"אני מדמיינת את עצמי עומדת על המקפצה, מזנקת למים. נותנת כל מה שאני מסוגלת. כל כך הרבה קרה מאז אותו היום שבו עמדתי כחיילת בצומת אשקלון. אותו הבוקר מלווה אותי בכל יום" (השחיינית יעל ענבר כותבת במהלך הטיסה למשחקי האינוויקטוס בגרמניה).
מבין מקבץ עננים, שתחת זקניהם הלבנים חבויים זיכרונות אימה רחוקים, טיסה TK1527 מורידה גלגלים ומנמיכה אל תוך גלויה. תחתינו עיר שגווניה קשת ירוקים, וביניהם קוביות בתים כפריים, ונהר שפיתוליו כאילו נמשכו במכחול. הריין.
ותכף, ביציאה משדה התעופה בדיסלדורף, עשרות גרמנים לבושים בצהוב יעמדו בשורה. דגלוני ישראל בידיהם. הכפיים יהיו קצובות. התזמורת תנגן. והמשלחת הישראלית תצא לאוויר של גרמניה, בדרכה להיסטוריה, השתתפות ראשונה במשחקי האינוויקטוס, טורניר ספורט פראלימפי בינלאומי שמיועד לחיילים וליוצאי צבא.
"איטס דה פיינל קאוונטדאון!" מילות השיר, בפול ווליום, יקבלו את חבורת הישראלים, שסימני הארץ על גופם. פרוטזות, גלדים, כיסאות גלגלים. ובכל זאת יעל ענבר לא באמת תשמע. אפילו לא תזכור שנוגן. "הייתי בעולם אחר", תאמר. ואפשר יהיה להבין. היא תהיה שטופת דמעות.
"הכל כאילו צף", היא תנסה להסביר כשנהיה בדרך, באוטובוס, "המחשבה על מה שהביא אותי לכאן".
מה הביא אותה לכאן? השנה היא 1996. יעל יכולה לראות ממבט־על את ההשתלשלות. את בת ה־19 שהייתה, מלאת תמימות, לבושת מעיל דובון, צועדת לאיטה אל טרמפיאדה באשקלון. "תעברי צד", וגם "בסוף יהיה בסדר", הייתה צועקת לה אם הייתה יכולה. תכף הנערה תצא בריצה מהצומת הזה כשהיא אחרת. הגיל שלה כאילו יקפוץ בכמה עשורים. פיצוץ מחריד יעיף לה מהפנים את המשקפיים הוורודים, שדרכם השקיפה עד אז על החיים. ותוך כדי ישאיר בה סימני רסיסים.
חמש דקות קודם היא הרימה טלפון לאמא שלה. באותו בוקר היה פיגוע באוטובוס בירושלים, העיר שממנה באה, וחשוב היה לה לעדכן שהיא בסדר. רק סיימה לעדכן, והנה היא לא בסדר.
את המחבל היא זוכרת. התחפש לחייל. עמד דקות ארוכות לידה. נראה רגוע, צעיר, שיער שחור קצר. ואז, הטרמפ שלה לבסיס הגיע. סוברית כזאת ישנה. בדיוק פתחה את הדלת, ואז...
צרימה ארוכה נשמעת. באולם השחייה ב"מרקור שפיל ארנה", כמה ימים אחרי הנחיתה בגרמניה, יוצא לדרך המקצה ל־100 מטר נשים. יעל מהססת. כאילו מעכלת. קופצת שנייה אחרי כולם. לא כך ציפתה שיהיה הזינוק שלה אל תוך המשחקים. אבל מרגע שהיא במים, אין דרך חזרה. עכשיו היא חותרת בכל הכוחות. בתנועות החלטיות.
באותו בוקר באשקלון, אחרי הפיצוץ, מצאה עצמה רצה פצועה ומבוהלת, מתוך העננה השחורה. "כאילו מצילה את עצמי מהריח, מצרחות הפצועים, מהסבל, מהמראות, מהרוע", היא מתארת. נהג מונית עצר לידה, הכניס אותה ופצוע נוסף לרכבו, ודהר. הספורטאית המצטיינת תהיה הפצועה הראשונה שהגיעה לבית החולים, שם תעבור שלושה ניתוחים, ואז תקופת שיקום לא פשוטה, ועדיין תתעקש לחזור לשירות כמד"סניקית. "ומאז הספורט ילווה אותי לאורך כל אירועי החיים, הטובים והקשים. תמיד איתי. מנחם, מעודד".
בינתיים, בבריכה, יעל מאיצה. עוקפת את האמריקאית, נאבקת על המקום הרביעי. היא בת 47, מבוגרת משאר השחייניות, אבל לא מוכנה לעצור. זה אותו עיקרון כמו אז, באשקלון. לשעוט קדימה, לא לתת למה שמאחור להשיג. רק שבבריכה, תספר, היא גם מדמיינת שעל קו הסיום מחכים לה שליו ויואב, שני הילדים שלה.
עכשיו היא מטפסת מחוץ למים. חיוך רחב על הפנים. כזה שקצת מבליט את הצלקת. "באותו יום", נזכרת, "אמא הייתה בעבודה. כששמעה שנפצעתי התעלפה". אז עכשיו, דבר ראשון, אחרי שסיימה להתנגב, היא מסמסת לאמא. ומוסיפה תמונה.
עליתי לגמר, ההודעה.
× × ×
10:27 בבוקר, ריצת 200 מטר גברים. סווין אלן מאנגליה, 756 על הגב, עוצר את השעון על 24.38 שניות. המהיר ביותר במקצים עד כה. זו באמת ריצה משוגעת. רק חבל שאף אחד לא רואה.
כל עיני הצופים ועדשות הצלמים מיושרות, דוך, אל השורה השלישית שביציע. יושב שם אחד, דוכס מאיזה ססאקס, הנסיך הארי.
עשרות ילדים מסביב צווחים. טיפוסים שזוממים לגנוב סלפי מחשבים זוויות. מאחורי עץ מסתתר צלם עם עדשה בגודל קנה טנק. אנשי הביטחון הודפים סקרנים.
אז הנה, בהבזק, הסיבה לפופולריות של האינוויקטוס ("בלתי מנוצח"), מעין אולימפיאדה לפצועי צבאות, שכבשה את לב העולם, מככבת עכשיו בנטפליקס, והזניקה לפה אינספור צוותי תקשורת.
זה ועוד משהו: הרוח אנושית. הדבר הזה, שביום־יום קצת נסתר מהעין, מנשב פה מאלף כיוונים. ואם לדייק, נמצא אצל כל אחד מהמשתתפים.
"אינוויקטוס זה לתת משמעות", מנתחת נועה רופא, ראש היחידה לשירותי שיקום במשרד הביטחון, "זה אומר שלקחו לך משהו, איבר, משהו בנפש, ועדיין רואים אותך. אתה יכול להיות משהו בעולם הזה".
האינוויקטוס מתקיים מאז 2014. לא בקלות הצליחה ישראל להשתלב בין 21 האומות שפה. זה גרר למשל פרישה של עיראק, וסוג של התעלמות מצד ספורטאי משתתפת אחרת, ירדן.
ד"ר אל"מ אולגה פוליאקוב, הנספחת הצבאית בגרמניה, מגלה שמשרד ההגנה והצבא הגרמני לחצו להשתלבות ישראל. "למעשה זו הייתה אחת הדרישות שלהם כמארחים. היה מוזר להם שישראל לא השתתפה עד היום".
המשלחת, בראשות אגף השיקום של משרד הביטחון וארגון נכי צה"ל, אליהם הוזמנו להצטרף, כללה 19 ספורטאים מבתי הלוחם. "למערך השיקומי שלנו בבתי הלוחם אין אח ורע בעולם", אומר עו"ד עידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל, "ההישגים של הספורטאים השיקומיים שלנו הם רק קצה הקרחון לקסמים שנראים יום־יום בבתי הלוחם. אם יש פצוע צה"ל שמרגיש שהוא לא יכול, שיסתכל על הגיבורים האלה".
הקטע פה זה לא מדליות. כלומר לא רק. במסמכי ההסבר המוקדמים שנשלחו לנציגי הנבחרת הישראלית נכתב שלמדליות רק עשרה אחוזי חשיבות. בישראל לקחו את זה בהתחלה ברצינות. "אבל אז", מספר אסא אנדר, מאמן ומתחרה בחץ וקשת, "נכנסתי לבדוק תוצאות של אחת האליפויות הקודמות, ואמרתי, 'יוסטון ווי האב א פרובלם. נבחרות באות לפה לנצח'".
בכל אופן, מדליות או לא, הנה סיפורה של המשלחת הישראלית, ושל כמה מגיבוריה. אנשים שעוד לפני שקפצו למים, נתנו נוקאאוט במגרש של החיים.
× × ×
בצד הבמה של "מרקור שפיל ארנה" שבדיסלדורף מופיע קצה דגל. "יזראל" הכרוז מהדהד. עשרות האלפים שסביבנו מריעים. משולהבים.
נושא הדגל צועד קדימה. פניו למודות הכוויות, שסימני תופת האש נצרבו בהן, ממלאות עכשיו את מסך הענק. בועז טביב קוראים לו. פצוע מלחמת שלום הגליל.
עוד מעט, הוא ובועז ארד, שסובל פציעות דומות שהותירו כוויות בפניו, יספרו על מבטי העוברים ברחוב, על אלו שנרתעים.
אבל עכשיו, בארנה, זה הרגע שלהם ושל יתר חברי המשלחת. הם מתייצבים במרכז הבמה. כגיבורי הרגע. רוקדים, מנופפים בדגלים. משהו משוחרר יוצא מהם. "תחושה נהדרת, שאתה לא יכול להבין אם אתה לא חווה", בועז ארד יתאר.
למה בעצם, אנסה להבין. מה היה ברגע הזה, הכרה? קבלה? לא, בועז משיב. לא זה, ולא זה, הייתה אחווה. "כאן", הוא מסביר, "אתה בסביבת אנשים שיש משהו שמחבר ביניהם. לא לחמנו באפגניסטן. אין לנו חוויות עם הלוחמים משם. אבל קל לנו להבין אותם. יותר קל לנו להבין את ההוא שעל כיסא גלגלים לעומת אדם שלא חווה את זה מעולם. המשחקים האלה מראים שבכל העולם יש אנשים כמוך שראויים לריספקט".
אני פוגש את שני הבועזים אחרי אחד מאימוני טניס השולחן. החולצות ספוגות, כדורי פינג־פונג שורקים סביבנו.
הם נפצעו בנסיבות שונות, בזמנים אחרים. טביב, 60, ששירת בצנחנים, נפצע ב־82' בהפצצה שגויה של חיל האוויר על יחידתו. הוא נכווה קשות בכל גופו ושתי כפות ידיו נקטעו. ארד, 68, נפצע ב־74' מחומר נפץ בבסיס אימונים של הנדסה בגוש עציון. "בחומר נפץ אין אפס תקלות", הוא אומר, "קורה, התקדמנו עם זה".
קורה והתקדמנו זה שיקום ארוך, טיפולים, אינספור ניתוחים, מאבק להגיע לתפקוד סביר. ואז, אחרי שאיכשהו נושמים, פוגשים את הסביבה. זו שמביטה.
"אתה רואה וזה עובר על ידך", ארד אומר, "אתה לא מתרגש. אם למישהו לא נוח, שהוא יסתובב. אני לא אסתובב. לפעמים התגובות לא נוחות. במיוחד בארץ שלנו שלכל אחד יש משהו להגיד. אז אתה מרגיל את האוכלוסייה אליך. שיתרגלו. זה לא מסוג הפציעות שאפשר להחביא. יש לך תותבת ברגל? אתה שם מכנסיים ארוכים ולא רואים. אצלנו אין דבר כזה".
טביב: "יש את הרתיעה אבל יש גם את הכבוד, כשמבינים שזו נכות שנגרמה בצבא, מפעילות מבצעית".
תכף נדבר ספורט, והם יתארו כמה גדול היה החלק שלו במסע הבלתי אפשרי שלהם. ואז יוסיפו שלאדם אין מושג כמה כוחות טמונים בו. ושלא חייבים להגיע לאירוע כמו שלהם כדי להבין.
אבל קודם אני מנצל את ההזדמנות כדי לבקש מהשניים שהקריבו כל כך הרבה לומר משהו על הסכסוך שמפלג אותנו, הישראלים. אולי להם יקשיבו. "תראה את האחווה שכאן, בין המדינות", ארד מצביע סביבנו, "בארוחת בוקר מתחרה ירדני על כיסא גלגלים התקשה לשבת ליד השולחן. קמתי, עזרתי לו. זה מה שצריך להיות בינינו. בישראל יש רק עם אחד. כל מי שמנסה לפצל אותו, שיירגע. לכולנו עתיד אחד".
טביב: "זה נהיה כל כך נפיץ, שאיבדנו את הדבר הבסיסי, לדבר אחד את השני. זה עצוב שאפילו מפחדים להגיד מה חושבים".
כמה ימים אחר כך, הו הגורל, הבועזים נפגשים זה מול זה, כמתחרים, על שולחן הטניס. לארד יש נגיעה רכה כזו במחבט, ואת טביב, שמנצח את ההתמודדות ביניהם, מדהים לראות שולח כדורים חדים לימין ולשמאל בלי כף יד.
לפני שהחלה האליפות שאלתי אותם מה הולך להיות. "זה לא מעניין", טביב השיב. "כל מי שעולה לפה כבר ניצח", ארד הוסיף, "זו מין אליפות מוזרה כזו שבה כולם ניצחו".
צודקים, האמת. ובכל זאת, תכף, כל אחד בתורו, יעמוד על הפודיום. ארד יזכה במדליית כסף בטורניר הזוגות יחד עם יגאל לגזיאל, ואז בארד ביחידים; ואילו טביב יזכה בכסף ביחידים.
וכשזה יקרה, הפנים צרובות האש והמבטים, שוב ימלאו את המסכים.
× × ×
כיסא המרוץ של קובי גרשוני מתגלגל לו במסלול השלישי. מטר ועוד מטר ועוד אחד. לסובב, לסובב, לא להרפות. שרירי הזרועות בולטים ממאמץ. המתחרה הקולומביאני שבמסלול הראשון כבר סיים. וגם הקולומביאני הנוסף. והוא, לסובב, לסובב, לא להרפות. יש רק 400 מטר להשלים.
יום קודם, אחרי שסיים אימון, כשישבנו לדבר מחוץ לאצטדיון האתלטיקה, גרשוני לבש ארשת מפוכחת. "אני מקווה לא להגיע אחרון. יש פה סוסים", אמר בשלוות נפש. למרות שהיה איזה מתחכם שזרק לו ש־30 המעלות פה בדיסלדורף זה יתרון בשבילו, כי הקנדים וכל האלה הולכים לקבל טיגון מהשמש.
ואז הוא סיפר קצת על עצמו. בן 69, מתנייד בכיסא גלגלים, נשוי, שלושה ילדים, בן להורים ניצולי שואה. "אני לא נוקם ולא כלום, רק אומר: 'הנה לכם, הדור השני מייצג את עצמו עם דגל ישראל בלי שום בושה'", ציין לגבי התחרות בגרמניה.
שירת בסיירת צנחנים, שלוש פעמים נפצע בצבא, הראשונה ב־72'. "צנחתי כמעט נר. זוכר כל שנייה, לא היו הרבה, רק 33. פגעתי בדיונה בפלמחים. כל הגב התחתון נמעך. הרופא אמר שאם לא אטפל בזה, בגיל 40 אגיע לכיסא גלגלים, אבל ברחתי מבית החולים וחזרתי לסיירת. כמו אדם שבורח מבשורה".
פציעה שנייה הייתה כשפיקד על מרגמות, נפגע באוזניים. עד היום סובל מטנטון. בפעם השלישית, בג'נין, זרקו עליו בלוק ששבר לו את הברך. "הלך הסחוס, הלך הזה".
מפה לשם סדרת ניתוחים בגב, שאחריהם יכולת התנועה שלו הוגבלה מאוד. "אחרי הניתוח השלישי הגעתי להחלטה שאני לא רוצה לראות את המשפחה, בטח לא חברים, ובעצם שאני לא רוצה לחיות", הוא מספר בגילוי. "שקלתי 120 קילו. לא יכולתי לראות את עצמי בראי. הייתי יוצא מהבית רק לטיפולים, חוזר, נכנס מתחת לשמיכה.
"אחת המטפלות בבית הלוחם אמרה לי: 'אני לא יכולה לעזור לך. לך לחוג אופני ידיים'. אתה מגיע לשם, כולך רחמים עצמיים, סביבך פצועים. מורידים אותם מכיסא הגלגלים לכיסא מרוץ, והם רוכבים עצמאית. אתה מסתכל, אומר, 'רגע, אני יכול לרדת לבד'. פתאום חבר טוב שלי, אין לו שתי רגליים, אין לו יד ואין לו עין. והם צוחקים עליי: 'אנחנו לא נכים. אתה נכה. הנכות היא בראש'. מאותו רגע הם הפכו השראה בשבילי. אחרי שנה נשבעתי להחזיר לחבר'ה האלה. הוצאתי אותם לטיול בהולנד. הם נתנו לי בוסט לרצות לחיות'".
את כל הדברים האלה שעכשיו קובי מספר, הוא נחוש ברמת הבטון לומר גם לנסיך הארי, שאמור לפגוש את הנבחרת הישראלית. הוא נסיך, דוכס, דוכסים צפופים בזמן, וזה סיפור ארוך, אני אומר לקובי. "אני אספר לו בארבעה שלבים, צ'יק־צ'ק", קובי מבטיח ואז מוסיף: "בשבילי הוא לא נסיך, הוא מלך", "הוא כמו דוד המלך", "לולא הוא, אנשים פה לא היו קיימים".
בינתיים, במגרש האתלטיקה, על כיסא המרוץ, אחרי שהקולומביאנים מסיימים להתחבק, קובי מגיע אל היעד. המרוץ הסתיים. המקום האחרון שלו הובטח. בדרך הייתה דרמה מזרח תיכונית קטנה. הוא והמתחרה הירדני מצאו את עצמם ראש בראש, מי מגיע קודם. בסוף רעפת אלשבואל, ככה קוראים לירדני, הגיע לפני אחרון, מה שהוביל לחגיגה של השכנים שלנו על המסלול. דגלים, ריקודים, המולה.
וקובי? את החיוך שלו אי־אפשר לפספס. אתמול האיש שפעם לא רצה לחיות הבטיח: כשאגיע לקו הסיום, לא משנה מה תהיה התוצאה, אחייך ככה שכל העולם יראה. ועכשיו, המתחרה הכי איטי על המסלול הוא המתחרה הכי מבסוט.
באלוהים, איזה עולם משוגע.
× × ×
"תן לכוח ותיהנה מהירייה", המילים כמו מתנגנות, הברה אחרי הברה, בראשו של אסא אנדר.
"תן לכוח ותיהנה מהירייה", הוא חוזר, שוב ושוב, על מילות הקוד במעין מנטרה. לא נותן לאף מחשבה זרה לחדור. בטח לא לאירוע מלבנון. אסור שהאירוע ההוא יחדור.
כבר קרה פעם, באחד הגמרים, שמישהו זרק לו, "ספר על הפציעה שלך". "בן אלף", הוא נזכר. בשנייה זינק לו הדופק, והגמר שלו השתבש. "קשתות", הוא אומר, "זה משחק על דופק".
"תן לכוח ותיהנה מהירייה". אסא מותח את הקשת. יד ימין נוגעת בסנטר. קו היורים בין הרגליים. רגל שמאל, זו עם הפרוטזה, שלוחה קדימה. דווקא שמאל, שמייצבת למטרה, ומרבית העומס עליה. כל שריר עכשיו מכויל. כל תנועה מדודה. הכל מוכרח להיות בשליטה. אסא חייב שליטה. לא כמו אז בלבנון.
לפני כמה ימים, כשישבנו, שעת בוקר מוקדמת, הוא נזכר ברגעים שבהם אבדה השליטה. הוא זוכר הכל.
שנת 1993, הוא מ"מ בגדוד 101 של הצנחנים, בסיור רגלי ליד הכפר זבקין. ואז היתקלות. ואז בום. מטען מאולתר מסוג כלימגור עם כדורי רסס. ואז יריות. בשיחים חוליה. ירייה אחת בירך ימין, הוא מראה את מקום הכניסה. ובשמאל קרע בעורק הראשי של הירך.
הוא מתאר עכשיו את הדרמה: איך, כיוון שהיה רחוק מהכוח, נאלץ לטפל בעצמו. עשה חוסם עורקים, "עם אבן, בוץ, מה שלא היה שם"; ואיך, בגלל טונות האדרנלין, המשיך לירות באמוק, "בזמן שהמ"פ צועק לי 'אסא תפסיק'; ואיך המ"פ עצמו נפצע מרסיסים, אחרי שירה מקרוב באחד המחבלים, ופגע ברימון שנשא; "כמו סרט קולנוע", אומר אסא; ואיך מסוק של 669 נחת בתופת, כדי לקחת אותו משם.
ואת כל זה אסא יספר כששפת הגוף שלו צועקת. זע באי־נוחות, הדיבור מאט, האצבעות אוחזות זו בזו. "הדאגה הכי גדולה הייתה אם החיילים שלי ייצאו בשלום", יסביר, "כשאמרו לי שהם בסדר, לא האמנתי. קשה לי להיזכר בזה, בחוסר השליטה באירוע".
אני רוצה לומר לו שאי־אפשר לשלוט בכל. כלומר אני באמת אומר. והוא מסביר שאלה שחוטפים קשה פוסט־טראומה, הם אלה שאיבדו שליטה. ואילו הוא, שעשה לעצמו חוסם עורקים, השתדל לא להרפות. עד לרמה שסטר לחובש שניסה לתת לו מורפיום, כי היה חלש מלומר "לא" במילים.
ואז בא הרגע שבו הבין שאיבד את הרגל. "לא הרגשתי צער", אומר, "הכאבים היו כאלה, שכשעושים לך את הטרייד־אוף, נפסיק את הכאבים, נוריד את הרגל, זה ברור".
הוא בן 52, מצור יגאל, נשוי, אב לארבע בנות, אח לעידו, שייפצע באותו גדוד בדיוק, בעופרת יצוקה, 15 שנה אחריו. מלבד היותו מתחרה בסגנון ירי פראלימפי, הוא גם בונה קשתות בעצמו. לפני האליפות הם הגבירו קצב, שני אימונים ביום, שעות ארוכות. "לא ראו אותי בבית חודשיים וחצי", אמר.
יומיים לפני התחרות, התלוויתי אליו לאחד האימונים. הוא עמד שם אחרי שכולם הלכו, בעמדה 22, אמד את הרוח שהתגברה, ערך כיוונונים אחרונים. לפי החיצים שלי, אמר, אני במקום ארבע־חמש במוקדמות. אחר כך בדק את הפגיעות בלוח המטרות של כמה מהיריבים. הדרום־קוריאני, הרומני, ציין, נראים טובים.
"תן לכוח ותיהנה מהירייה". אסא עכשיו עם העיניים במטרה. זו שמונחת 18 מטר לפניו. ועכשיו זה הרגע. הוא מכווץ את שרירי השכמות. מרפה את שרירי הזרוע. נותן לחץ לשעוט.
יש מקומות שבהם החולשה שלך הופכת ליתרון. ותכף בדיוק מה שחזה יקרה. הוא יסיים רביעי במוקדמות, ואז ברבע הגמר יודח על ידי הרומני. וגם זה, היכולת לשלוט בהדחה, תהיה סוג של ניצחון.
× × ×
חצות, לילה לפני הנסיעה לגרמניה, מור מזרחי מתקשה לישון. היא כותבת ושולחת אליי:
"ההתרגשות בשיאה, תחושת התזזיתיות מצביעה על לחץ. ישנו הפחד. לאכזב, להפסיד, לא להיות נוכחת. לאבד שליטה שוב. מנגד אני בנקודת זמן שהיא שיא כל השנים האחרונות מאז הפציעה שלי. אני במקום טוב מבחינה נפשית מה שמאפשר לי לראות את המתנה של החוויה. אם לא המשחקים סביר שלא הייתי טסה גם בעוד עשר שנים. זה הטיול אחרי צבא שלי".
מור מזרחי מרימה באיטיות ראש. מביטה סביבה, על הנוף של הטיול שאחרי צבא. אין פה הימלאיה וכאלה. מקסימום שולחנות טניס ירוקים. ומסביב, יציעים עם דגלים. אני מקווה בשביל מור שלא יהיו בהם יותר מדי אנשים. לא היום.
קצת מוזר לעשות טיול אחרי צבא בגיל 26. והאמת, שהטיול של מור מתחיל קצת צולע. "זאת אני, צולעת", היא צוחקת. בהתחלה היא מגיעה עם מזוודה אחת מעל המותר. ואז, על היום השני, מאבדת את הטלפון, ונדרשת משלחת חיפוש לאתר אותו.
ובסוף, כל זה מבחינתה כאילו כלום. אפילו טקס הפתיחה, שממנו הכי חששה, מההמוניות שבו, זורם חלק. "אני בהלם, הלסת ברצפה, מאבדת קצת אוריינטציה, לא מבינה מה קורה סביבי", היא תתאר אחר כך את התחושה בטקס, ואז תוסיף: "אבל ברגע שעברתי את זה, עברתי הכל בערך".
פעם, כשהייתה בת 20, תיכננה לחסוך בעבודה מועדפת ולטוס. היא דמיינה טיול של יציאה לעצמאות. רק שאז דברים השתבשו. היא הייתה ע' קמב"צית, ירדה גם לשטח. משקלים שסחבה, מתארת, הובילו לפריצת דיסק, תזוזה של חוליה בגב, ניתוח שלא הצליח, חולשה ברגליים. אל זה התווספה פוסט־טראומה. לא רק מהצבא אבל גם. היא מתארת רגעים שנחרתו בה. למשל תקרית של הרג חפים מפשע בגבול עזה.
היום היא נעזרת במקל הליכה, באחותה הקטנה שטסה איתה, ובכל מיני טכניקות להירגע. "כשיש זיקוקים אני סופרת את הבומים", היא מגלה אחת מהן, "ככה אני לא מתרכזת במשהו אחר".
על שולחן מספר חמש הרגע של מור מגיע עכשיו. מולה מלינה הנסן מניו־זילנד. מור רוכנת. רגל מכופפת לאחור. יד ימין נשענת על מקל הליכה, יד שמאל אוחזת במחבט. מרוכזת כולה. בום, מגישה. זה משחק שהולך להיות צמוד. 5:5, 7:7, ו־8:8. ואז, עם חבטות יד אחורית חדות, נמוכות, מור בורחת ל־11:8, המשחק הראשון שלה.
היא מחיפה, שלושה אחים, סטודנטית באוניברסיטת חיפה. "אני לא מצטערת על הפציעה שלי", אמרה לי מקודם, "הדבר היחיד שאני מצטערת זה שנלחמתי בשביל מדינה שהדמוקרטיה בה הולכת ודועכת. כזו שתדרוס את הזכויות שלי. בשביל זה החיים שלי התהפכו?"
נתקלת, אני שואל, בכאלה שהשתמשו במקרה שלך כדי לטעון שנשים לא צריכות לשרת בקרבי? "המקרה שלי יוצא דופן כי התגלגלתי לתפקיד שלא הייתי אמורה להיות בו מלכתחילה", היא משיבה, "אבל שמעתי הרבה את האמירה, 'זה למה נשים לא צריכות לשרת'".
בחוץ צונן עכשיו. תוך יממה מזג האוויר השתבש עלינו, וגשמים החלו לשטוף את העיר שלמרגלות הריין. באולם, השמיים שמעל שולחן הטניס של מור כאילו נפתחים. הזמן נעצר. ואז נע אחורה, לצדדים. והופ, מקל ההליכה שלה הופך לשרביט קסמים. "יאללה מור, יאללה", מעודדים הישראלים. היא מנופפת להם עם המחבט לרגע. אבל אז כאילו מתנתקת. ושוב רוכנת. אל יקום אחר, שבו יש רק שולחן, מחבט, כדור, ויריבות זרות, שבזו אחר זו מתחלפות.
שבוע לפני שיצאה לגרמניה, כשדיברנו, מור ניסתה לדמיין. היה לה ויז'ן כזה מפורט שהתחיל ממראה הכפר האולימפי, ביתני הספורט שבו, ונעצר בפודיום. זה שעליו עמדה. עם מדליה נוצצת על הצוואר. "צמרמורת בכל הגוף. השיער סומר. אני בוכה. וזה ואוו. מרטיט. הרגע הכי גדול שיכול להיות", פינטזה.
ועכשיו, בדיסלדורף, דמיון, מציאות וטיול שאחרי צבא כאילו מתמזגים, ועל הפודיום עומדת אחת עם מדליית זהב, נשענת על שרביט קסמים.
× × ×
אלה שמות שאר ספורטאי המשלחת:
גיל אלקובי, יגאל לגזיאל, לירן קוריאט, ערן עייזר, יגור קסרי, יוסי פולק, יאיר פקליס, שלום זנזורי, אריאל מריאש, אמיתי ארנון, שמעון גפן, מנשה זוריק ודייגו גולסט.
את הסיפור שפה אפשר היה לספר מהעיניים של כל אחד מהם.
אפשר היה לספר למשל על זוריק, אמן טניס השולחן, שבלילות מתעורר ארבע־חמש פעמים, ככה זה מאז שנפצע ממוקש בלבנון, ובכל זאת לפני שטסנו אמר לי: "אני אגיע לאולם, אתן מבט במתחרים, ואדע איפה אני עומד", ואז אחרי שנתן מבט לקח שתי מדליות זהב.
או על פולק, שבוקר אחד קבע עם מפקד חיל האוויר הגרמני, לוטננט גנרל אינגו גרהרץ, לרכוב על אופני שלושה גלגלים, ואז גם עם הרגל האחת שיש לו, השנייה נקטעה בתאונת טנק, שם לו גז על הריין, החזיר מפקד חיל אוויר בלי אוויר.
או על גרשוני, שכאמור הכין נאום קילומטר לנסיך הארי, ובסוף מימש את האיום. ולא רק זה, הוציא חולצה וטוש, ביקש חתימה. "תביא מדליה, אחתום לך", השיב הדוכס. מאיפה תביא לו מדליה עכשיו, נפלתי על גרשוני. ואז הוא הדהים וזכה בארד בשחייה.
או על איוון מולדון, השחיין האוקראיני שרגליו נקטעו מפיצוץ בתעלה, והקשר הכל כך מיוחד שלו עם מאשה, הבת הקטנה שלו שהייתה צמודה אליו, הסתודדה איתו, חיבקה אותו.
או על ארמין וויצחק, השחיין הגרמני שרוף הפנים, קטוע הרגליים, קטוע כפות הידיים, שזכה במדליית זהב. וכשהגיע אחרי משחה הניצחון ליציע, וכולם נעמדו ומחאו לו כפיים, הבן הגאה שלו הסתער עליו בחיבוקים. את הדמעות שהיו שם, מצד כל מי שהביט, היה צריף לגרוף עם מגב.
או את החזרה לארץ. של זו שעדיין נמלטת מצומת אשקלון. של ההם, צרובי האש והמבטים. של זו, זהב על צווארה, שנשענת על שרביט קסמים. והשלט שחיכה להם בנתב"ג: בלתי מנוצחים. ×
