באחד מימי מלחמת יום הכיפורים ישב סגן מנשה ענתר, עוזר קצין השלישות של חטיבה 188, במשרדו בצפת, כאשר אל החדר נכנס קצין משטרה בדרגת סגן ניצב, "לבוש מדים, נקי, מצוחצח", זוכר אותו ענתר כמו היום. "הוא אמר לי: 'אני מחפש את הבן שלי'. ואני פותח את הרשימות ומזהה שהילד שלו שייך לחוליה הטכנית של פלוגה ג' גדוד 53 שכולה נהרגה. באיזה מילים אמרתי לו ואיך, אני לא זוכר. אני כן זוכר שאמרתי לו שהבן נהרג. הוא הסתובב ויצא, ולא ראיתי אותו יותר. לימים, נחטף גלעד שליט, ואני רואה את סבא שלו בטלוויזיה, מתראיין. ופתאום אני קולט: זה קצין המשטרה שהיה אצלי במשרד. עלה לי פלשבק כזה שזיעזע אותי פעם נוספת".
מלחמת יום הכיפורים יצרה הרבה זוועות. חלקן עתירות אש ועשן, וחלקן מורכבות מרגעים קטנים, אנושיים ומחרידים, שנצרבו בזיכרונם של לוחמים, שאיתרע מזלם להיות ברגע הלא נכון בזמן הלא נכון. לצבי שליט היו במלחמה ההיא שני בנים שהשתתפו בקרבות. נועם בדרום ותאומו, יואל, בצפון. אבל גם הוא לא שיער כי הבשורה הקשה שקיבל מענתר, אינה כל האמת ומאחוריה יש מנגנון צבאי של שקרים, הסתרה וטיוח האמת.
לימים יתגלה בדרכים לא דרכים שבנו ותשעה מחבריו נסעו בזחל"ם בעקבות קריאה לחילוץ של טנקים, נתקעו, ונאמר להם לעמוד במקום ולחכות שיגיעו אליהם. הם הסתתרו בתוך צינור מים, אך נתקלו בכוח סורי שהחליט לא להעביר אותם אחורה אל העורף בדמשק, אלא לרצוח אותם במקום. כשגופותיהם של הלוחמים נמצאו מפוזרות באחד מיובלי נחל יהודייה, הן היו כפותות, מכוסות עיניים וירויות. למרבה הזוועה, הם לא היו היחידים שזה קרה להם באותה חטיבה. כמעט במקביל נרצחה באותה דרך חוליה טכנית אחרת של אותה חטיבה, פלוגה ז' של גדוד 74. טנקיסטים שנלחמו סמוך למחנה חושנייה, מצאו את שבעת חבריהם מוטלים ליד מבנה. כשהתקרבו גילו שהקורבנות עברו התעללות קשה אפילו יותר מאלו של גדוד 53, כמעט סדיסטית.
7 צפייה בגלריה
17 חללי היחידות הטכניות. "אבא צעק: 'אנחנו רוצים לדעת מה קרה להם', וכל הזמן אמרו לנו: 'לא נשאר אף אחד שיספר'"
לפני שנתיים, בעת עלעול מקרי בארכיונים, עלה היוצר הדוקומנטריסט אבי מרזוק על סיפורן של שתי החוליות הטכניות של חטיבה 188. אחרי תחקיר מעמיק בן שנתיים, שבו נחשף, אחרי מאבקים עם מערכות הביטחון השונות, לחומרים מזעזעים וחסויים, יוקרן בפסטיבל חיפה הקרוב (ובהמשך גם ב"הוט 8") סרטו "חושנייה – סודות מלחמה", שעוסק בפרשת הירצחם של השבויים ובהסתרת האירועים הקשים במשך שנים, עד החשיפה מול בני הדור השני והשלישי לאובדן – אחים, אחיות, אחיינים ואחייניות.
"בשני האירועים האלו נמצא כל הדי־אן־איי של המלחמה הזו", מסביר מרזוק מה תפס אותו כל כך חזק. "הסתרה, הפתעה, הפקרה, הדחקה, פוסט־טראומה וטיוח. יש פה מחדל צבאי: אנשים שהם לא לוחמים ננטשו בשטח, הופקרו בלי מפקד שיגיד להם מה לעשות, מול חיילים סורים שיצאו בהוראה מלמעלה לרצוח שבויים זוטרים, כדי לנקום על 67'. והסתרה של שבויים שנרצחים בעינויים נוראים ו'מועלמים' מהנרטיב, כדי לא לפגוע במורל.
"הם גם לא היו היחידים. בכל מלחמת יום הכיפורים היו כמאה שבויים שנרצחו, גם בחזית המצרית. אני נתקלתי בעדות שחייל סורי הסתובב עם שק מלא איברי חיילים ישראלים. השורה הזו צונזרה בדוח אכ"א. נתקלתי בציטוט בעיתון, של שר ההגנה הסורי, שמעניק עיטור העוז לחייל סורי שרצח 28 חיילים ישראלים, כשלחלק מהם הוא ערף את הראש. הדיווח הגיע לישראל והוגשה שאילתה בכנסת ליגאל אלון, שענה שישראל מגישה תלונות לאו"ם. ישראל באמת גיבשה תיק תלונות אחרי המלחמה, אבל המטרה לא הייתה לעשות צדק אלא בעיקר לזרז את החלפת השבויים. השתמשנו ברצח הזה כדי למקם את עצמנו טוב יותר במשא ומתן. בינתיים, כל חייל בגולן שמע מה קרה בחושנייה, ואף אחד לא דיבר על זה".
למה לא בעצם?
"טראומה, לא רצו לנבור בפצעים. שבויים נתפסו כדבר שלילי. זה מראה על מחדל. באותם ימים לא לפגוע במורל היה ערך. תוסיפי ש־50 שנה הארכיונים היו סגורים, אז היה קשה למצוא חומרים או להוכיח. בדף היזכור של הנופלים בכלל המציאו להם מעשי גבורה וקרבות שלא היו שייכים להם: 'נפלו בקרב', 'קרבות הבלימה'. למערכת היה חשוב לצייר אותם כגיבורים שלחמו".
ומה רע בזה? כולם יוצאים מרוצים, לא?
"אני חושב שמשפחות צריכות לדעת, לא משנה מה. אנשים צריכים לדעת מה קרה לילדים שלהם. זה הסיפור שלהם. אז נכון שזה לא נעים וכואב, אבל לצבא יש מחויבות להגיד מה קרה. עד היום אין הודעה רשמית של צה"ל מה קרה באירוע. מאוד העסיק אותי מי שולט בנרטיב. הצבא שומר תמונות, סרטים, ארכיון, אנחנו שומעים על המלחמה כל השנים דרך פילטר. והסיפור של החוליה הטכנית זו דוגמה לזה".
מראה שלא ניתן לשכוח
אלי לכטמן היה מ"פ המפקדה של גדוד 53. "לכל פלוגת טנקים", הוא מסביר, "יש את החוליה הטכנית שצמודה אליה, על מנת לתת מענה לבעיות. היא מורכבת מנהג שנוהג את הזחל"ם, קשר, חובש, מפקד, מכונאי וחשמלאים.
"ביום ראשון, 7 באוקטובר, בסביבות 12 בצהריים, היינו במפקדה, בהאזנה לקשר, ואני שומע את רב סמל דוד נוריאן, שהיה רס"פ וגם מפקד הזחל"ם, מבקש ישירות מהמח"ט חילוץ, כי הסורים נמצאים מסביב. 'אני תקוע מתחת לשני גשרוני מים', הוא אומר לו. 'המצב קשה'. נוריאן חוזר על זה כמה פעמים, אולי שלוש. כולנו הזדעזענו. ואנחנו שומעים את המח"ט עונה לו: 'אני לא יכול לעזור לך, תסתדר בעצמך', וזהו. יותר לא שמענו שום דבר.
"כל מי ששמענו בשיח קשר הזה נהרג. גם החוליה, וגם המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם, שנהרגו מאוחר יותר בציר הנפט. בינתיים התקשרו אליי מהחטיבה: 'לך תבדוק מה עם גדוד 74, אנחנו לא יודעים מה קורה שם'. הגדוד ישב קצת למעלה מאיתנו. ואני מגיע לגדוד ומחפש אנשים לדבר איתם, ופתאום פונים אליי שלושה חבר'ה. הם שאלו על החוליה הטכנית של 53, עניתי שכן, ברור שאני מכיר. 'האם תוכל לזהות לנו אותם?' ככה הבנתי שכולם לא בחיים. חטפתי בומבה בראש.
"אמרתי: 'אני לא יודע, טוב, אני אנסה'. והוא מראה לי תמונה בשחור לבן של החבר'ה, מפוזרים בין השיחים של נחל יהודייה עם מסכות על הפנים, בתחתונים, קשורים מאחור וירויים. לא ראיתי באותו רגע התעללות. רק ירי. היה לי קשה. לא יכולתי לזהות אותם אלא רק אחד – יואל שליט. אותו זיהיתי רק בגלל שהוא היה בלונדיני".
באותו הזמן חיילי גדוד 74 לא ידעו כי גם החוליה הטכנית שלהם נקלעה לסיטואציה כמעט זהה, ושבעה מהם נטבחו באכזריות. יעקב הרשקוביץ, המכונה הרשקו, היה באותם ימים טנקיסט בחופשת שחרור. כשפרצה מלחמה, מיד עלה על מדים ודהר צפונה. "כשהגעתי לפלוגה הטנקיסטים כבר יצאו עם הטנקים, ורק החוליה הטכנית התעכבה. בא אליי אחד החבר'ה, משה חודריאן, שהיה טנקיסט כמוני, וביקש ממני להצטרף אליהם, לעלות על הזלדה ולצאת לכיוון הטנקים. באותו זמן לא היה לי קפל"ד שהיה חובה לנסיעה. בשבריר שנייה החלטתי לא לעלות והם, הצוות הטכני של פלוגה ז' מגדוד 74, יצאו לדרך.
"אמרתי להם 'להתראות', והם נסעו. חמש דקות אחרי שדיברנו, התחיל הבלגן. ירי, ארטילריה, מטוסים. שבוע אחרי, הטנק שלי התרסק והגעתי לאזור נפח. אני לא זוכר מי פנה אליי עם תמונות, ואמר: 'אתה מזהה את האנשים?' הוא ניסה להראות לי תמונות, והזהיר שהן קשות. עניתי שאני לא מוכן להסתכל, כי כבר שמעתי כל מיני זוועות".
בעצם שכחתי אותם
מי שקיבל שיחת חירום בקשר הצבאי, בזמן אמת, היה צביקה גרינגולד, אז קצין בדרגת סרן בחטיבה, שבתום הקרבות קיבל את אות הגבורה על לחימתו בכוח שגיבש ונודע כ"כוח צביקה". בתחקיר שנערך במחלקת היסטוריה של צה"ל כבר ב־74', סיפר: "ביום ראשון בבוקר, 7 באוקטובר, התקשרה אליי בקשר כל הזמן חוליה טכנית. הם עלו על הרשת החטיבתית, ושמעו אותי מדבר ברשת, אז קראו לי. אני הזדהיתי בתור צביקה, והם אמרו שהם בסביבות חושנייה, מזהים כוחות אויב מסביבם ואמרו שרוצים שיבואו לחלץ אותם".
לשאלת המתחקר איפה הייתה החוליה הטכנית, ענה גרינגולד: "עכשיו אני יודע, אז לא ידעתי. הסורים תפסו אותם בציר מחזה (כיום צומת קשת – א"א) יש שם מחסי ראש שהכינו אותם להפגזות, שכל מי שנוסע בכביש יהיה לו לאן להיכנס. הם היו עם זחל"ם, אבל נטשו אותו והתחבאו. אני לא ידעתי איפה הם, ואני מצטער היום שלא נתתי להם הוראה לקחת את הרגליים ולברוח. אמרתי שאני בדרך אליהם, מנסה להגיע אליהם, אני נתקל אמנם בהתנגדות, אבל מקווה שאני אגיע. זה מה שאמרתי. לא הצלחתי להגיע".
בסרטו של מרזוק מדבר גרינגולד על מטען כבד שיושב עליו מאז. "רק כשהמלחמה קצת שככה, התחילו להגיע סיפורים שהם נמצאו שחוטים בוואדי על יד צומת חושנייה, והבנתי שהיחידה הסורית שלקחה אותם בשבי הרגה אותם. אמרתי לעצמי: 'בעצם שכחתי אותם'. כשראיתי שאני לא מגיע אליהם, הייתי צריך להגיד להם: 'חבר'ה, תברחו'. ולא עשיתי את זה. אז בעצם אני סוחב את האשמה הזאת, במידה מסוימת, עד היום. הם היו כל כך אחראים. הם היו צריכים מישהו שיגיד להם מה לעשות, שישחרר אותם או שיפקד עליהם".
7 צפייה בגלריה
ענתר עכשיו וכעוזר קצין השלישות של החטיבה. "לא ראיתי פקודה לא לספר, אבל הייתה מדיניות הסתרה"
מי שנתקל בגופות, זיהה את חיילי גדוד 74 המתים וסוחב איתו את הטראומה עד היום, היה הטנקיסט דוד סמילה. "מה שראיתי היה הזוי ולא מקובל בשום מקום בעולם", הוא עדיין מזועזע. "הורדתי מהעץ שני חיילים. הפנים שלהם היו פגועות בצורה מזעזעת. זיהיתי אותם רק לפי השיער. את האחרים עינו 'על יבש'. הגופות היו שלמות, כפותות בידיים מאחור, עיינים מכוסות, וירויים".
סמילה, היום בן 70, בכלל השתחרר מהצבא חודש וחצי לפני המלחמה היות שהתחתן. האזעקה תפסה אותו בביתו בלוד, והוא מיד עלה לרמת הגולן לחטיבה שלו, 188. "נלחמנו בחושנייה", הוא משחזר, "כשהבנו כמה טנקים היו מולנו, 350 מול 12, נסוגנו וחזרנו למחרת עם כוח של חטיבה 179. סיימנו את הקרב ובאנו לחזור, ולא יודע איך ולמה, סובבתי את הראש. עוד מישהו ראה את החיילים שהיו מפוזרים בשטח, ונזכר שלא שמענו מהם הרבה זמן בקשר. אני ראיתי את התלויים. כשהתקרבתי לעץ וראיתי את הפנים שלהם, נתקפתי אמוק, והתחלתי לרוץ ולצעוק. האחרים קפאו. לא יכלו לזוז".
המקרה, אומר סמילה, השפיע עליו מאוד. "אני זוכר מקרה אחד ששלושה סורים ראו אותנו. התקרבנו אליהם והם הרימו ידיים, והנהג אומר לנו: 'שלושה סורים מרימים ידיים, אני דורס אותם'. התותחן צעק לו: 'לא!' ואני צועק: 'תדרוס!' בסוף לא דרסנו. באו חבר'ה מגולני ולקחו אותם. באירוע אחר ראינו מולנו חייל סודני וריססנו אותו, אבל הוא לא היה תמים, הוא רצה להשליך רימונים לתוך הטנק".
אחרי חודש וחצי שוחרר סמילה וחזר הביתה. למשפחות ההרוגים, בני הגדוד שלו, לא הלך. "את משוגעת?" הוא תמה, "לא היה לי שום רצון לפגוש משפחות. לא יכולתי להסתכל עליהן. באזכרות היינו נפגשים, אבל לא ידעתי מי הקרובים של החוליה כי היו עוד חללים ביחידה והם לא ידעו עליי. רק פעם אחת, באחד המפגשים, עמדנו שישה חבר'ה ודיברנו עם הורים שכולים של טנקיסטים. פתאום באה אישה מבוגרת, נכנסת בינינו: 'הבן שלי נפל, ואני רק רוצה לדעת איך הוא נפל'. שאלנו מי זה הבן שלה, וכשהיא אמרה את השם, יודעת איך רימון מתפוצץ? ככה נעלמנו לה תוך שניות, בלי לענות, כי ידענו שהבן שלה מהחוליה. אחר כך תפסה אותי אחת האמהות השכולות: 'למה לא עניתם לה?' אמרתי: 'מה אני אגיד לה? שהילד שלה היה תלוי על עץ ושחוט כמו כבש?'"
עכשיו, כשהסוד התגלה והם כבר יודעים, אתה מרגיש הקלה?
"לא, כי המראה שראיתי חרות לי בלב. זה לא יעזוב אותי לעולם".
חטיבה 188 ספגה במהלך הקרבות אבידות רבות. "החטיבה התפוררה", נזכר ענתר. "היו לנו 87 הרוגים. ביניהם המח"ט, קצין האג"ם, הסמח"ט ורוב מפקדי הפלוגות. המפקד שלי, קצין השלישות של החטיבה, רס"ן שמוליק בן משה, אמר לי: 'אתה מכיר את החטיבה מצוין, תוריד מעליי את זיהוי החללים'. החיילים האלו נקברו בעפולה ובנהריה כאלמונים, לא לפני שצולמו ולקחו מהם מנשכי שיניים ואספו נתונים מחוליות הרבנות שהסתובבו בשטח. אנחנו מדברים על שנת 73'. מהומת אלוהים. כולם אלמונים, חלקם ללא דיסקיות, בדיקות די־אן־איי לא היו. בתיקים שלהם היו צילומי אביזרים שנאספו מהגופות, כמו שעון.
"בכל פעם שמישהו זוהה, זו הייתה הקלה. התמונות מחושנייה היו משני האירועים, 17 איש ביחד, תמונות של חלק גוף עליון,לא לבושים. היה ברור שזה היה רצח כי מצאו אותם קשורים וירויים. הגענו לאנשי חימוש בגדוד מסוים, כי הם היו שייכים לחימוש, קראנו לאנשים שזיהו, המשפטנים אספו עדויות ותצהירים מהחברים, ולפי זה סגרו את התיק".
מדברים על הסתרה, טיוח האמת.
"אי־אפשר לשפוט את האירועים של לפני 50 שנה באמות המידה של היום. אפילו במלחמת לבנון הראשונה, עשור אחרי המלחמה, זה כבר היה שונה. ככלל, במקרים קשים הצבא השתדל לא לספר למשפחות את פרטי האירועים. לא ראיתי הוראה כתובה לא לספר, אבל הייתה מדיניות הסתרה. היום יש אכ"א נפגעים, מפרטים מה לעשות בכל תרחיש, יש קצינת נפגעים בדרגת רס"ן, עם צוות. אז מרחו את המשפחות.
"אספר לך מקרה אחר לו הייתי עד. אחרי ששת הימים היה אירוע קשה בגדוד 13. נכנסו כמה חבר'ה לבונקר סורי ליד בית המכס הישן, ותוך דקות הוא התפוצץ. אספו את כולם בשקית אחת וקברו אותם בקבר אחים בנהריה, בלי הלוויות. לא רק שלא סיפרו למשפחות מה קרה, גם אספו את חיילי הגדוד, ואמרו להם: 'אל תספרו בבתים שלכם ואל תלכו למשפחות השכולות'. למה? כי זה העיב על הניצחון של המלחמה. אם זה היה קורה היום, כל המדינה הייתה עומדת על הרגליים. אבל אלה היו פלוגת טירונים, המשפחות לא ידעו עם מי הילד שירת, לא יכלו להתאגד או להשוות דברים, אז מרחו אותם".
ברחו מאיתנו כמו מאש
בשיחות שהתקיימו השבוע עם בני המשפחה עולה דפוס דומה. חיילים שלא תמיד הכירו אחד את השני, משפחות בהלם נורא של שכול, הורים שהיו עולים חדשים, גם מארצות המזרח וגם ניצולי שואה, שלא מכירים את השפה, בוודאי את הנהלים, במדינה צעירה בת 25.
כך למשל הייתה משפחת חודריאן שעלתה לארץ מאיראן והשתקעה בנהריה. "משה ז"ל היה שריונר", מספר האח יוסי. "הוא לא היה איש טכני. מישהו היה צריך לחזור מחופשה ולא הגיע, אז לקחו את משה לזחל"ם של החוליה הטכנית של גדוד 74. לנו אמרו שהוא נפל בקרבות. חצי שנה אחרי בא אחי אברהם שהיה נהג אוטובוס והסיע חיילים ואמר לי שהוא לא נהרג, אלא שהוציאו אותם להורג. לא יכולנו לספר את זה לאף אחד בבית, כי זה היה גומר אותם לגמרי. עד היום לא כולם יודעים.
"אף פעם לא רצינו לבוא לצבא, להגיד 'למה שיקרתם לנו'. אנחנו לא אנשים של בלגנים. אכלנו את זה בשקט וניסינו לדבר כמה שפחות. עכשיו, כשזה התעורר בעקבות הסרט, פתאום החזירו לנו מכתבים שאני כתבתי למשה לפני 50 שנה ולא הגיעו אליו, תעודה ועוד מכתבים מבחורה אחת, תאריכים של חודש אחרי המלחמה. לא יודע איפה הם היו עד היום".
סיפור דומה היה לסמ"ר שלמה ציפורי ז"ל, מהיישוב בית שערים. גם הוא מגדוד 74, מאותו זחל"ם של חודריאן. ציפורי, בן 20 בנופלו, היה חשמלאי טנקים שהגיע לגדוד 74 רק שלושה חודשים קודם לכן. גם הוא לא הכיר את כל החבר'ה, בוודאי שמשפחתו לא הכירה. "תמיד הייתה הרגשה שהוא נרצח", אומרת אחותו הגדולה ניצה לבנובסקי, "כי שלומי לא היה חייל קרבי. אני זוכרת שאבא שלי רדף אחרי צביקה מכוח צביקה לשמוע את האמת, וצביקה לא סיפר לו. אחר כך היה מגע עם האלוף מוטק'ה ציפורי, שברח מאיתנו כמו מאש".
הסתרה הייתה גם מנת חלקם של בני משפחותיהם של חיילי גדוד 53. וכמה זה היה קל. סמ"ר גיל כהן ז"ל היה בן למשפחת עולים מאלג'יר שהתיישבה בעפולה. הוא היה בן 20, חשמלאי טנקים, "אבל לא חלק אורגני מהחוליה", אומר אחיו, דני. "גיל צוות לזחל"ם הזה בגלל שהיה חסר חשמלאי, והביאו אותו מהסדנה בכורדני. לגבי המוות שלו, ידענו שזה רצח שבויים, כי פורסם בעיתונים שנרצחה חוליה טכנית, בלי שמות, ואנחנו עשינו את החיבור, אבל אף פעם לא דרשנו לדעת פרטים. זה היה כל כך טראומטי.
"ברבות השנים, כשעשיתי מילואים ומדי פעם היה עולה הסיפור, הייתי שומע תיאורי זוועה קשים מאוד מאנשים, אבל כשמועות. הם לא ידעו שאני אח־של, ומה ששמעתי לא העברתי למשפחה. שנים לא נכנסנו לפרטים. כל אחד מהאחים ידע מה שידע, מתוך הקשרים שלו. יותר מאוחר ניסיתי למצוא חומרים ולא ממש קיבלנו תמונה בהירה. נפגשנו עם צביקה גרינגולד אבל לא היה לו אומץ לרדת לפרטים, כל השנים שמענו גמגומים".
היום, כשהאמת ידועה לך, היית רוצה לשנות את הכיתוב באתר יזכור או על המצבה או באתר ההנצחה של חטיבה 188?
"לא. 'נפל' זה בהחלט מספק ומספיק. אני לא רוצה שהזיכרון האחרון שלו יהיה 'נרצח', משהו לא נעים שעושה לנו רע. בכלל, אני חושב שגיל היה חש עלבון שככה זוכרים אותו, 'אה, החייל הזה מהחוליה הטכנית', ולא את כל אישיותו".
סמל צבי ירקוני ז"ל, חברו של כהן לזחל"ם, היה מכונאי טנקים, בנם של ניצולי שואה מחיפה. "הייתי בבית כשבאו להודיע", מספרת אחותו הצעירה והיחידה נאוה, "אבא שלי צעק: 'אנחנו רוצים לדעת מה קרה להם', וכל הזמן אמרו לנו: 'לא נשאר אף אחד שיספר'. חוסר האמון היה כה גדול שאמא אמרה: 'אולי זה לא הוא בארון'. לא הכרנו את החברים, רק אחרי יצא לנו להכיר את המשפחה של יואל שליט, כי הוא נקבר ליד אחי, היות ושניהם היו צפוניים, יואל מקריית־אתא ואחי מחיפה. יום אחד אמא של יואל פנתה אלינו: 'היו תמונות במצלמה ופיתחנו, וזה כנראה הבן שלכם', והם פיתחו ונתנו לנו.
"הוריי לא ידעו טוב עברית, והם קיבלו את המידע מהצבא כמהימן. מה שאני מבינה היום, שהצבא היה בהיי ושפירסמו רק את הדברים הטובים: כוח צביקה, קהלני, והם היו כישלון שגרר הרבה אי־דיוקים. אצלנו למשל, כתבו במצבה 'נפל ב־6 באוקטובר', ואצל שליט '7 באוקטובר' וזה אותו אירוע. תמיד ידעתי ששמעו אותם עד שתיים בלילה, רק עכשיו בעקבות הסרט הבנו ששמעו אותם בקשר עד יום ראשון בצהריים. וזה עוד יותר כואב לי, שורט את הנשמה. ההרגשה היא ששכחו ממנו, שלחו אותו לקרב, ולא היה מי שיעזור. כששאלתי את המ"מ השבוע, הוא אמר: 'הייתי בן 21 וחצי. אני עד היום חי את זה. אני רואה אותם, לא ישן בלילות'".
"כל השנים", אומר לכטמן, "חיפשתי מישהו לספר לו, אבל לא מצאתי מענה בצד השני. לפני כמה שנים, באזכרה של הרוגי הפיגוע במסעדת מצה בחיפה, אני רואה את נעם שליט. אמרתי לעצמי: 'זו ההזדמנות שלי לספר לו'. מעולם לא דיברנו קודם. אמרתי לו: 'נעם, אני ככה וככה, ואני ראיתי את יואל לא חי. בוא ניפגש, נדבר'. אמר: 'אוקיי', ולא חזר אליי. אין לי מושג מה הוא ידע. גם את אחות של דוד נוריאן פגשתי באזכרה, ממש לא מזמן. אמרתי לה: 'אני זה שזיהיתי אותו', והיא אמרה: 'תודה רבה', וזהו, לא נכנסה לעניין".
פעם בשנה, מספר הרשקו, עולים חברי הגדוד לקבר של חייל אחר. לפני שלוש שנים הם היו בקברו של ציפורי. "צביקה אמר: 'היה לי קשר עם החוליה'. הוא זיהה אותם לפי הקול בקשר, והוסיף: 'אמרתי להם: חבר'ה, חכו, אני אבוא לאסוף אתכם'. אני כל פעם אומר לצביקה: 'אני לא עליתי לזלדה כי לא הייתה לי קסדה. אולי הייתי מת'. וצביקה עונה לי: 'אולי אם היית שם, היית מחליט אחרת, וכולכם הייתם בורחים וניצלים?'"
