למעלה ממיליון שקלים נאספו השבוע, בתוך שלושה ימים, בקמפיין למען שחרורו של עמירם בן אוליאל, שהורשע על ידי שתי ערכאות שיפוטיות שונות ברצח משפחת דוואבשה בדומא. רצח של אם, אב ותינוק בשנתם. אחת מהמגייסות היא לא אחרת מחברת הכנסת לימור סון הר מלך, שבמסגרת הקמפיין תועדה כשהיא מסבירה שבן אוליאל חף מפשע, קדוש וצדיק. כל כך צדיק שהוא לא מעז לצאת מתאו כשיש סוהרות בסביבה, או חלילה ליצור קשר עין עם אישה. רק הטקסט שלה, בתוספת הטון המתיילד והמיוסר, יכול היה לפרנס ניתוח לא רע על כוחה של התקרבנות. מההכרזה שעמירם "סובל בשביל כולנו" משל היה מרטיר נוצרי, ועד סימונו כקדוש כי מדובר באסיר שיושב על רצח משולש - אבל אינו מעז להביט בנשים. אבל סון הר מלך היא רק הקצה הבוטה של תופעה מטרידה בהרבה: איך בתוך זמן קצר יחסית טרוריסט מורשע הופך לגיבור.
לשם כך צריך להבין את המנגנון שבנו תומכיו של בן אוליאל בתבונה ואת הקרקע שבה הוא שיגשג - קרע חברתי חסר תקדים, חשדנות והיבדלות שגברו בקרב המתיישבים ביו"ש, והיעדר כל אמון במוסדות המדינה. "בתחילה הטילו ספק במהימנות החקירה של השב"כ וביושרה של אנשיו, וזרעו ספק הן בחקירה והן בבית המשפט", מתאר אביעד פרידמן, איש עסקים ושם בולט בציונות הדתית.
פרידמן, בוגר ישיבת הר עציון, שימש בממשלה הקודמת כמנכ"ל משרד השיכון ולפני כן כיו"ר הדירקטוריון של החברה למתנ"סים. הוא פועל בקרב הציבור הדתי־לאומי שנים ארוכות. "בשלב השני כבר פנו ללב היהודי החם של הציבור והחתימו רבנים ורבניות למען שיפור תנאי מעצרו", מוסיף פרידמן, ומודה שגם הוא יכול היה לחתום בקלות על מודעה כזו מתוך תפיסה הומניסטית של זכויות אסירים, אלמלא הפסקה שהשתלבה, בתמימות כביכול, במכתב הרבנים. "בניגוד למחבלים, הרשעתו של עמירם אינה מבוססת על ראיות אלא רק על הודאה שהוצאה בעינויים ועמירם כפר בה", נכתב. פרידמן טרח ושאל חלק מהרבנים והרבניות שחתמו על המודעה אם הם קראו את פסק הדין, אם ביררו מהן הראיות בתיק או אכן ערכו השוואה לתיקים של מחבלים ערבים. התשובות שקיבל עגומות. יש לקוות שאותם רבנים פוסקים הלכה יותר ברצינות ובהעמקה מהאופן שבו הם חותמים על עצומות. אם היו מתעמקים בשני פסקי הדין, היו מגלים את גודל המניפולציה.
"מכאן הגענו לכדור שלג שתפס תאוצה מהר מאוד", מתאר פרידמן, "פתאום 14 חברי כנסת נזעקים לחתום על הטבת התנאים של בן אוליאל, השב"כ וחוקריו כמו בית המשפט מסומנים כאויבים שאין בהם אמון כלל, ואז מושק קמפיין מימון המונים שמכריז על פדיון שבויים, לא פחות. השימוש בשפה של זכויות אדם יוצר תעתוע, כי ברור שרוב מוחלט של הציבור לא רוצה לתמוך ברוצח, פשוט משכנעים אותו בכל דרך שמדובר באדם חף מפשע. כל שאלה על תנאי כליאה או פרוצדורות חקירה היא לגיטימית, אבל יש פה מערכת שעושה את זה יותר מ־50 שנה, אז פתאום שמו לב שיש מערכת כזו? הרי מול עצירים פלסטינים זה לא מעניין אף אחד. אסירים פלסטינים רבים מאוד עברו 'חקירות צורך', ואיש לא נזעק על תנאי כליאתם. יש פה בנייה מסודרת של נרטיב שבסופו עמירם הופך לילד של כולנו. ומי יודע, אולי הבא בתור זה בכלל יגאל עמיר?"
במציאות שבה חצאי אמת ופייק ניוז משמשים בערבוביה, קל לטעת את הזרעים שמהם יצמח חוסר אמון כזה. ראש השב"כ הנוכחי רונן בר פגש בתקופת כהונתו יותר רבנים מכל ראש שירות אחר, דווקא מתוך רצון לייצר הידברות ולבנות אמון. ההתיישבות ביו"ש תלויה לחלוטין בתפקודו של השירות הכללי, אותו שב"כ שמוצג כעת כרודף יהודים. גם העובדה שלפיה בן אוליאל ידע פרטים מדויקים מהזירה שכלל לא היו ידועים לחוקרים מוסווית היטב במאבק על דעת הקהל. בן אוליאל נחשב לאסיר ביטחוני מסוכן בשל ההשפעה שלו על אסירים אחרים. תנאי הכליאה שלו, לדברי מערכת הביטחון, נועדו למניעה, ולא לענישה. הטענה שלפיה מדובר בהתנכלות לא עומדת בהשוואה לפושעים דומים אחרים, כמו עמי פופר, שרצח שבעה פלסטינים ופצע 11 בשנת 1990, אך יוצא לחופשות מהכלא באופן תדיר כיוון שאינו מוגדר כמסוכן.
התמיכה בבן אוליאל, או אפילו השתיקה הרועמת שבה מתקבלות אמירות מחרידות כמו של ח"כ סון הר מלך ודומיה בתוך הציבור המתנחלי, היא רגע לא טריוויאלי בתולדות ההתיישבות. יש פה תהליכים מקבילים שמאפשרים למופע כל כך קיצוני לקבל אהדה וקשב. ראשית, על רקע הרפורמה המשפטית והמחאה, האמון של הציבור במערכת אכיפת החוק נמצא בקרשים. אפשר להאשים בכך את הפוליטיקאים, את מערכת המשפט עצמה שהייתה ערלה כלפי אותו ציבור בעבר, או את השיח הכללי שמבקש לפורר את האמון במוסדות מדינתיים, לא רק בישראל אלא בדמוקרטיות רבות במערב.
כשהמצב כה אקוטי, קל מאוד לשכנע ציבור טוב וישר שמדובר באדם חף מפשע שנעשה לו עוול. המטרה ברורה והיא עובדת: השוואה מוחלטת לפרשת רומן זדורוב, שזוכה לאחר שנים רבות, פיזור כמה שיותר פרטי מידע אקראיים או תיאוריות קונספרציה בשביל להוכיח שמדובר בעוול, ותוך כדי כך גיוס מיטב הרבנים ומובילי דעת קהל כדי להפוך את בן אוליאל לסמל ממש, ולא רק ספק רוצח.
"צריך לראות את האירועים היום סביב עמירם בן אוליאל בתוך הקשר חברתי", אומר הרב אביה הכהן, תושב גוש עציון ודמות חינוכית מרכזית בישיבות ובאולפנות. "אני נלחמתי שנים בפגיעות בערבים וגם במי שקידמו את הרעיונות האלו, כמו הרב יצחק גינזבורג והרב דב ליאור, אבל לצערי חוסר האמון של המתיישבים בשב"כ נקנה בכסף מלא. למה הציבור מסביב שותק? הרי אלו אנשים טובים שאנחנו מכירים אותם ויודעים שהם נגד כל אלימות. אבל האמון נסדק בצורה חסרת תקדים. זה התחיל בהתנתקות והתעורר עכשיו ביתר שאת. הפצעים מימי אבישי רביב נפתחים שוב. תפיסות אנרכיסטיות לחלוטין פתאום מקבלות רוח גבית. רוע כמו הספר 'תורת המלך' ותפיסות אנטי־דמוקרטיות נוספות פועלים כמו גחלים מלחשות, ורוחות הקיטוב והשנאה כיום מלבות את הרעיונות המסוכנים האלו".
הכהן, דמות מתונה מאוד, מדבר בצער גדול ושבר ממש. לקיטוב הקשה יש חלק מרכזי בדחיקת המיינסטרים לקצוות. אחד הביטויים לכך זו יצירה של תיבות תהודה סגורות. המשבר החברתי חידד את העובדה שלכל מגזר יש מדורת שבט משלו, דרכה הוא צורך תקשורת. התודעה הזו נבנית, בין היתר, בעלוני בתי הכנסת, שהם בהגדרה לא גופים עיתונאיים, שעסוקים בפרסום כתבות למענו של בן אוליאל לאורך חודשים. לפני מספר שבועות אף צורפה אליהם חוברת צבעונית המגוללת את סיפורו, משל היה אסיר ציון. המידע הזה מגיע לכל בית בהתיישבות ולכל שולחן שבת. כמו כן, כיוון שהייצוג הדתי־לאומי בממשלה הנוכחית הוא הכי לאומני וקיצוני שהיה, תגובת הנגד של המחאה נגד החברה הדתית־לאומית כולה היא חסרת תקדים וקיצונית. כשקבוצה שמרגישה שנואה ומנודה צורכת את המידע שלה ממקורות פנימיים בלבד - קל להפוך רוצח לצדיק וגיבור.
אל תוך הקלחת הזו נכנסת חבורה לאומנית וכהניסטית בדמות חברי הכנסת של עוצמה יהודית. בן גביר ועמיתיו הם החמורים שמושכים את העגלה אל התהום. יום אחד רבנים מהמיינסטרים הדתי־לאומי חותמים על עצומה שקשורה לתנאי מעצר, וימים ספורים אחר כך מונפים שלטים ומדבקות של "עמירם בן אוליאל צדק" בהפגנת הימין. לא תנאי מעצר ולא זכויות בחקירה עומדים לנגד עיניה של החבורה הזו, אלא דבר אחד: להלבין רוצח יהודי שפגע בערבים.
"אני שומע את חברת הכנסת סון הר מלך וחושב שזו הזיה ממש. סמוטריץ' ובן גביר אינם מייצגים אותי. אני מחפש אמונה שיש בה אש של אהבת אדם", אומר בזעם הכהן, "אבל חייבים להבין איך זה נולד. יש פה חברה תורמת, משתלבת, אבל היא כרגע במגננה איומה ותחת מתקפה קשה. במקום לרפא את הפצעים ולהאמין בכנות הכוונות של הצדדים, המחאה רק הודפת את הציבור הזה וגורמת לו להתכנס בתוך עצמו. בתור מי שמדבר עם כולם, היום אני כמעט לא מצליח לדבר עם אף שמאלני. אנחנו מול שוקת שבורה".
מה אפשר לעשות? הכהן, כמו פרידמן, מחזיק באותה עמדה ובאותה תקווה קלושה. "המוצא היחידי הוא לייצר מרכז ישראלי דמוקרטי חדש. זו התשובה לשנאות, להסתגרות, לבדלנות, וגם ללאומנות. והיא דורשת מאמץ משני הצדדים, אבל היום אפילו התקשורת הבסיסית לא קיימת", אומר הרב הכהן. "אנחנו כרגע מוחזקים בסלוטייפ, תלויים על בלימה", אומר פרידמן, "כל עוד כל צד יהיה בטוח שמולו ניצב דמון, המרוויחים העיקריים יהיו הזרמים הכי קיצוניים ולאומניים".
עד כה, אף אחד מחברי הקואליציה, כולל ראש הממשלה או שר הביטחון, לא יצאו נגד דבריה של סון הר מלך. להפך, גם חברי כנסת מהליכוד או שרים, כמו עמיחי אליהו מהציונות הדתית, מסבירים במתק שפתיים שאין לדעת אם מדובר ברוצח. באופן לא מפתיע, היחיד שהתבטא נגד הדברים הוא שר הפנים והבריאות משה ארבל מש"ס, ששנים ארוכות נלחם למען זכויות אסירים בבית המשפט ובבתי הכלא. ארבל אמר: "החובה לדאוג לזכויות נחקרים, עצורים ונאשמים אין פירושה להפוך אותם לצדיקים ולקדושים. במדינה יהודית משנן כל ילד משחר ילדותו בארץ הזו את עשרת הדיברות, ובכללן הדיבר השישי 'לא תרצח', האוסר בתכלית האיסור ליטול חיים של אחר".
אולי ממנו ומדומיו יוכל לנבוט אותו מרכז ישראלי רחב ודמוקרטי שלו אנו כל כך משוועים.
