מוחמד בן סלמאן הוא החבר החדש שלנו – כדאי שנתרגל. שלשום שידרה רשת החדשות האמריקאית פוקס ניוז ראיון שהעניק לה, הראיון הראשון שהעניק לתקשורת האמריקאית מאז 2019. "כל יום אנחנו מתקרבים (להסכם נורמליזציה עם ישראל)", אמר MBS לברט באייר, כתב הרשת. "אנחנו מקווים שנגיע להסכם שיקל על חיי הפלסטינים ויהפוך את ישראל לשחקן פעיל במזרח התיכון".
שני משפטים שאומרים הרבה, גם במה שיש בהם וגם במה שאין. נתניהו לא יכול היה לקוות ליותר מזה.
לעסקה המתרקמת יש שלושה שותפים: הבטוח במעמדו בהם הוא נסיך הכתר הסעודי. הוא נהנה כרגע מכל העולמות: סין, יריבתה הגדולה של אמריקה, מחזרת אחריו ובכך מגדילה את כוח המיקוח שלו בוושינגטון; רוסיה, היריבה השנייה, משתפת איתו פעולה בהקטנת תפוקת הנפט ובהעלאת מחירו, למגינת ליבו של הבית הלבן; הוא מחולל מהפכה אדירה בתוך סעודיה, במרחב הציבורי ובאורחות החיים, ובינתיים שום גורם לא מעז לצאת נגדו, גם לא הממסד הדתי; והוא המנהיג הפופולרי ביותר בעולם הערבי, אלילם של מאות מיליוני מוסלמים צעירים.
האיש שהיה מנודה ומקולל בוושינגטון הדמוקרטית הוא עכשיו משאת הנפש של ממשל ביידן, הפרס הגדול.
שני השותפים האחרים לעסקה בטוחים פחות. ג'ו ביידן מתקשה יותר ויותר לשכנע את בוחריו שבגילו הוא מסוגל לתת לאמריקה ארבע שנות מנהיגות אקטיבית, כמצופה מנשיא. הבעיה מחמירה בגלל חולשתה הציבורית של סגנית הנשיא האריס, שאמורה לרשת אותו, אם וכאשר. במפלגה הדמוקרטית רבים מייחלים להתפתחות של הרגע האחרון, שתאפשר לבחור צמד מועמדים אחר בוועידת המפלגה. ביידן משווע להישג שיפיח במועמדות שלו חיים חדשים: ביידן נגד הזמן.
השותף השני, נתניהו, עומד בראש קואליציה שיש לה רוב אבל אין לה מדינה. הדבק שמחזיק את הקואליציה שלו יחד עשוי מחומרים שלפחות מחצית מהישראלים מתקשים לקבל. 14 חברי הכנסת של הקואליציה שחתמו השבוע על עצומה למען רוצח התינוק מדומא, הם רק דוגמית; הזרמת המיליונים היומיומית לחרדים היא דוגמית; נאומי ההסתה המתלהמים של אמסלם בכנסת הם דוגמית; נדמה שיותר משהממשלה הנוכחית מבקשת לנרמל את היחסים עם סעודיה, היא מבקשת לחקות את המשטר שלה.
נתניהו מאמין שיוכל להגיע להסכם נורמליזציה עם סעודיה בלי לפרק את ממשלתו. זאת בהחלט אפשרות. הנשיא האמריקאי והנסיך הסעודי יצטרפו לשורה ארוכה של אישים, ישראלים וזרים, שהצילו אותו לאורך השנים. ויש עוד אפשרות, שמנוגדת לכל מה שאנחנו יודעים על נתניהו אבל מתכתבת עם מה שאנחנו יודעים על פוליטיקאים אחרים, אישים כמו בגין, פרס ושרון: שנתניהו יחצה פתאום את הקווים. לפעמים פוליטיקאים גמישים יותר מפרשניהם.
הנה המלכוד
בספרו "בתחבולות תסיים מלחמה", שיצא החודש בעברית, מספר מרטין אינדיק, בעבר השליח האמריקאי לתהליך השלום, על שתי תקריות שמלמדות על היחס הבסיסי של בית המלוכה הסעודי ליהודים. כאשר קיסינג'ר היהודי ביקר בריאד, לאחר מלחמת יום כיפור, לימד אותו המלך פייסל שהיהודים חותרים להשתלט על העולם; בקרוב ישתלטו על אמריקה. ב־1998, במהלך ארוחה בבית הלבן, סיפר עבדאללה, אז נסיך הכתר, לנשיא קלינטון ולעוזריו, יהודים ברובם, שיש לו מידע חשאי שמוניקה לווינסקי היהודייה היא שליחת המוסד. היא נשלחה להפיל את קלינטון כנקמה על עזרתו לפלסטינים.
הנה המלכוד: כדי לאשר ברית הגנה עם אמריקה, כדרישת הסעודים, ועוד להוסיף עליה העשרת אורניום, ביידן צריך לשכנע 67 סנאטורים, שני שלישים מחברי הסנאט, להצביע בעד. גם אם ישכנע את כל 50 הדמוקרטים – עניין קשה בגלל התנגדותם לשליט הסעודי – הוא זקוק ל־17 סנאטורים רפובליקנים. באמריקה המקוטבת, בשנת בחירות, עם טראמפ המשתלח מנגד, הסיכוי לכך קטן. לכן הוא זקוק לישראל, לשדולה שלה ולהשפעה שיש לנתניהו על הרפובליקנים בסנאט.
אבל כניסת ישראל לתמונה יוצרת משוואה חדשה: האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית לא יתמוך בהסכם המשולש אם לא תהיה בו התייחסות משמעותית לעניין הפלסטיני. קשה להם עם MBS, קשה להם עם BIBI וקשה להם עם ברית הגנה שתסכן חיילים אמריקאים.
במגעים שהיו לבית הלבן עם הנסיך הסעודי הוא הבהיר: אני יכול לחכות לממשל הבא אבל מעדיף לעשות את ההסכם עם הדמוקרטים, לפני הבחירות, כי בממשל רפובליקני יתייצבו נגדי כל הדמוקרטים בסנאט, ולא יהיה רוב מיוחס לאישור ההסכם.
מסובך? כאן נכנס לתמונה אבו־מאזן. כאשר ממשל טראמפ קידם את הסכמי אברהם, אבו־מאזן פעל נגד ההסכמים ונכשל כישלון חרוץ. השליטים במדינות הסוניות, גם הציבור שלהם, עייפו מהסרבנות הפלסטינית. מאז למד לקח – במקום לפתוח בקמפיין תעמולה נגד הסעודים, הוא שלח משלחת תחנונים לריאד. מה ביקשה המשלחת? קודם כל, כסף לרשות, הרבה כסף. הסעודים הביעו נכונות לתת – לא חסר להם כסף בימים אלה – אבל אמרו שהם לא ממהרים. נראה קודם מה קורה בוושינגטון.
אם נאמין למה שטוענים מקורות גם בוושינגטון, גם ברמאללה – כל מה שאבו־מאזן דורש כרגע מממשלת ישראל הוא לקיים את מה שהבטיחה במפגשים בעקבה ובשארם א־שייח'. במילים אחרות, לתת בפועל את מה שכבר התחייבה לתת (MBS רומז על כך במשפט "להקל על חיי הפלסטינים"). המכשול הוא שר האוצר וההתנחלויות סמוטריץ', שמצפצף על מה שהבטיח ראש המל"ל צחי הנגבי בשם נתניהו, ומה שהבטיחו האמריקאים.
התוצאה, נכון לרגע זה, לא פחות ממדהימה. הדרישות של הממשל האמריקאי מישראל בנושא הפלסטיני יותר מרחיקות לכת מהדרישות של הרשות הפלסטינית. אמריקה מתייצבת כרגע לא בין הפלסטינים לישראל – היא מתייצבת שמאלה לפלסטינים. ב־30 שנות משא ומתן בסוגיה הפלסטינית אני לא זוכר סיטואציה כזאת.
האם ביידן, הציוני האחרון בבית הלבן, התאהב פתאום בפלסטינים? ממש לא. אבל בלי ויתור מוחשי, ממשי, של נתניהו בסוגיה הפלסטינית אין לו דרך להבטיח שכל נציגי האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית יצביעו בעד ההסכם. מדובר באצבעות בקונגרס, בתן־וקח פוליטי.
לכאורה, הכל מתכנס יחד, לבשורה חיובית שעשויה, ביום טוב, לגרוף מאחוריה הכל, גם את חוקי ההפיכה המשטרית וגם את ההתנגדות להם. ישראל תקבל נורמליזציה עם החשובה במדינות ערב כיום, מעוז הכלכלה האזורית, בעלת הבית על המקומות הקדושים; אולי זה לא סוף הסכסוך עם המשטרים הסוניים, אבל זאת תחילת הסוף; נתניהו יחזור לקונצנזוס, בישראל ובעולם; הסעודים יקבלו חוזה הגנה, העשרה, הכשרה מוסרית ומעמד בכורה בעולם הערבי; האמריקאים יקבלו הישג היסטורי וחיזוק במעמדם באזור מול איראן, סין ורוסיה.
הבעיה היא שכולם משקרים, ונתניהו יותר מכולם. עד שלא יסבירו לנו באילו מחירים כרוך ההסכם, לא נדע את האמת לאשורה. היו דברים מעולם.
אחת מי יודע
בסדרת הטלוויזיה "האחת" (כאן 11), שמספרת את סיפורה של טייסת הפנטומים 201 במלחמת יום כיפור, צפיתי בנשימה עצורה. טייסי חיל האוויר מופיעים בדרך כלל בטלוויזיה בכל תהילתם – מושלמים ונוצצים כמו כרטיס ברכה לשנה החדשה. לא כך בארבעת פרקי הסדרה. כולם יצאו שרוטים מהמלחמה ההיא. לאחר 50 שנה הם מתוודים בכנות גמורה על לבטים, ניצחונות, כישלונות, עינויים, משגים שעלו בחיי חברים. עמיתתי סימה קדמון הייתה לפני 50 שנה פקידת המבצעים של הטייסת. הליהוק שלה, כמראיינת וכמספרת, הוא הברקה. היא מדובבת את הטייסים בנועם, בהזדהות, כאחת משלהם, וזוכה לאמון מוחלט בתמורה. זוהי סימה קדמון שרוב קוראי הטורים שלה ב"ידיעות" לא מכירים. שלשום ישבנו לשיחה על מלחמות, על כתיבה זועמת מול ראיונות מחבקים, על פוליטיקה ועל עיתונות. אני מביא כאן קטעים ממנה.
האם העבודה על הסדרה שינתה אותך, שאלתי.
"היא פתחה לי עולם אחר, שלא הכרתי", אמרה. "גדלתי בעיתונות הכתובה, במרדף המתמיד אחר המילה הנכונה. הטלוויזיה מציבה דרישות אחרות. והעיקר, הסדרה איפשרה גם לטייסים וגם לי לסגור מעגל. 50 שנה לא נתתי לעצמי דין וחשבון על מה שקרה באותם שלושה שבועות באוקטובר 73'. עברנו אז חוויה מטלטלת. את גודל הטלטול אני מבינה בדיעבד.
"כשהטייסים ישבו מולי ודיברו, דיברתי אל עצמי ואליהם, במילים ובלי מילים. בעבודה בעיתון זה לא קורה לי. במשך השנים למדתי לדבר עם הפוליטיקאים במין ניכור".
את קוראת לזה "ניכור", אמרתי. אני קורא לזה "עבודה". בעבודה אין מקום לא לעלבון ולא לכעס. לפעמים אני משוחח עם מקור פוליטי שמשקר לי על אף שהוא יודע שאני יודע שהוא משקר, או אומר דבר שטות שלא ראוי למאכל הקורא. עבודה, אני אומר לעצמי וממלא את הפנקס.
נחזור לטייסים, אמרתי. הם היו אז בשיא תהילתם.
"בשלוש השנים האחרונות, כשעבדתי על הסדרה, ההערכה שלי אליהם רק גדלה", אמרה. "הם ידעו שהם יוצאים למשימות התאבדות, ובכל זאת יצאו ונלחמו. ראיתי את הפחד בעיניים שלהם כשהסתכלו על לוח הטיסות, כשהסירו את הדרגות לפני טיסה, למקרה שייפלו בשבי. היה טייס אחד – לא אזכיר את שמו – שאמר לי לפני שהמריא, כל המחזור שלי נפל, עכשיו תורי. הטייסת איבדה במלחמה 21 טייסים ונווטים – שבעה נהרגו, 14 נפלו בשבי. זאת מכה איומה. אף על פי כן התרוממו מזה וסיימו את המלחמה כטייסת הפנטומים שהפילה הכי הרבה מטוסי אויב. זאת גבורה של אנשים צעירים, שהחתירה למגע בנשמה שלהם, בכל מחיר".
ראיתי חלק מהאנשים שראיינת בהפגנות של תנועת המחאה, אמרתי. אחת הטענות שמטיחים בהם היא היומרה שלהם לדעת טוב יותר מאחרים, הסירוב להוסיף ולהתנדב, יהירותם.
"למה מפילים את זה על הטייסים?" תהתה. "חצי עם חושב כמוהם".
כותבת מהבטן
מה המסקנה, שאלתי. לדלג על שירות קרבי, כמו שהציע בסדרה שלך אלוף גיל רגב לנכד שלו?
"לא", אמרה. "אני לא פציפיסטית, וילדיי לא פציפיסטים. כולם שירתו בקרבי. צדקת הדרך ברורה לנו".
את ואני רואים את מאות האלפים שיוצאים למחות, אמרתי. אנחנו גם רואים את מי שנשאר בבית, מאחורי חלונות מוגפים. יש בישראל ציבור גדול שמנוכר גם להפיכה של לוין ורוטמן וגם למחאה נגדה.
"אני חולקת עליך", אמרה. "גם מי שלא יוצא לרחובות, לא מנוכר. מאז שקמה המחאה, התמלאתי אופטימיות. אני מרגישה שיש מחנה עצום שאני שייכת אליו. יש בו גם ישראלים מהימין הרך וגם דתיים. הציבור הזה מאמין במגילת העצמאות ובדמוקרטיה. לפני כמה שנים היה לי קושי להגדיר את עצמי. היום אני יודעת איפה אני – במחנה הליברלי, הדמוקרטי, הפרגמטי, המתון".
איך את מתמודדת עם השיח הפוליטי העכשווי, שאלתי. עם הבוטות, עם גסות הרוח.
"מתרגלים", אמרה. "התקשורת מתרגלת לכל דבר. תראה איך התקשורת נירמלה את בן גביר. אתה לא תאמין – לפני הבחירות מצאתי את עצמי מטלפנת לבן גביר. אני מתביישת בדבר הזה. אז לנרמל מילים זאת הבעיה?"
הטורים שאת כותבת מאז כינונה של הממשלה הנוכחית יותר בוטים, חריפים, פסקניים מטורים שכתבת בעבר, אמרתי.
"אני חושבת שזה נכון", אמרה. "כשאני מתיישבת מול המחשב, יש בי המון כעס. אני יודעת שאתה כותב מהראש – אני כותבת מהבטן. אני מרגישה תיעוב אפילו. קורים פה דברים איומים. יושבים אנשים וחיים על חשבונו של ציבור שלם; הסטטוס קוו עם החרדים מתמוטט. אתה הרבה יותר מתון ממני".
לא נולדנו, את ואני, על תקן של מטיפים בשער, אמרתי. אני חושש שאין יותר קוראים שפתוחים להשתכנע – אנחנו כותבים למשוכנעים.
"אני מקווה תמיד שאולי יש מישהו שאני יכולה לשכנע אותו, להשכיל אותו", אמרה. "אנשים קוראים אותי כדי לדעת איפה אנחנו עומדים.
"אתן לך דוגמה. בתחילת המשבר כתבתי שהנשיא הרצוג צריך להתפטר. מה שרציתי באמת הוא שהרצוג יקום ויצעק. שיבהיר, רימו אותי, את נשיא המדינה. שראש המוסד יקום ויצעק. האנשים האלה היו צריכים לקום ולומר מה הם באמת חושבים".
אני כתבתי ההפך, אמרתי. ייעצתי לכל האישים האלה לא לנטוש את התפקידים שלהם, לא בצבא, לא במשפטים, לא ברשות החברות הממשלתיות ולא ברשות הדואר. להילחם על הנורמות ולא לתת לפוליטיקאים להרוס אותן. קראתי לזה "צומוד", בערבית, להיצמד לקרקע.
"אהבתי את הטור ההוא, למרות שדעתי שונה", אמרה. "אני שואלת, איך שר הביטחון, שיודע שהמצב בצבא גרוע ממה שמקובל לחשוב, שותק. למה הוא לא מסוגל לקחת אחריות".
בעיתון, אמרתי, את זועמת. בסדרה את אמפתית, קשובה, מרוככת.
"הסדרה לא פוליטית", אמרה. "כלפי ותיקי הטייסת יש לי רק אמפתיה, חברות, הכרת הטוב".
בעקבות הסדרה את מוצפת עכשיו באהבה, אמרתי. אנשים כותבים ששינית את חייהם, ששינית את הדרך שבה הם הסתכלו על המלחמה ההיא, על הצבא.
"אני לא רגילה לכל התגובות האלה", אמרה. "יש הרבה טוב באנשים. אולי אני צריכה להירגע קצת ולהתחיל לכתוב על נושאים אחרים. בעיתון אני מוציאה מעצמי את הרע. אכפת לי ממה שקורה כאן, וזאת התוצאה. פעם פגשתי מישהו בכנסת שאמר לי, בעיתון את ברקודה; בחיים האמיתיים את תות".
