בין כל משחקי הכדורגל שקיבלנו השבוע – ואחרי פגרת הנבחרות הם נחתו עלינו בתנופה גדולה ומענגת – לכד את עיניי רגע אחד קטן, כמעט זניח: עומד גיא מלמד בסיום המשחק שבו כבש בניצחון הפועל חיפה על מ.ס אשדוד, לא מאירועי הספורט האטרקטיביים בתבל, מתראיין וזורק ביובשנות: "בכושרי הנוכחי אני ראוי לשחק בנבחרת ישראל".
בהינף מילים ספורות, בטון ענייני, התאדה לי מהתודעה קובץ שלם של תמונות חדר במלון, זהבי, בניון, תורג'מן מתבלבל, וייסמן מסתרבל ואל־אל ישראל. למה באמת לא גיא מלמד?
מלמד תמיד נראה לי חלוץ של פעם, מה שהמקצוענים קוראים תשע קלאסי. זה שאורב באזור הרחבה, ניחן בבעיטה נקייה, אחד שלא פוחד להכניס ראש לנגיחה ואפילו מצליח לכוון, יודע לנוע לאזורים שבהם הקשרים יוכלו למצוא אותו והכוונת שלו מכוילת אוטומטית אל המסגרת. למלמד אין שום תכונה מובהקת שהופכת אותו לעילוי, אבל האיש יודע את העבודה.
גול מול מ.ס אשדוד זה קצת עץ שנופל ביער, אבל כדאי לחזור רגע אל היער השומם כדי ללמוד משהו על היכולת ה"מלמדית". כדור ארוך מרחף בקשת גבוהה ובלתי מזיקה לכיוון הגנת אשדוד, מלמד עושה תנועה לאזור הנחיתה המסתמן, גונב מבט תוך כדי ריצה אל בלמי היריבה, מזהה שחברו קמארה יגיע לכדור לפניו ובשבריר שנייה משנה מסלול למקום אליו הוא מעריך שהכדור יוסט – זה הרגע המכריע וזה מה שהופך את מלמד לחלוץ היעיל והחכם שהוא. הכדור אכן מקפץ מולו בזווית מושלמת, מלמד מניף את הרגל ובבעיטת וולה עוצמתית (תקפיאו את התמונה ברגע הזה ויש לכם אחלה כריכה להוצאה עדכנית של "הספורטאים הצעירים" מאת אבנר כרמלי) ומטיס אותו לרשת. שער שלישי בשלושה מחזורי ליגה, ועוד בהפועל חיפה - לפתע העץ הזה עושה קצת רעש.
+++
אם רוצים רעש חזק, לעיתים מוגזם ונטול פרופורציות, צריך לדעת איפה ליפול. היער של ליגת האלופות, למשל, הוא יופי של מקום לייצר רעש כזה. הגול של אוסקר גלוך מול בנפיקה הוא רגע חלומי ומכונן עבור כדורגלן בן 19 בהופעת בכורה בצ'מפיונס. כיף היה לראות את ההתרגשות שלו וההתלהבות שלו מידבקת.
ואחרי שזה נאמר – ולא כמס שפתיים, אני מת על גלוך – כדאי להוסיף שקצת פרופורציות לא יזיקו לכל מי שעוסק בתחום. הצרחות, הווליום, הכותרות והניתוחים סיפקו לנו עוד דוגמה מופלאה ליכולת של אמצעי התקשורת לשמש כמגבר שיצא משליטה. או כמו שאומרים אצלנו במשחקים של יום שישי: "מברוק, אחלה ספרינט וגול חשוב, אבל בסוף בעטת מול שער ריק".
בספורט כיף להיות פרובינציאלי מדי פעם ולחגוג בצורה מוגזמת הישגים ישראלים, אבל לפעמים הצורך האובססיבי לפרגן או לגונן על כוכבינו בתפוצות צורם מדי באוזן ויוצר עיוות של המציאות. אם במקרה גלוך זה איכשהו עובר, בסיפור של עומרי גלזר זה כבר היה מביך. הוא סיפק מספר הצלות מרשימות מול מנצ'סטר סיטי, אבל ההתמוגגות המוגזמת מכל הדיפה של בעיטה למרכז השער והדיבורים בשידור על "משחק כמעט מושלם", נשמעו יותר כמו לטיפה מנחמת על ראשו של ילד שספג שער באשמתו הישירה מאשר התייחסות רצינית ליכולת של שוער מקצוען. מהתרשמות מאופיו של גלזר: הוא לא זקוק לשטות הזו.
