדר. או יהיה בסדר.
ועכשיו שום דבר לא באמת בסדר, ואין שום דיוויד בואי, וגם אלבום חדש של מאיר בנאי או ספר של מאיר שלו כבר לא ייצאו.
ובסוף אני מתגעגע לבן אדם שלא הכרתי.
ואני אומר לעצמי: נו, לפחות ספרינגסטין עוד בסביבה. וגם מיק ג'אגר כאן – ולא משנה בכלל איכות השיר החדש של הסטונס (טוב יותר ממה שאמרו עליו, אגב) – כי עצם העובדה שהסטונס, מינוס אחד, עוד בעולם, חוסכת לנו חתיכת געגוע.
וכל הגעגועים האלה – שהם עובדה בחיי גם אם אני מתקשה להסביר אותם עד הסוף – מזכירים לי, איכשהו, את צום כיפור שלי. גם אותו קשה לי להסביר, אבל אני יודע שהוא חיוני. אנשים נוטים לפקפק בצום הזה שלי. אני לא נתפס אצלם כטיפוס הצם. זו טעות; אני חילוני וצם. זה מסתדר. צום כיפור הוא חלק מהעולם האחוז, המסודר, שלי. עולם שבו זה גם לגמרי הגיוני להתגעגע לדיוויד בואי שמעולם לא הכרת, אבל אתה מכיר כמו שכל אדם מכיר את כל מי שהצילו את חייו מתישהו.
ומתישהו לתוך הצום, גם השנה, אני אשב ופשוט אתן לגעגוע לקחת שליטה. ויום כיפור יחלוף, והגעגוע יישאר. ×
וכל הגעגועים האלה מזכירים לי, איכשהו, את צום כיפור שלי. גם אותו קשה לי להסביר, אבל אני יודע שהוא חיוני. צום כיפור הוא חלק מהעולם האחוז, המסודר, שלי
