הנורמליזציה על ראש שמחתנו. בכל זאת, מדובר במדינה המוסלמית החשובה ביותר. מדובר בשינוי אסטרטגי. מדובר בפתח לעולם המוסלמי כולו. ואם עד לפני שבועות אחדים היה נדמה שאלה גישושים בעלמא, כדאי להחליף דיסקט. זה רציני. והנורמליזציה היא לא העיקר. היא תוצר לוואי. הסיפור הוא גיאו־פוליטי, שיכול לצאת לפועל רק עם תמיכה פעילה של נתניהו. נסביר.
ברקע נמצאת החדירה הסינית ההולכת וגוברת גם למזרח התיכון. סין הייתה השושבין בחידוש היחסים בין איראן לסעודיה. זה מטריד גם את ארה"ב וגם את ישראל. אבל אין שם סיפור אהבה. יש ניגודי אינטרסים על השפעה, ויש סכסוך על שדה גז ענק בדורה, בין כווית, איראן וסעודיה. רק לפני שבועיים הכריזו שרי החוץ של ה־GCC (מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ) ששדה הגז "שייך באופן בלעדי לסעודיה ולכווית ולא לאיראן". ארה"ב, מצידה, רוצה לעצור את ההשפעה הסינית. לשם כך היא זקוקה לסעודיה, שמוכנה לשתף פעולה, ובתנאי שייחתם הסכם הגנה. זה לא פשוט. ההסכמים האחרונים נחתמו בראשית שנות ה־50, עם יפן ועם דרום־קוריאה, ויש צורך בשני שלישים מחברי הסנאט, 67 סנאטורים, כדי לאשר הסכם כזה. כך שלא מדובר בהמשך להסכמי אברהם, וגם לא בהמשך להסכמי השלום עם מצרים וירדן.
לביידן כרגע אין אפילו את 51 הסנאטורים הדמוקרטים. ברני סנדרס, למשל, לא יתמוך, אומר לי דוד מקובסקי, ששירת כיועץ בכיר במחלקת המדינה בממשל אובמה והיום עמית בכיר ב"מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון", וגם לא אליזבת וורן. הם ואחרים צפויים להתנגד להסכם הגנה עם סעודיה, שאותה הם מתעבים. ומה עם הרפובליקנים? כאן, אומר מקובסקי, נכנס נתניהו לתמונה. ביידן מעריך שנתניהו מסוגל לספק את הסחורה ולגייס אותם. בתמורה, ישראל תקבל נורמליזציה.
כך שהחמימות שהוצגה ביום רביעי בערב בין ביידן לנתניהו לא הייתה הצגה. הם זקוקים זה לזה. ומוחמד בן־סלמאן, שהצהיר שלשום שהנורמליזציה עם ישראל מתקרבת, זקוק לשניהם כדי להבטיח לעצמו את הסכם ההגנה, שיכלול גם עסקת נשק חסרת תקדים עם ארה"ב, שתסייע לתעשייה האמריקאית, והישג בתחום הגרעיני, שעל טיבו יש עדיין ויכוח. בישראל יש מחלוקת. דווקא גורמי אופוזיציה מאמצים עמדה קצת יותר ניצית לעומת סביבת נתניהו, שנוטה לפשרות מסוימות. עולם הפוך. האם עמדתם עניינית, או שמא מדובר בחשש מהישג אסטרטגי ופוליטי שיירשם על שמו של נתניהו? כרגע אנחנו בערפל. וגם גורמי ביטחון ישראליים עדיין מחכים לקצת יותר פרטים. כאשר יתפזר הערפל, אפשר יהיה להביע עמדה קצת יותר מבוססת ועניינית.
והיכן החקיקה המשפטית? היא ברקע. אבל מי שמצפה שביידן יחסל במחי דרישה את ההפיכה המשטרית מַשְׁלֶה את עצמו. כן, ביידן לוחץ וילחץ. אבל זה לא העיקר. העיקר הוא הסכם גיאו־פוליטי חסר תקדים, שבו ביידן מקבל הישג אסטרטגי מול סין, וזריקת עידוד לתעשייה האמריקאית. בן־סלמאן מקבל הסכם הגנה בתמיכה דו־מפלגתית של שני־שלישים מהסנאט. ונתניהו מקבל חלום נכסף של נורמליזציה עם סעודיה. מדובר באירוע היסטורי. לא הכל גמור. יש סימני שאלה. הפרטים עוד לא סגורים. יש יתרונות אדירים בפתח, אבל גם סיכונים. זו רק ההתחלה, ההמשך יגיע.
מה רוצה כחלילי
אבא שלי ז"ל העביר חלק מנעוריו בקיבוץ גבעת ברנר. המוזיקה ששמע הפכה אותו לחובב אופרות. גם את סדרת ספרי ההיסטוריה של גרץ ודובנוב הוא מאוד אהב, ואת שירי ביאליק הוא נהג לצטט באוזנינו. שלושתם, אוי וי זמיר, היו אשכנזים. במבחן הראשון בעברית אצל אבי הקפדן נדרשתי לפרש את "גזזיני ואגרשך, והעדיפיני במילייך". גם את המשורר הנפלא, שלום שבזי, היינו קוראים בשבתות. אפשר להניח שאצל רון כחלילי - ש"קרועים", הסדרה שלו בת שני החלקים על תופעת ה"השתכנזות" שודרה ברשת 13 - גם אבי וגם בניו היו זוכים למבט עוין. מה הוא בדיוק רוצה? שמזרחים מהפריפריה לא ילכו לאוניברסיטה? שנשים יעטו גלביות? שיאזינו רק לאום־כולתום?
"המכבש הציוני כתש את המזרחי", טען כחלילי בעבר. כדאי לדייק. ישראל בחרה להיות דמוקרטיה מערבית, למרות האיום הקבוע מצד הגוש החרדי־לאומני - שמאיים עלינו עם אלטרנטיבה חשוכה. והמדינות שמהן הגיעו יוצאי ארצות ערב מתאפיינות בפיגור בכל תחום יחסית למדינות המערב. דיקטטורה. עריצות. פטריארכליות. דיכוי נשים. הומופוביה.
אז מה בדיוק רוצים אלה שבזים ל"השתכנזות" או משתוקקים למודל של "יהודי־ערבי"? תימן היא מודל? עיראק? מצרים? אנחנו צריכים לומר תודה שלוש פעמים ביום על כך שאנחנו כאן ולא שם. ובכלל, יהודים בארצות ערב לא אימצו זהות ערבית. כמו שהכורדים הם לא ערבים. וכמו שהבֶּרבֶּרים (אמזיגים) בצפון אפריקה הם לא ערבים. אז דווקא היהודים ייחשבו פתאום לערבים? "יהודי־ערבי" הוא מהרעיונות המטופשים שרק אינטלקטואלים יכולים להמציא. אז כן, פה ושם בלטו יהודים בארצות ערב. היה את יעקוב צנוע, שכּוּנה "המולייר של מצרים", והיה סר ששון יחזקאל, שכיהן כשר האוצר של עיראק, וד"ר לאון בן זקן, שכיהן בממשלה העצמאית הראשונה של מרוקו. יש עוד. אף אחד מהם לא הגדיר את עצמו כערבי.
בזירה הפוליטית יש גידולי פרא מהסוג של דודי אמסלם על תקן של סחבק וולגרי, ובעיקר אנטי־אשכנזי. השבוע הוא ייחל להבסת הלבנים, כלומר האשכנזים, "כמו בדרום־אפריקה". הנה לנו עוד חבר ממשלה שמגויס לקמפיין השנאה. זה מעורר חלחלה. כמה מצאצאי יהודי ארצות ערב רוצים להפוך את ישראל למדינה קצת פחות מערבית וקצת יותר ערבית? וש"ס - היא בכלל בפסגת ה"השתכנזות". משום שהיא לא החזירה שום עטרה ליושנה. דווקא חבל. הרי יהדות ארצות ערב התאפיינה במתינות בנוגע ליהדות. ש"ס פנתה לכיוון ההפוך ועברה לעטרה האשכנזית־חרדית, בעיקר הליטאית.
גם העולים ממזרח אירופה, האשכנזים, למעט החרדים שבהם, זנחו את היידיש ולא הקימו שטעטלים. הם אימצו ערכי תרבות חדשים. הם התמערבו. ולא רק הם. אנחנו ישראלים. מערביים. מעורבים. עם ניחוח מזרחי וים־תיכוני. גם אשכנזים אוהבים את מרגול ואת עומר אדם. יש גם צמצום משמעותי של פערים (מפער של 40 אחוז בהכנסות ל־25 אחוז בלבד, לפי פרופ' מומי דהן, נכון ל־2013, וצמצום נוסף - עד כמעט מחיקת הפער - לכיוון 10 אחוזים בלבד, ב־2019).
יש עדיין תחומים שבהם הפערים גדולים (סגל אקדמי, שופטים), אבל אין חולק על כך שצמצום פערים הוא בעיקר פועל יוצא של השכלה אקדמית. זו אכן התמערבות, והיא מתחוללת גם בארצות ערביות. ומי שלא מצטרף אליה - נשאר מאחור. ואם כחלילי מתעקש, הוא יכול לקרוא לזה השתכנזות. היא ראויה לברכה. לא לקללה.
הניחו להם
הפרדה מגדרית באירועים ציבוריים היא עניין שראוי לגינוי. אבל תפילה אורתודוקסית מתקיימת בהפרדה. ביהדות צמחו זרמים נוספים, ומי שמתנגד להפרדה מוזמן ליזום תפילה בנוסח אחד מהם. וכשתפילות כאלה נערכות בשטח ציבורי - זכותם של היוזמים לנהוג כפי שנוהגים בזרם שאליו הם שייכים. כך היה בשנים האחרונות.
ולכן, ההתנגדות לתפילה בהפרדה בכיכר דיזנגוף היא דוגמה לכפייה חילונית, שגרועה לא פחות מכפייה דתית. העמדה של עיריית תל־אביב שאוסרת על ההפרדה היא שיבוש בשיקול הדעת. וכי מישהו מכריח חילונים להגיע לתפילה? וכי דין תפילה כדין אוטובוס? וכי הפרדה בתפילה אמורה לפגוע באורחות החיים של מישהו? ואם מישהו מהמתלוננים מתכוון להגיע לתפילה אורתודוקסית דווקא - יכבד נא את הנוהג האורתודוקסי.
אף אחד לא יעז לכפות על מאמינים מוסלמים תפילה ללא הפרדה, לא במסגד ולא בשטח ציבורי. משום שזו המסורת שלהם. זה רצונם. נכון, לא בכל עניין צריך לכבד את רצונו של האחר במתחם הציבורי. ויש אלף ואחד נושאים שבהם צריך לנהל מאבק נגד כפייה דתית. אבל תפילה בהפרדה? זו הבעיה? חבל. למחנה הליברלי יש טענות מצוינות נגד הקואליציה החרדית־לאומנית, אבל ה"דווקא" הזה, בעניין תפילה, הוא לא לכבודו. ואם נותר קצת שכל בקודקודם של הרעשנים - הם מתבקשים לרדת מהעניין.
