בפינת רחוב 48 ושדרת לקסינגטון במנהטן עמדה ביום רביעי בבוקר אישה אדומת שיער ועיניים, שהזדהתה בשם רייצ'ל אוהרין, מביטה בים דגלי ישראל מתנופפים בשמש סתווית ואומרת לכל מי שרצה לשמוע כי "האנשים האלה צריכים להתבייש, אסור בשום אופן להפגין נגד ישראל בחו"ל".
אבל הם לא מפגינים נגד ישראל, הם מפגינים נגד בנימין נתניהו.
"לא אכפת לי, אסור להפגין בחו"ל נגד ישראל".
הם מתעקשים שהם מפגינים לטובת שמירת הדמוקרטיה הישראלית.
"אני לא מאמינה לסיפורים האלה, מישהו משלם להם לעשות את זה", אמרה בחצי עברית־חצי אנגלית, הסתובבה והלכה לחפש מקום קצת יותר שקט, וגם כזה שבו לא תרגיש היחידה מהצד השני. רחוב 48 ושדרת לקסינגטון ביום רביעי בבוקר לא היה המקום הזה.
שבוע עצרת האו"ם הוא אחד הסיוטים הגדולים של משטרת ניו־יורק ואנשי השירות החשאי של ממשלת ארה"ב. כל כך הרבה מנהיגים חשובים, כל כך הרבה רחובות חסומים, כל כך הרבה ניו־יורק, וכל כך מעט מרווח לטעויות. הלחץ שהם עומדים בו בשבוע הזה באמת יוצא דופן, ופגישה בין נשיא ארה"ב לראש ממשלת ישראל היא בכלל סופרבול אבטחתי.
מאות השוטרים והסוכנים באזרחי שהתפזרו מסביב למלון אינטרקונטיננטל שבו נערכה הפגישה בין ג'ו ביידן לבנימין נתניהו, ידעו שתהיה הפגנה ואפילו הכינו שטח תחום מסודר למפגינים. הם רק לא חשבו שיצטרכו להגדיל את קצוות השטח הזה שוב ושוב, מהמדרכה עד לאמצע הכביש, כי הרבה יותר אנשים מהצפוי הגיעו - ועוד בבוקר יום עבודה - לעשות את מה שהם עושים מאז החלה המחאה בצד השני של האוקיינוס: משאירים את האמריקאים ערים למה שקורה בישראל.
אנשיו של ביידן חששו מהפגנות גדולות מחוץ לבית הלבן אם הוא יארח שם את נתניהו. פחות הטרידו אותם הפגנות בניו־יורק, והם אכן קיבלו אותן. גם בתוך המלון שמע ביידן היטב את הקהל בחוץ. הוא אולי לא הבין מה זה "נפלתם על הדור הלא־נכון", אבל הבין את המילה "דמוקרטיה". נתניהו הבין גם את כל יתר המלים.
4 צפייה בגלריה
מחאות שנערכו נגד נתניהו בניו־יורק ובקליפורניה. "זה הרעש הרצוי"
(צילומים: רויטרס, אי-פי-איי)
יותר מ־40 קהילות
ותיקי הזרוע האמריקאית של המחאה נגד הרפורמה המשפטית שיפשפו השבוע את העיניים, ולא רק מעייפות. הם זוכרים את הימים הראשונים, רק לפני חצי שנה בערך, כשבקושי הצליחו לקבץ כמה עשרות אנשים להפגנות אפילו בלב ניו־יורק, מתווכחים עם ספקנים, מנסים להסביר שהם עושים הכל מאהבת ישראל. הדרך משם לתמונות השבוע, מחוף לחוף, הייתה ארוכה, והיא דוגמה מוחשית לקשר בלתי ניתן לניתוק בין ישראלים למדינה - לא חשוב כמה זמן הם נמצאים מחוצה לה.
"מדהים אותי השבוע להיזכר כמה מעטים היינו בהתחלה בהפגנות האלה", אומר גילי גץ, צלם וקולנוען שגר בניו־יורק כבר 25 שנה, ובכל השנים האלה לא הפסיק להיות מעורב עמוקות במה שקורה בארץ. "הקמנו אז קבוצת ווטסאפ קטנה, מפה לאוזן, בלי כסף, הכל בהתנדבות, הכל מהבטן, כי נוצרה תחושת דחיפות שאני לא זוכר כמותה. לכולנו יש משפחות בארץ ורבים מאיתנו מתכוונים לחזור מתישהו. אבל האמת היא שאפילו לא הפגנו באופן קבוע. לא חשבנו שיש לנו אימפקט אמיתי. זו הרי ניו־יורק, כולם מפגינים כל הזמן וזה רחוק מישראל. המשכנו כי אנשים בארץ אמרו לנו שכשהם רואים את התמונות מהעולם, זה מחזק אותם, נותן להם תקווה, והם מרגישים פחות לבד. אז המשכנו, אבל לא חשבתי שזה יגיע לכאלה ממדים".
ליד גץ עמד השבוע בהפגנות אופיר גוטלזון, איש הייטק מסן־פרנסיסקו ואחד המנהיגים הבולטים והוותיקים של המחאה נגד נתניהו. הוא מתעסק בזה כבר כמה שנים, עוד מימי ההפגנות בבלפור. גוטלזון התכוון רק להגיע לשבוע ההפגנות בניו־יורק, כששמע בהפתעה כי נתניהו יעשה את מה שראשי ממשלה ישראלים כמעט אף פעם לא עושים: יגיע לחוף המערבי, לפגישה מוזרה עם אילון מאסק, שגם עכשיו איש לא באמת יודע מה הייתה מטרתה חוץ מקצת יח"צ מאולץ לשניהם. גוטלזון יודע לארגן הפגנות מהירות, אבל עכשיו האיש שנגדו הוא מוחה שנים בא אליו לחצר האחורית והוא רצה לעשות משהו שאנשים ידברו עליו.
"כשהתחילה המחאה בארץ", מספר גוטלזון, "ראינו אנשים עומדים על הגשרים והחלטנו שהכי נכון יהיה להצטרף אליהם בעמידה על גשר שער הזהב שלנו כאן. כשאת עומדת על הגשר הזה, את רואה בבירור את כלא אלקטרז. אז כשהתברר שהוא בא פתאום לאזור שלנו, וגמר לי עוד שבוע, חשבתי על מה שאפשר לעשות שיהיה מיוחד וגם יגיע אליו, כי הרי הוא בורח מכל מפגש עם אנשים שמתנגדים לו. להקרין כתובות על אלקטרז נראה באמת כמו דבר שיעשה את הרעש הרצוי".
היו בישראל גם תגובות קשות למיצג הזה. חששתם שאולי אתם הולכים קצת רחוק מדי עם חיבור של נתניהו לכלא מושמץ?
"לא. וגם אם כן, אין מחאות מנומסות. זה לא שיש לנו ברירה אחרת. צריך שיהיה ברור שאנחנו לא עושים את כל זה בשמחה, הייתי מעדיף לחזור לחיים השקטים שלי. נתניהו הוא זה שהולך לא רק רחוק מדי, אלא הכי רחוק בהפיכת המדינה לדיקטטורה משיחית וגזענית. אם לא נעצור את זה עכשיו, אולי לא נעצור את זה אף פעם. אני אומר לחברים כל הזמן שזה מצב חירום. אני לא רוצה להיות כמו האיראנים שכבר 40 שנה מפגינים, אבל שום דבר לא משתנה אצלם".
סליחה על ההתעניינות: זה בכלל חוקי כל ההקרנות האלה על מבני ציבור, למשל בתי כלא שהפכו לאתרי תיירות?
"זה שטח ציבורי ובעיקרון אפשר להפגין בכל שטח ציבורי. היינו יותר מוטרדים מהלוגיסטיקה של איך להקרין על מבנה שנמצא על אי. מה הדבר הכי גרוע שהיה קורה? המשטרה הייתה אומרת לנו להפסיק? אז היינו מפסיקים".
כמי שזוכר אף הוא את תחילת הדרך ואת ההפגנות הקטנות הראשונות בצד המערבי של ארה"ב, גם גוטלזון מניד ראש בתדהמה למראה העוצמה שהמחאה האמריקאית תפסה. "מה שהשתנה זה שאנשים כאן הפנימו שזה בסדר להפגין", הוא אומר, "אנחנו לא מפגינים נגד המדינה אלא נגד מי שהורס אותה. יש עכשיו יותר מ־40 קהילות בצפון אמריקה שיוצאות כל שבוע להפגין. זו תנועה אורגנית מלמטה, וזה מידבק. את רואה כמה אנשים הגיעו השבוע לניו־יורק מכל ארה"ב. ביום הביקור של נתניהו באזור המפרץ עשינו הפגנות בחמישה מקומות שונים תוך עשר שעות, בין סן־פרנסיסקו לסן־חוזה. זה אזור גיאוגרפי מאוד גדול ואנשים עזבו הכל ובאו. זה לא מקרי שמאסק אמר שהייתה לו התנגדות בטלסה לפגישה. אנחנו מפעילים לחץ בלתי פוסק וזה מחלחל".
המחאה הזו הפכה אותך לסוג של מפורסם. אני בטוחה שיש רגעים לא נעימים.
"יש, אבל אם זה המחיר אז זה המחיר. גמרנו להתנצל. באופן אישי אני נמצא בקהילה מאוד תומכת, ומה שיפה זה שאנשים מגלים אחד את השני ורואים שהם לא לבד. אנחנו מוצאים תמיכה גם בקהילות ביביסטיות, ואני בכוונה לא אומר 'ימניות', כי יש הרבה אנשי ימין ליברלי אמיתי במחאה הזו".
4 צפייה בגלריה
המחאה מול מלון אינטרקונטיננטל שבו נערכה הפגישה עם הנשיא. "בביידן אנחנו בוטחים"
(צילום: BING GUAN)
גוטלזון נחת בניו־יורק מסן־פרנסיסקו כמה שעות אחרי נתניהו, והלך מיד לעבוד: הפגנה מול קבלת הפנים למשתתפי העצרת במוזיאון המטרופוליטן, שינה קצרה ולמחרת בבוקר התייצבות בפגישת ביידן־נתניהו. המחאה הזו היא עכשיו מכונה משומנת שכבר יודעת מה לעשות. המידע עובר ביעילות בקבוצות ווטסאפ. בשטח מחכים דגל וחולצה לכל דורש, משרוקיות, תופים ומדריך שירים. נתניהו הקפיד כל השבוע להתחמק ממגע עם המפגינים האלה, אבל הם חיכו לו בכל מקום. הם היו בשלוש לפנות בוקר במלון שלו כדי לקבל אותו כשהגיע מסן־פרנסיסקו; הם הסיעו ברחובות מנהטן משאית עם סרטוני וידיאו שציירו אותו כשקרן בלתי נלאה; הם הקרינו כתובות Crime Minister על בניין האו"ם, וכמו במקרה של אלקטרז, ספק אם מישהו העז לעשות דבר כזה בעבר.
גילי גץ זוכר את הרגע בו הבין כי ההפגנות הקטנות בוושינגטון פארק הפכו למשהו אחר. זה היה בתחילת הקיץ, במהלך מצעד התמיכה השנתי בישראל בשדירה החמישית. מאות ארגונים, בתי ספר, בתי כנסת, צעדו במצעד שהיה ברובו בעל סממנים דתיים. אבל המשלחת הגדולה ביותר הייתה הזרוע הניו־יורקית של המחאה שהגיעה וצעדה כחלק ממנה. "היינו יותר מאלף איש", אומר גץ, "לא האמנתי שבאו כל כך הרבה, וכל אחד הניף דגל ישראל, זה היה מראה מרהיב ומרגש. הרגשנו שאנחנו לוקחים מחדש בעלות על לא רק על הפטריוטיזם אלא גם על הסמלים שלו. לשימוש שלנו בדגל ישראל יש משמעות פסיכולוגית עצומה במחאה הזו".
קצת כמו בהפגנות בישראל, גם במחאה האמריקאית יש מתיחות סביב העיסוק בכיבוש, אם כי כאן הסוגיה עולה בתדירות קצת יותר גבוהה. אם גילי גץ היה מפגין בקפלן בכל שבת, אפשר היה למצוא אותו בפינת הגוש נגד הכיבוש, אבל הוא מכיר את המתחים הפנימיים. "זו אותה דינמיקה כמו בארץ", הוא אומר, "דווקא בנושא הכיבוש יש שפה משותפת עם יהודים אמריקאים ובעיקר עם הרבה מאוד צעירים, אבל החשש מלפרק את המרקם של המחאה נמצא גם כאן".
מה אתם עונים לטענה שאתם ממומנים בידי כל מיני גורמים?
"איזה שטויות. אנשים הולכים להפגין עם דגל ביד, על איזה מימון מדברים. אלה אנשים שאכפת להם מישראל, אף אחד לא מחפש קריירה בתחום הזה, לכל אחד יש פה חיים שלמים שהוא היה שמח לחזור אליהם".
האפקט של הדגל
צריך להודות וגם לשים בפרופורציה: ניו־יורק לא מתרגשת מהפגנות שנערכות בכל פינה בה, והיא לא עצרה נשימה גם השבוע. בהפגנה מול פגישת ביידן־נתניהו נעצרו מדי פעם ניו־ יורקרים לשאול במה מדובר, קיבלו תשובה, נראו בעיקר מבולבלים המשיכו הלאה. מבחינת התקשורת, שיא העניין הייתה הכתבה המדוברת של "60 דקות", שששודרה השבוע והיוותה את הפעם הראשונה שבה המחאה בישראל באמת פרצה כאן תקשורתית בכתבה רצינית ומרובדת. אבל גם היא מיועדת בסוף לקהל שצורך ומבין חדשות. במהלך השבוע היו פה ושם צילומים במהדורות שסיקרו בקצרה את פגישת ביידן־נתניהו, אבל סך הכל מדובר באירוע שגם בארה"ב מיועד בעיקר לעינייים ואוזניים ישראליות ויהודיות אמריקאיות.
"אני מבין את המחאה, אבל עדיין חושב שלא צריך להפגין בחו"ל בזמן שהאנטישמיות בעלייה", אומר גבר יהודי־אמריקאי כבן 50 שעובר ליד ההפגנה ומביט בה לרגע, לפני שהוא ממשיך ליום העבודה. "נתניהו בסוף ילך, וצריך לחשוב גם על היום שאחרי". הוא לא רוצה להזדהות, ואפשר להגיד שגם בכך וגם בדבריו הוא מבטא סנטימנט שעדיין חזק בקרב חלקים נרחבים של יהדות ארה"ב, שמביטה משתוממת מול המחאה האדירה, הקולנית והדי חסרת תקדים במונחים של קהילות זרות בארה"ב שהרימו פה הישראלים־אמריקאים.
השינוי האמיתי, מסכימים גץ וגוטלזון, זה שהעלה את המחאה מדרגה, הוא הירידה מהגדר של חלק גדול מהיהודים אמריקאים. ירידה איטית, מהוססת, עדיין חוששת, אבל היא מתרחשת. "גם אם כל הישראלים בניו־יורק יבואו להפגין זה לא יספיק", אומר גץ, "אני עובד בצמוד להרבה ארגונים יהודיים כאן ובמשך חודשים ניסינו לשכנע אותם. סיפרתי להם שיש יהודים שמרגישים לא בטוחים במדינת ישראל, יהודים שמכינים לעצמם תוכנית חלופית למקרה של עליית פאשיזם בישראל. אי־אפשר בכלל לעכל את זה. אמרתי לראשי הארגונים האלה שהם משקרים לעצמם אם הם חושבים שאפשר לשבת על הגדר“.
מה היה הנימוק שלהם נגד הצטרפות?
"הם חששו שאנשים זרים שרואים את ההפגנות, לא מבינים שזה נעשה מאהבת ישראל. יהודים אמריקאים באופן כללי לא רוצים להפגין נגד ישראל מחשש שאנטישמים יתפסו טרמפ על הפגנות כאלה. זו קהילה שהיה לה לא נוח אפילו לדבר על מחאה נגד ישראל. צריך להבין שישראלים ויהודים אמריקאים כמעט לא מתערבבים כאן, אבל תנועת המחאה בישראל והביטוי שלה פה בארה"ב הביאו לכך שאפילו ארגונים יהודיים ממוסדים מצטרפים בקול רם".
מה השתנה?
"המחאות יצרו סביבה שבה יהודים אמריקאים יכולים להרגיש נוח. הם רואים כל כך הרבה דגלי ישראל, הם שומעים עברית, הם רואים אהבה אמיתית לארץ. הם רואים המוני ישראלים שאומרים, 'תעזרו לנו, אנחנו צריכים אתכם', ויש הבנה שהמלחמה על הדמוקרטיה, גם בארה"ב וגם בישראל, חשובה לביטחון העם היהודי. הממסד היהודי־ליברלי כאן ניסה מאז ומתמיד להשתיק כל מערכת יחסים ביקורתית עם ישראל, אבל בגלל שמשהו נשבר עכשיו בישראל עצמה, זה נשבר גם פה".
גוטלזון: "נהיה לגיטימי למחות נגד מה שעושים למדינה שכולנו כל כך אוהבים. זה הגיע למצב שבסוף השבוע שעבר רבנים ברחבי ארה"ב נשאו דרשות שתמכו בקול רם בהצטרפות למחאה, וזה הדבר הכי מדהים בסיפור הזה. גם הם מרגישים שהזמן הולך ואוזל, ושאם ההפיכה תושלם יהיה קרע מאוד עמוק בין יהדות ארה"ב לישראל. אחת הסיבות שנכנסתי לנושא הזה היא שאני רואה מה קורה לילדים של משפחות יהודיות כאן, שמתנתקים מישראל, כי למה שירצו קשר עם מדינה שהולכת למקומות יותר ויותר חשוכים?"
דיינה, סטודנטית בת 20 מאוניברסיטת קולומביה שנולדה בניו־יורק להורים ישראלים, היא בדיוק אחת מאותם יהודים צעירים. ביום רביעי היא עמדה קצת מחוץ ל קבוצת המפגינים, לובשת חולצה עליה כתוב באנגלית "להציל את הדמוקרטיה הישראלית". היא באה להפגנה בניגוד לדעת הוריה, אחרי שבראש השנה הלכה לבית הכנסת המרכזי במנהטן ושמעה דרשה של אנג'לה בוכאדל, רבה רפורמית שהפכה בשנים האחרונות לסלבריטאית. "היא גרמה לי לבכות", אומרת דיינה, "אז באתי".
"ישראל בחרה השנה את הממשלה הימנית והחרדית ביותר בתולדותיה", אמרה בוכאדל בדרשה שהפכה ויראלית, "היא עברה במהירות להחליש את עצמאותה של מערכת המשפט ולפגוע בזכויות המיעוטים. בתוך חודשים ספורים, הממשלה החדשה הזו נקטה בפעולות שמאיימות להפוך את ישראל למדינה תיאוקרטית שמעט מאוד יהודים אמריקאים יוכלו לתמוך בה…. שני מרכזי החיים של היהודים הם בישראל ובארה"ב, אבל יותר ויותר, הקהילות האלה מדברות שפות שונות. המרחק מרגיש כל כך גדול, שאנחנו כבר לא זוכרים מה מחבר בינינו. כדי לבדוק אם העם היהודי הוא עדיין גוף אחד או לא, עלינו לראות כיצד ראש אחד מגיב לסבלו של האחר. זו לא שאלה תיאורטית כרגע. יהודי ישראל זועקים בכאב…
…"לכן אני מפצירה בכם: אם אכפת לכם מזכויות דמוקרטיות, עזרו לשמר את הדמוקרטיה המתפקדת היחידה במזרח התיכון. אם אכפת לכם מהחלשים, שמרו על המקלט היחיד לפליטים יהודים במצוקה. לא מדובר בניסיון ליצור מחדש את ישראל בדמותנו האמריקאית, אלא בסיוע לישראל לעמוד בשאיפות היסוד שלה, כפי שנכתבו בהכרזת העצמאות... אנחנו לא יכולים יותר להביט לצד השני".
מה בדרשה הזו נגע בך כל כך?
דיינה: "עד עכשיו חשבתי הרבה על ישראל, אבל לא מהזווית הזו. ההורים עדיין מרגישים ישראלים והם חינכו אותנו לתמוך בה בכל מחיר, אבל עם הגיל למדתי שיש הרבה דברים בישראל שפשוט נוגדים את מה שאני רואה כיהדות, אז אני לא יכולה לתמוך במדיניות של ממשלת ישראל באופן אוטומטי. להיות נגד הממשלה זה לא להיות נגד המדינה. כשאני רואה את כל האנשים כאן, אני מבינה שיש הרבה מאוד ישראלים שבדיוק כמוני מרגישים שממשלה כמו זו שיש היום בישראל נוגדת את כל ערכי היהדות".
"אם לא נילחם, מי כן?"
בשנת 2008 חזר המועמד לנשיאות ברק אובמה שוב ושוב על סיפור, ששורתו התחתונה הייתה: "קול אחד יכול לשנות חדר, ואם הוא יכול לשנות חדר, הוא יכול לשנות את העולם". כל מי שמעורב במחאה בארה"ב מצביע עכשיו על אותו קול אחד ששינה את החדר: שני גרנות־לובטון, שהגיעה לניו־יורק לפני שנה, ומצאה עצמה בונה ארגון מחאה מאפס.
גרנות־לובטון, גם היום, הייתה מעדיפה לעשות דברים אחרים בניו־יורק. וגם היום היא מנהלת את המחאה הבלתי פוסקת הזו ממכשיר הטלפון שלה, בעזרת כמה עשרות פעילים. "אני עייפה", אמרה השבוע בכמה שניות פנויות, "כשייגמר השבוע אני מקווה ללכת לישון קצת, אבל בינתיים צריך לארגן את משמרת המחאה הבאה מול המלון של נתניהו ולוודא שהכל מוכן להפגנה הגדולה באו"ם ביום שישי. זה קשה, אבל אין ברירה. בן־זוגי ואני נחזור לישראל, זה הבית היחיד שלנו, ואם אנחנו לא נילחם על הבית היחיד שלנו, אז מי כן?"
