ריח האביב של 1973 היה משכר. ככה זה כשאתה בן 14, מאוהב, ויוצא לטיול שנתי של כיתה ט' במדבר. באוטובוס, אמנון רכטר סיפר לי על הפסנתר החשמלי החדש שאחיו הגדול יוני קנה לקראת ההופעות של הלהקה החדשה שלו. "פסנתר פנדר", אמר לי אמנון. "פנדר?" עניתי בהתנשאות, "פנדר מייצרים גיטרות, לא פסנתרים". אמנון התעקש והזמין אותי לבוא איתו להופעה של הלהקה של יוני, בבית המורה בתל־אביב, לראות במו עיניי.
האורות כבו על אולם מלא למחצה כשלבמה עלו שבעה גברים צעירים עם שיער ארוך. הגבוה מביניהם התיישב ליד הפסנתר החשמלי, אכן מתוצרת פנדר, בעוד הנמוך מביניהם התחיל לספור באנגלית: one, two, three, four.
צמרמורת מתפשטת בעורפי גם עכשיו כשאני נזכר בצלילים שבקעו מהבמה. זה היה סאונד ששמעתי רק בתקליטים של המוזיקה האהובה עליי מחו"ל. שלוש גיטרות, פסנתר ובס ניגנו באוניסונו ריף פתלתל, תוף הרגל ייצר מקצב four on the floor, שהסתיים במעבר של תוף הסנר, וכמו מבנה של מטוסי קרב במפגן חיל האוויר, התפצלו הצלילים להרמוניה מרובעת של גיטרות וקלידים שהתרחקה והתקרבה ושינתה מקצבים בתיאום מושלם והובילה לאחת משורות הפתיחה המרגשות במוזיקה הישראלית: "היו לנו כאלה בעיות, חשבנו לא נגיע".
כוורת הגיעה.
המוזיקה הישראלית השתנתה לנצח, וכך גם חיי.
× × ×
50 שנה חלפו מהרגע המכונן ההוא, אבל ההשפעה של דני סנדרסון וחבריו עדיין נוכחת בצלילים שמתנגנים ונכתבים פה. כמו שיא אולימפי שממאן להישבר גם בחלוף יובל, עדיין לא קמה להקה ישראלית עם שילוב כה מוחץ של כתיבת שירים ברמה הגבוהה ביותר ויכולת נגינה וירטואוזית של (כמעט) כל חבריה. אוסף של אינדיבידואלים מוכשרים וכריזמטיים, דומים ושונים אחד מהשני, שמתגבשים יחד למכונת מוזיקה והומור שהצליחה לגשר בין דורות של ישראלים.
כשמקשיבים לאלבום הבכורה של כוורת, 'סיפורי פוגי' שיצא בנובמבר 1973, מיד אחרי מלחמת יום כיפור, יש תחושה של כשל כרונולוגי. קשה להאמין שלהקה ישראלית ששרה בעברית נשמעת כמו האלבום השני של סטילי דן שיצא במקביל, אבל באמריקה.
בלי אינטרנט וכמעט בלי שידורי מוזיקה חדשה בטלוויזיה וברדיו, האמנים בישראל של שנות ה־70 סבלו מנגישות מוגבלת למתרחש בעולם המערבי, מה שעיכב במידה ניכרת את התפתחות הרוק המקומי. לכן, מי שאחראים לא פעם על המהפכות הגדולות באמנות הם מהגרים, כמו דני סנדרסון, שנולד אמנם בארץ, אבל בילה את השנים המעצבות של חייו עם משפחתו בארצות־הברית.
ההשפעות של דני על המוזיקה הישראלית ניכרו, באופן סמוי אבל משמעותי, כבר אחרי שחזר ארצה והתגייס ללהקת הנח"ל. יחד עם חבורה של מוזיקאים מבריקים, הוא יצר את הצליל החדש של הלהקה בעיבודים שעשה לשירים כמו 'שיר השלום' ו'הבן יקיר לי אפרים'. את האקורדיון המסורתי החליפה חטיבת הקצב ההדוקה של סנדרסון, יחד עם אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין. גם ההרמוניות הקוליות המורכבות של המורשת השנסוניירית של נעמי פולני שינו את צבען וקיבלו השראה מהביטלס, באמצעות הקולות של אפרים שמיר ומי שהפך מאז לפרטנר הנצחי שלו, גידי גוב.
המעבר של סנדרסון וחבריו מהנח"ל לאזרחות, סימן גם את סופן של הלהקות הצבאיות. הזמרים, שהיו הכוכבים הגדולים של הלהקות, פינו את מקומם למוזיקאים שעברו לקדמת הבמה. ועוד אילו מוזיקאים.
רק בפרספקטיבה של עשרות השנים שחלפו מאז הקמתה, ודרך התרומה האדירה של כל אחד מחבריה למוזיקה הישראלית מאז ועד היום, אפשר לתפוס את היקף הכישרון והפוטנציאל היצירתי שהתקבץ שם. אלון אולארצ'יק, הבסיסט המחונן והנועז שהפך לאחד היוצרים הייחודיים והמשפיעים בארץ; יוני רכטר, מגדולי המלחינים שלנו, עם 'הכבש השישה עשר' ו'עטור מצחך'; יצחק קלפטר ענק הגיטרה ומי שהלחין קלאסיקות כמו 'צליל מכוון' ו'שיר אהבה בדואי'; אפרים שמיר הזמיר שהתקנא בחבריו הגיטריסטים והפך בשנה אובססיבית של אימון לגיטריסט בלוז אדיר; פניגשטיין שנסע לאמריקה והקים את פסטיבל הסרטים הישראלי; גידי גוב, מגדולי המבצעים בכל הזמנים, שהשירה היא רק פן אחד בקריירה המסחררת שלו; וסנדרסון כמובן. מה אפשר עוד לומר על המוזיקאי הגדול הזה, ארכיטקט המוזיקה הישראלית החדשה.
ואי־אפשר לכתוב על היצירה של כוורת בלי להתייחס גם להומור, כי כשחזרנו הביתה מההופעות של הלהקה (ראיתי אותם עשר פעמים באותה שנה), רוכבים על ענן, שרנו את השירים, אבל גם דיקלמנו את המערכונים.
× × ×
בסוף אותו קיץ יצאתי עם ההורים לשליחות בחו"ל. את המועקה האיומה של מלחמת יום כיפור הרגיעה במעט 'סיפורי פוגי' של כוורת. לאט־לאט יצרתי חברים חדשים, מוזיקה הייתה השפה המשותפת שלנו. החברים האמריקאים והאנגלים שלי השמיעו לי מוזיקה חדשה ומופלאה שהביאו איתם מהבית ואני השמעתי להם את כוורת, הנציגות הישראלית היחידה שהייתי גאה בה.
חזרתי ארצה שלוש שנים אחר כך כסוג של מהגר, תלוש במידת מה מהתרבות שהשארתי כאן. בחרתי להתגייס לגלי צה"ל כי הלהקות הצבאיות היו בדעיכה, אבל דווקא שם פגשתי את מי שיהפכו לפרטנרים המוזיקליים שלי, יאיר ניצני ודני בסן ויחד הקמנו את תיסלם. עמדנו אז על כתפי ענקים. קשה לי לדמיין את עצמי ואת חבריי יוצאים לדרך שלנו, לולא הנס החד־פעמי שהוא כוורת.
