מלחמות, כמו תחרויות, נמדדות לפי תוצאותיהן. התוצאות הצבאיות של מלחמת יום כיפור היו חד־משמעיות: אף שישראל נתפסה בהפתעה, צבאות מצרים וסוריה הובסו והושפלו עד אפר. לאחר כ־18 ימי לחימה בלבד, צה"ל נמצא בפאתי דמשק ושעת נסיעה מעריה הגדולות של מצרים, לוכד במצור את השאריות המתפוררות של כוחות האויב. הניצחון המזהיר הזה נטמע ונעלם בהפגנות המחאה נגד "המחדל", בטענה המופרכת ש"כולנו אשמים" ובביקורת גורפת על "הקונספציה" של מערכת הביטחון. נדרשו שנים כדי להבין שההכרעה הברורה ביום כיפור סללה את הדרך לשלום מלא עם שורת מדינות ערביות – ממצרים וירדן ועד דובאי ומרוקו כיום.
האלוף במיל' תמיר היימן, ראש אמ"ן לשעבר ומנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי, אומר כי המסקנות המעשיות מהטראומות של מלחמת יום כיפור הופקו ויושמו ונוצרה "קליפה צבאית ישראלית בלתי־חדירה ובלתי מנוצחת בעיני אויביה".
"האחדות הערבית השוללת את עצם קיומה של ישראל, קל וחומר יחסים נורמליים איתה, ירדה מהפרק לדורות", פוסק המזרחן ד"ר דן שיפטן, הרואה בכך "הישג לאומי והיסטורי אדיר", עליו חתומים גולדה, רבין ובגין. לו היה למלחמת יום כיפור סיום אפילו קצת אחר נשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל לא היו מדברים היום בגלוי על כינון יחסים נורמליים בין סעודיה לישראל.
לעומת זאת, ההשלכות הכלכליות של המלחמה הנחיתו על ישראל מכה ממושכת, שנמשכה מעל מעשור, כשמדיניות כלכלית שגויה וחסרת אחריות של ממשלות הליכוד הוסיפה דלק למדורה. במהלך המלחמה ומיד אחריה זינקו הוצאות הביטחון של ישראל מ־18% מהתוצר המקומי לשיא של 35% ממנו. "נטל עצום, חסר תקדים, שלא נתפס כלל", אומר פרופ' מנואל טרכטנברג, מבכירי הכלכלנים בארץ ובעולם וראש המכון למחקרי ביטחון לאומי. אמנם חלק מהתוספת לתקציב הביטחון מומן על ידי האמריקאים – באשראי לא זול – ועדיין גם מה שנותר למימון המקומי יצר, לדבריו, "גירעונות עמוקים ביותר וחובות שהלכו וגדלו".
לכך נוספו עוד התפתחויות שליליות חמורות. בשלב הסופי של מלחמת יום כיפור החליטו ראשי מדינות ערביות מפיקות נפט, בהובלת פייסל מלך סעודיה, לקצץ את התפוקה ולהטיל איסורים וחרם – אמברגו – על מכירת נפט לארה"ב, הולנד, בריטניה ועוד מדינות שנחשבו לתומכות ישראל. הנוזל השחור מהמפרץ התייקר תוך שבוע פי 4 והצית משבר אנרגיה גלובלי; ממשלות רבות החשיכו את הרחובות, השביתו חלקית את התחבורה הפרטית, הנהיגו קיצוב דלק ונכנסו לאינפלציה גואה ואבטלה קשה, מה שמכונה "סטגפלציה". בכך "תם עידן האנרגיה הזולה", מציין פרופ' טרכטנברג, "שהייתה מרכיב מוביל בצמיחה הפנטסטית של כלכלות המערב".
מחרם הנפט עצמו, שבוטל באפריל 1974, ישראל לא נפגעה ישירות, שהרי היא לא קנתה אותו ממדינות ערביות. להפך: היא הפיקה בעצמה נפט מהשדות בחצי האי סיני וחתמה על הסכמי אספקה חשאיים עם השאה הפרסי. זה לא מנע עליות מחירים חדות של אנרגיה וחומרי גלם מיובאים שהתגלגלו מיד לכל ענפי המשק.
טלטלה פוליטית
"אם לא די בצרות אלו", אומר טרכטנברג, "בישראל התרחשה גם טלטלה פוליטית", וכוונתו למהפך 77'. לשלטון עלתה מפלגת ליכוד שחרטה על דגלה פירוק הכלכלה הסוציאליסטית־ריכוזית של מפא"י, כדברי שר האוצר דאז שמחה ארליך, וניהול מדיניות תקציבית של להיטיב עם העם כדרישת ראש הממשלה מנחם בגין. המעבר למשק חופשי, שקיבל את הכינוי ליברליזציה, התחיל במועד לא נכון וברגל לא נכונה, בצעדים שהיו, לדעת טרכטנברג, חפוזים מדי, קיצוניים מדי, לא שקולים. "הממשלה החדשה", הוא מסביר, "פתחה את ברזי התקציב כאשר גם הוצאות הביטחון זינקו למעלה. היא פנתה לשיטה מסוכנת של יצירת גירעונות תקציביים עצומים שמומנו על ידי הגדלת החוב הממשלתי". הגירעונות הגיעו בסוף שנות ה־70 ומחצית ה־80 ל־13% עד 15% מהתוצר המקומי, והחוב הממשלתי תפח ל־160% ויותר ממנו. "מדינת ישראל דהרה לפשיטת רגל, כמו ארגנטינה בשעתה", מדגיש טרכטנברג.
הצירוף של יבוא יקר, הדפסת כסף ותקציבים גירעוניים האיץ כצפוי את האינפלציה. היא זינקה תחילה ל־40% בשנה, אחר כך ל־80% ובסוף, כששרי האוצר של הליכוד פתחו בכלכלת בחירות מטורפת, הגיעה לקצב שנתי של 350% עד 450%. ובכל זאת, גם בחודשי היפר־אינפלציה שועטת לא פרצה מחאה המונית ברחובות, כפי שקרה ב־2011, כאשר הציבור בארץ נהנה מיציבות מחירים. מדוע? "הישראלי הממוצע", מסביר פרופ' טרכטנברג, "לא חש בשחיקת כוח הקנייה שלו הודות להסדרי הצמדה. השכר והחסכונות היו צמודים למדדי מחירים או לשער הדולר, ערכם הריאלי נשמר – לכאורה – ונדמה היה שאפשר להמשיך לחיות עם האינפלציה. זו הייתה אשליה, כי בפועל המשק נסחף לספירלה אסונית, לבועה שהתפוצצה". מניות הבנקים קרסו ראשונות, בסתיו 1983, והבנקים הולאמו על ידי ממשלה אנטי־סוציאליסטית. השקל הפך לנייר חסר ערך, אף משקיע זר לא הגיע ארצה ועתודות מטבע החוץ גירדו את התחתית.
"במבט היסטורי אין ספק", מסכם טרכנטברג, "שלאחר מלחמת יום כיפור המשק ירד מהפסים והחל להידרדר אל התהום בקצב שהלך והתגבר". משלחת מיוחדת של הקונגרס האמריקאי כתבה במסמך סיכום של ביקורה בארץ בשלהי 1984 כי "ישראל ניצבת על סף קריסה כלכלית, עתידה קודר וספק אם תשרוד".
נחלצנו מהמשבר בשן ועין רק בקיץ 1985, עם הקמתה של ממשלת אחדות לאומית שבה כיהנו יצחק מודעי מהליכוד כשר האוצר ושמעון פרס מעבודה כראש הממשלה. ארה"ב התגייסה והעניקה סיוע מיוחד לגיבוי תוכנית ייצוב מקיפה, דרסטית וכואבת ומערכת הביטחון הפנימה את העובדה, כדברי האלוף היימן, שכלכלה חזקה ומשגשגת היא תנאי לביטחון ולחוסן לאומי. בהוראת יצחק רבין, תחילה כשר הביטחון ובהמשך כראש הממשלה, חלקו של תקציב הביטחון הצטמק לכדי 8% מהתוצר, למרות המלחמה המיותרת בלבנון. המשאבים ששוחררו הופנו להשקעות, לחינוך, לתשתיות ובעיקר לפירעון החובות המציקים.
"אני לא מצפה שייערך כאן אירוע לציון 50 שנה לעשור הכלכלי האבוד", מסכם טרכטנברג, "ובכל זאת לקח אחד חשוב מאוד להבליט דווקא עכשיו. אל לנו להתבשם מהתואר 'אומת סטארט־אפ', אל לנו לשקוע בשביעות רצון יהירה ואל לנו להאמין שהכלכלה שלנו תהיה טובה לנצח גם אם הממשלות יעשו טעות אחר טעות".
על טעויות משלמים, וביוקר.
פתח לנו שער
יום הכיפורים מגיע, יום חשבון הנפש. לקראתו מוגש לשרי ליכוד ולראש הממשלה בנימין נתניהו פרק ממצע מפלגתם בבחירות 1981:
"הליכוד יפעל לביצור שלטון החוק בישראל. יפעל להשלמת חקיקתם של חוקי היסוד אשר יתאגדו לחוקה אחת. יבטיח את חירויות הפרט, לרבות חופש דת, מצפון ולשון, ויקיים שוויון גמור לכל אזרחי המדינה שלא תהיה הפליה בין אדם לאדם מפאת גזע, ארץ מוצא, מין, לאום, דת, השקפה, עדה, מעמד חברתי או מצב כלכלי. הליכוד ימשיך לבצר את מערכת בתי המשפט, יבטיח את אי־תלותם המוחלטת ואת העמקת האמון בהם. כדי להשליט חוק וסדר במדינה, הממשלה בראשות הליכוד תקפיד ללא פשרות על כך שרשויות הממשל ישמשו דוגמה חיובית לאזרח. הליכוד דוגל בליברליזם מודרני ומתקדם".
כמעט כלום לא נשאר מהעקרונות הנעלים ההם בליכוד של 2023. ובכל זאת, ביום הכיפורים נפתחת לרגע האפשרות לחזור אליהם ולאמץ אותם מחדש, כנאמר בתפילת הנעילה: "פתח לנו שער בעת נעילת השער כי פנה יום".
