יום או יומיים לאחר כיפור הייתי בתל־אביב ורציתי להיכנס לאיזה חניון, אבל החל להיווצר פקק בכניסתו. מיהרתי. אני בתקופה נדירה שבה אני עסוק, עסוק באמת. זה לא קורה לי הרבה בחיי, אבל פעם בכמה שנים אני בפיק וזה מכניס אותי לחרדה. אני לא יודע להתמודד כל כך טוב עם עומס אמיתי של מבוגרים. אולי בעצם אני כן יודע להתמודד, אבל התרגלתי לחרדה הזו, ואני לא רוצה לשחרר אותה. השאלה היא למה, אבל זה כבר דיון אחר. אגב, זו שאלה שאני ממליץ לכל מי שמתמודד עם חרדה ויודע בשכלו שהיא מוגזמת ולא מידתית, לשאול את עצמו: מה הוא מרוויח מהחרדה, מה הסיבה הלא־מודעת שבגללה הוא מחזיק אותה בסיסטם ולא משחרר? לא משנה. נשמור את החפירה הזו לפעם אחרת.
אנחנו בתל־אביב כעת, אני רוצה להיכנס לחניון, יש רעש ובלגן ואני מאחר לחזרות לקראת צילומים של משהו מרגש בהגזמה. ניסיתי להבין איך אני יוצא מהצרה הזו ומיד הבנתי על מה ולמה המהומה, כי ראיתי אדם שחנה את רכבו באמצע הכביש ונכנס לאיזו חנות. הוא חשב שהותיר מקום לרכבים לעבור, אבל לא חישב נכון, ומשאית שהגיעה נתקעה, ואחריה אנחנו, שיירה הולכת וגדלה של נהגים ברכבים, חלקם החלו לאבד סבלנות ולצפור, בלגן מבולגן ומזיע, כמקובל בישראל ובהודו. לאט־לאט, ובעצם די מהר, הפקק החל לגדול ולהישפך גם לכביש הראשי ונוצרה מהומה. בגלל שראיתי בעיניי את הגורם לכל המהומה גמרתי אומר בליבי לטפל באירוע בטרם תפרוץ כאן מלחמת אזרחים. אז יצאתי מהרכב בביטחון וצעדתי לעבר החנות שבה היה האדם שחסם את הרחוב. בדרכי אל עבר הרכב החוסם אנשים שאלו אותי מה הסיפור, ואמרתי שאני מטפל בזה. סימנתי ברוב חשיבות עם היד "עליי", ונהגים בשיירה גדולה של רכבים שהיו תקועים באמצע היום בתל־אביב, חסומים כתינוקות במצב עכוז, הביטו בי וחיכו לישועתי. הרגשתי שאלה רגעים גדולים. זה לא בדיוק "אני" לפתור בעיות מסוג זה, והתרגשתי שנופל בחלקי להיות המבוגר האחראי של הפקק. אז נכנסתי לחנות, איתרתי את האהבל, הסברתי לו שהוא חסם את הכביש, הראיתי לו דרך חלון הראווה מה הוא עולל, והוא קלט ומיהר לפנות את הכביש. יצאתי מהחנות והתחלתי לחזור לרכבי. אנשים שאלו אותי מה קורה, ואני אמרתי להם: מאחורינו, חברים. הנה, הכביש נפתח. טיפלתי. לא צריך משטרה ולא מכות.
הייתי איש השעה. הייתי באופוריה. קיוויתי שמישהו עשה לי פפראצי וידליף ל"עלוקה", ובעצם שמחר בכותרת הראשית של העיתון תהיה מסגרת כזו על גיבור היום, "חנוך דאום פתח פקק בתל־אביב" וכל זה. ריחפתי לכיוון רכבי מוצף אנדרנלין של אחרי הופעה, חלק מהנהגים צפרו לי בשמחה, קראו בשמי והייתה אווירה עולצת. פתחתי את דלת האוטו, נופפתי לקהל נפנוף אחרון ובאתי להתיישב באוטו, כשפניי לכיוון הנהגים שמאחורי בכביש. לפתע אני מרגיש משהו מוזר ושומע מישהו אומר לי: לא הבנתי דאום, אתה עושה עכשיו הופעה בתוך המכונית שלי?
ברגע אחד חזרתי למציאות. הגיבור שהייתי התפוגג. מסיבה שאיני יכול להבין נכנסתי לרכב אחר, שאינו שלי, ולא זו בלבד שאינו שלי, ישב שם פאקינג בן אדם וכמעט התיישבתי עליו. הייתי כל כך מלא בעצמי ועסוק בקצירת התהילה מהפקק שחסכתי, עד שלא שמתי לב שאני פותח בביטחון ובאדישות דלת של אוטו אחר. הבעיה הייתה לא רק המבוכה מהאדם שכמעט התיישבתי עליו (תחשבו כמה מוזר מנקודת מבטו האירוע: חנוך דאום נכנס לרכבו בעודו בפנים), אלא גם מכל נהגי המכוניות האחרים, שהסתכלו עליי כקהל שבוי, ראו אותי מנסה להיכנס לרכב, יוצא בבהלה מסוימת וממשיך לרכב אחר.
הם הצליחו בכלל לפרש לעצמם במה חזו עיניהם? כי אני לא ממש הצלחתי.
אז ההופעה בפקק הסתיימה במפח נפש, אבל בתקופת החגים יש הרבה חברות שעושות אירועים והרמות כוסית וגם אני, כמו אמנים אחרים, הופעתי בהם.
הסתובבתי בין חברות הייטק לקהילות, בין הופעות של חברות השמה לכנס של רופאים, הייתי גם בשהם ובגבעתיים, הופעתי לעובדי אלו"ט וליישוב בצפון ואז לקהילה בפתח־תקווה, הצלחתי להגיע גם ללוחמים חמודים שהזמינו, בקיצור, במידה רבה ראיתי את החברה הישראלית. ראיתי דתיים וחילונים ויהודים ושאינם יהודים, ושמתי לב לשני דברים:
הראשון הוא משהו שאני מרבה לכתוב פה, אבל זו לא סיבה להפסיק: אנחנו הישראלים יודעים להסתדר בינינו, לשים את המחלוקות בצד ולשמוח יחד, להסתכל האחד לשני בעיניים ולראות גם את הטוב המשותף. אתה רואה מול עיניך אנשים ממגזרים שונים שיש ביניהם רעות אמיתית, אהבה שאינה תלויה בדבר. זה משהו שאי־אפשר לפספס: בשונה ממה שרוצים שנחשוב, הרוב המתון יודע לחיות פה יחד.
הדבר השני ששמתי לב אליו הוא חרדה. אנשים חרדים לגורל המולדת. יש להם דאגה כנה ועמוקה, ואי־אפשר שלא להרגיש אותה. כשיש לך מפגש יומי כזה, כל יום עם מאות ישראלים, זה בולט במיוחד: החודשים האחרונים פצעו אותנו. ובעיניי, התפקיד של המנהיגים בשנה הבאה יהיה לחבוש את הפצע הזה. להפיג את החרדה. כי משהו מאוד בסיסי ביציבות שאדם צריך להרגיש במולדתו נסדק. וזה לא דבר טוב.
אגב, אני לא משלה את עצמי: לצחוק לא ישנה את המצב שלנו בישראל, אבל אולי יעזור קצת להתמודד עימו.
גם ברמה הלאומית אנחנו תקועים בפקק וזה נורא מתסכל. יש הרגשה שלא נשתחרר לעולם. אבל בסוף צריך בעל תושייה אחד, שיפנה לדביל שתקע הכל ויסדר את העניין. ואם אפשר, אז אחרי שהכל מסתדר, עדיף שלא ייכנס לרכב של מישהו אחר, אלא יחזור למכוניתו שלו. שבת שלום. ×
גם ברמה הלאומית אנחנו תקועים בפקק וזה נורא מתסכל, אבל בסוף צריך בעל תושייה אחד שיפנה לדביל שתקע הכל ויסדר את העניין
