אנשים עושים כל מיני דברים כדי להצליח בעולם הבידור, אבל לא הרבה מתנתקים לגמרי מהבית שלהם, לא באים לבקר ומסרבים במשך תקופה לדבר בשפה שבה גדלו. אבל זה מה שלואי עלי עשה כשהוא הבין שהגיע המאני טיים להצלחה שלו כזמר שיכול לשיר לא רק בשפת אמו, ערבית, אלא גם בעברית.
זה קרה אחרי שהתחיל להתפרסם בעקבות ההצלחה בתוכנית "איל גולן קורא לכם". עם הכניסה למיינסטרים הישראלי, עלי הבין שצריך לשנות עוד כמה דברים, וזה לא תמיד בא בקלות.
"לאט־לאט השתניתי", הוא מספר, "קלטתי שצריך לשנות את הסטייל שלי, לעבוד על העברית שלי, שהייתה על הפנים, ממש ללמוד את האל”ף־בי”ת. חברים לימדו אותי והיו נקרעים עליי מצחוק. אבל אני אמרתי, תצחקו עד מחר, אבל כשאתם מסיימים לצחוק תתקנו אותי. אז התנתקתי מהכפר. הלב היה שם תמיד, אבל הראש הבין שכדי להצליח אתה צריך להתנתק ממשהו מסוים שהכרת לפני. לא רציתי לחזור לכפר, כי שם מדברים רק ערבית עם אמא ואבא וכדי ללמוד עברית אני חייב להתנתק, להיות רק בסביבה של עברית. כשהייתי מדי פעם כן חוזר המבטא היה חוזר להיות כבד, מאבד את הדיקציה. אז ניתקתי את עצמי משם. חודשים לא הייתי נוסע".
המשפחה שלך לא לקחה את זה קשה?
"התבאסה, אבל הבינה. אין מה לעשות, אני שר מוזיקה בעברית, וזה מה שהמדינה רוצה, וזה לא נעים לאוזן עם הדיקציה הלא־נכונה. לא עובר לרדיו. גם דובר עברית שמדבר ערבית עם דיקציה לא נכונה, זה לא נעים לאוזן. ושיר בערבית, אם הוא לא מושלם בדיקציה - לא אשמע אותו. המשפחה שלי לא קלטו מה קורה, לא הבינו. זה בא בבום. אבל הם זכרו שכשאמרו לי 'לך הביתה' ברבע הגמר של 'איל גולן קורא לכם' הרגשתי שכל העולם נופל עליי, בכיתי כמו תינוק, פחדתי לחזור לחיים שהם לא שלי. הייתי בלחץ קשה נפשית וחשבתי בשנייה שכל החלום נעלם. אבל זה חזר אליי בגדול. אז כל המשפחה תמכו, וחברים תמכו. הם ידעו שלואי מצליח ועובד קשה, אז תעזבו אותו".
אבל המרחק מפחיד.
"הם לא חשבו ששכחתי אותם, אין סיכוי. אשתי אמרה לי תמיד, 'אתה יצאת מהכפר אבל הכפר לא יצא ממך לעולם'. מרוב שאני אוהב את הכפר היום אני נוסע לשם לכמה שעות, נושם את הכפר, נושם את הבית, האחים, המשפחה, החברים - וחוזר. זה המקום שאני הכי אוהב בעולם, הילדות שלי שם. החלום שלי התחיל שם. אם מישהו שוכח מאיפה הוא התחיל, שלא יחשוב שהוא יוכל להגיע להישגים גדולים בעתיד. ויש לי קעקוע של 'תזכור מי אתה' באנגלית. שמעתי את הפירוש, ישר אמרתי למקעקע 'תעשה לי', ואני לא יודע אנגלית בכלל".
למה אתה צריך תזכורת כזו? מפחיד אותך לשכוח?
"לא מפחיד אותי, אין אופציה כזו, זה בפנים, אי־אפשר להוציא ממני את מי שאני. לא משנה לאן אגיע, גם אם יהיה הישג בינלאומי, תמיד יש לי את הפינה הקטנה בכפר, שהיא אולי קטנה אבל תופסת מקום ענק בלב שלי".
× × ×
הוא נולד לפני 31 שנה במֻעָ'אר. משמעות השם, שנהגה "לואיי", היא "חיה רעה, קשוחה, שלא מוותרת". אביו, ריאד עלי, הוא עיתונאי ותיק בתאגיד השידור “כאן” וקודם לכן ברשות השידור וב־CNN, שבעבר אף נחטף ליממה על ידי חמושים בעזה. כשלואי היה בכיתה א', אבא קנה לו דרבוקה. "הייתי מתופף עם היד על המקרר, על הדלת של הבית, ואז, עם הדרבוקה, נפתח לי הקול והמגזר התחיל להזמין אותי למקומות. התחילו לדעת שלואי הוא זה ששר בכפר".
זה אמנם היה "מקום של אוכל בכפר", כמו שהוא מתאר, אבל לואי עלי היה בטוח שהופעת הסולו הראשונה שלו תהיה מה שהמדינה, או לפחות הגליל, חיכו לו. המציאות חשבה אחרת.
"מכרתי כרטיסים להופעה וציפיתי שיבואו קרוב למאה איש", הוא נזכר, "ואני מחכה, ואל האולם נכנסים שניים, שלושה, חמישה, עד ל־25 אנשים. זהו. חשבתי לבטל, לא האמנתי. הרגשתי צביטה בלב, אבל שרתי, רציתי שיהיו אנשים, שבאמת ארגיש איך זה להיות זמר. אבל זה לא עבד".
קאט לשלושה חודשים מאוחר יותר, והעסק נראה אחרת לגמרי. הטלפון מצלצל ומהצד השני נמצאת מלהקת מהריאליטי "איל גולן קורא לכם". גולן קורא לו גם להתארח בהופעה שלו בקיסריה, מחתים אותו בחברת ההפקות שלו, והמקום של האוכל בכפר הופך בתוך סך הכל כמה שבועות לזיכרון רחוק. "מצמידים לי מנהל אישי, ואני מבין שבורא עולם אומר לי, 'בוא, המקום שלך לא שם מול 25 אנשים, אתה אמור להיות במקום אחר'".
עלי (31), נשוי לבושרה, מרצה לפיזיקה, ואבא לליב בת השנה ותשעה, עשה דרך ארוכה מאז אותה הופעה מול כמה אנשים בכפר. הוא היה הזמר הדרוזי הראשון ששר את המנון המדינה בטקס המשואות, עלה עוד מדרגה בסולם הקונצנזוס כששר עם עידן רייכל, הנפיק את הלהיט "אח שלנו מתחתן" והצטרף גם לעונה האחרונה של "פאודה". בימים אלה הוא משחק בסדרה החדשה של HOT, "משמר הגבול", (משודרת בימי חמישי בשעה 22:00 ב־HOT3, ב־HOT VOD וב־Next TV).
בדרך לבמות לואי עבד בכל מה שהיה אפשר להציע לו. אבטחה, שיפוץ בתים, קטיף ירקות ושירה בחתונות.
"כשהתחלתי את הקריירה הייתי זמר של משפחה מסוימת", הוא מספר. "היו אומרים לי, 'תעשה טובה, בוא תעשה את החתונה שלי', ככה על הדרך, זה היה התחביב שלי. לא הרווחתי מזה כסף. הייתה לי תחושה שאני אהיה מתישהו בן אדם מוכר ואתעסק במה שאני אוהב. ובגלל זה לא יכולתי להישאר באף עבודה יותר מחצי שנה, הייתי מחליף מקומות כמו גרביים וזה לא היה תקין, הראש לא היה בלהיות מאבטח או שיפוצניק, הראש שלי היה במוזיקה, קם, נושם, ישן מוזיקה, חולם איך להצליח".
כשהאיתות הראשון מ"איל גולן קורא לכם" הגיע, התשובה הראשונה והמפתיעה של עלי הייתה לא. "קיבלתי טלפון מחבר שאומר לי, 'לואי, אני מכיר מישהו בתוכנית חדשה שעולה, אתה מעוניין?' ואני עונה לו ‘לא’, שאני שר בערבית, בחיים לא שרתי בעברית, גם אם אתאמץ יש לי מבטא, אני לא שולט בזה במאה אחוז. לא ידעתי לדבר עברית טוב, בכללי. והוא אומר לי תחשוב על זה, אל תמהר. אז כבר הייתי מאבטח באילת, בן 23 אחרי צבא, אמרתי לעצמי או שאני מתגייס למשטרה לקבע וחי חיים שאני לא רוצה באמת, או שאני מקבל אומץ והולך אחרי החלום. אז החלטתי לנסות את המזל שלי, על החיים ועל המוות, מקסימום יצחקו עליי. ואז כבר התקשרה המלהקת ואמרתי לה כן, אני בא".
והעברית באמת הייתה מכשול?
"אני זוכר שנכנסתי לאודישנים לפני השלב של השופטים, שרתי בערבית ועפו עליי; אחרי זה ביקשו שאשיר בעברית וזכרתי שיר דיכאוני שהייתי שומע כשהייתי משחק במחשב, טעיתי מלא במילים שלו אבל התעלמו, התאהבו בקול שלי והתקבלתי. ואז הגעתי לשלבים מול איל גולן וביקשו לשיר בעברית אבל לא רציתי. אמרתי להם שאני לא יודע כלום, אבל אמרו שאני חייב כדי להמשיך לאיל. שלושה ימים למדתי שיר שלא שרתי מעולם, לא הכרתי אותו. כשעליתי לשיר מול השופטים ירון אילן, יוסי גיספן, אופירה אסייג וכמובן איל גולן, היו לי דפיקות לב בכל הגוף, הזעתי, הייתי חייב לרוץ כל שנייה לעשות פיפי. אבל הם עפו, עברתי. לא האמנתי שוב, חשבתי מסתלבטים עליי. אמרתי, כנראה אני לא מעריך את עצמי או שאני לא שומע טוב. משם שמתי לי מטרה - אני המנצח פה, נקודה. ולא ויתרתי".
מה היה לך הכי קשה?
"הדיקציה. עבדתי על זה הכי קשה שיש, שיעורים בעברית. שואל כל מי שאני יכול, 'איך אומרים? מלאת אהבה או מילאת אהבה?' והגעתי לרבע הגמר, ושם שרתי 'מלאת אהבה' ואיל נדלק עליי, ראיתי על העיניים שלו שהוא התרגש ברמות, והוא הזמין אותי לקיסריה באותו שבוע. מבחינתי זהו, עשיתי משהו גדול. עד אז לא ראיתי בכלל את קיסריה מעולם, רק שמעתי, לא הייתי בהופעה כזו. מ־40 איש בשיא, פתאום לקפוץ למים הכי עמוקים מול אלפי אנשים, אבל הוא סמך עליי, לא יכולתי לפשל. עליתי ואני זוכר ששתיתי מים בלי הפסקה, איזה לחצים, יודע שאין דרך חזרה, לא הצלחתי לדעת מה אני מרגיש, מה אני רוצה, עד שאיל הזמין אותי לבמה חשבתי שאני מאבד את זה, אבל כשפתחתי את הפה - נרגעתי. הוא היה לידי, חיזק אותי, ומשהו נשבר שם מבחינת הפחד. כשסיימתי את השיר התחלתי לבכות. הזעתי כמו סמרטוט. לא זכרתי איך הופעתי. אבל אחרי זה, כשראיתי צילומים, הבנתי שעשיתי את זה בגדול ומשם אמרתי, 'את הדרך שלי אני מתחיל עכשיו'".
שבוע אחרי זה, גולן הדיח אותו מהתוכנית שנייה לפני הגמר. לואי, שהיה רגיל לאהבה גדולה בזמן שהיה בפריים־טיים, חזר לשקט, לעבודות המזדמנות. "בכיתי שוב, הפעם בכי של עצבות", לואי נזכר. "חזרו לי מיד המחשבות הקשות, על מה אני עושה עכשיו, חשבתי שאני אנצח, אצליח, שאני הזוכה, האמנתי בזה. אחרי שבועיים שהייתי בבית בשוק של החיים שלי, מבואס, חזרתי לגור עם ההורים, חזרתי לשגרה, שוב פעם טלפון משום מקום, מהצד השני בני פרץ מ'ליאם הפקות' – 'בוא תגיע לפגישה במשרד, אל תשאל שאלות. כשתגיע תבין'. ואני חשבתי, 'מה עשיתי? מה קרה?' אחרי שנרגעתי הבנתי שכנראה רוצים להחתים אותי".
סיפור האהבה הזה הכניס הופעות, הצלחה וגם לא מעט כסף לכל הצדדים, אבל עלה על שרטון. לפני כשנה עלי נכנס לסכסוך קשה עם “ליאם הפקות”, שתבעו אותו על התנהלותו מולם. הסכסוך עדיין מתנהל בבית משפט. מאז עלי מנהל את עצמו, "ויש אנשים שסוגרים לי הופעות ודואגים לי. זה קשה מאוד, אבל זה טוב. אני חייב ללמוד את התחום שלי כי אני חייב להיות מעורב. ובינתיים, מה שקשור לאיל יש בית משפט, עורכי דין ואני סומך עליהם".
× × ×
אל הראיון לואי מגיע בכמה דקות איחור ומתנצל יותר זמן מהדקות שאיחר. הוא מחייך לכל מי שעובר לידו, מקפיד שכולם ירגישו הכי טוב, לא מתנצל ולא מתחנף. מבסוט מהחיים.
רק כשזה מגיע לנושא אחד הוא קצת פחות מיסטר נייס גיא, וזה החבל הדק שהוא הולך עליו כבר כמה שנים, זה שבקצה אחד שלו נמצאת שירת ההמנון הלאומי בטקס המשואות לפני חמש שנים - ובצד השני שלו נמצאים חוק הלאום והמאבק הנוכחי של העדה הדרוזית בטורבינות בגולן.
"אחרי שהתחילו להזמין אותי לחתונות, בר־מצוות, בריתות, חינות ועוד המון־המון אירועים, מזמינים אותי לשיר בהדלקת המשואות", הוא חוזר לרגע השיא. "חייגו למשרד, רצו אותי. בהתחלה זה היה השיר 'הללויה', אבל אז החליטו לעבור להמנון. אמרתי להם, 'מה? את ההמנון? לא, זה לא קשור, זו אחריות גדולה מדי'. הרגשתי שעדה שלמה על הכתפיים שלי, שכל המדינה מסתכלת עליי. מה יקרה אם אטעה? אבל משהו בי גם לא יכול היה לסרב. יומיים ברצף ישבתי ברכב בהר הרצל בחזרות, שמעתי את ההמנון 50 פעמים. מעל אפילו. "וירושלים", "וירושלים", "וי", "וי", "וי", "וירושלים", ככה ישבתי שעות על כל מילה, כדי לא לפספס. ואני עושה עם היד "וי" כדי לזכור את ההגייה. הגיע הרגע, אני רואה את כל העולם מולי בקהל, כל הממשלה, יודע שכולם צופים מהעדה, יש לי אחריות, ואז הגיעה הדקה הכי משמעותית בטקס, ההורים שלי עומדים בקהל, כל המכובדים, וברוך השם עשיתי את זה מושלם. אחרי זה צעקתי משמחה. עשיתי משהו שאף אחד בעדה שלי לא עשה. פעם ראשונה דרוזי שר את ההמנון מאז קום המדינה, זה ענק. שם התחזקה לי המשמעות שאני דרוזי במדינה הזו".
מה המשמעות?
"המגזר היה גאה בי, המשפחה, כל מי שהכיר אותי, כל המדינה, הרגשתי אהבה וכוח. ואז מגיעים הימים האלה, שהעדה שלי נפגעת מהמדינה, וזה כואב. אנחנו חלק בלתי נפרד ממנה, נלחמים למען האדמה, אוהבים את המדינה אהבה גדולה. נותנים את הנשמה שלנו ואת הדם של הבנים שלנו. ואז אנחנו מקבלים מכה בצורת חוק הלאום, ואנחנו כמובן נפגעים כי יש על מה. ומי שלא מבין למה אנחנו כועסים, יש לו בעיה. יש פה בעיה רצינית".
מה הכי פוגע?
"הם מרגישים שהם חלק בלתי נפרד ואז המדינה אומרת להם לא, אתם לא".
אתה אומר “הם” ו”אתם”, איפה אתה?
"אני בתחום שלי לא הרגשתי את זה כי כל במה אפשרית קיבלתי. הבמות הכי גדולות בטקסים הכי מכובדים. אבל החברים מסביבך פגועים ממקום אחר, מזה שנתנו למדינה והיא לא נתנה להם. המדינה צריכה להתייחס אליהם בצורה שווה, לתת להם במה כי הם מרגישים שהם פגועים. הלו, זו כאפה לפנים, לא היו מוכנים אליה בשום צורה. הצעירים פגועים, אין להם איפה לגור, אין להם כסף, והמבוגרים מיליון דברים על הראש שלהם. כשאת שומעת מכל העדה את הבעיות האלה אי־אפשר להגיד שאין כלום. זה לא שניים שנפגעו, כולם נפגעו. והמדינה חייבת לתקן ולתת להם מה שהם צריכים, ואני מאמין שהיא תיתן להם את מה שמגיע להם".
אתה שוב אומר “להם”, אתה לא חלק?
"להם, כי זה לא רק אני, אלה אנחנו. ‘להם’ כי יש המון, הם לא מיעוט, ואני חלק מהם. אין ספק. ואח שלי חלק מהם ואם אח שלי פגוע אני פגוע, אם המשפחה שלי פגועה אני פגוע. את מדברת על מאתיים אלף איש שפגועים. אני חושב שהמדינה צריכה לתת לנו את מה שמגיע לנו לא בכוח אלא מהלב והנשמה, כי באמת מגיע לנו".
דורשים ממך לדבר? להיות נציג גם ברע, ולא רק בטוב על הבמות?
"אף פעם לא אמרו לי 'למה אתה לא מדבר', כי אני לא מבין בפוליטיקה. למדתי מאבא שלי שאם אתה לא מבין במשהו עדיף לשתוק. אל תדבר. אני לא אפתח פיצרייה אם אני לא מבין בפיצה. תלמד ואז תלך להיות טבח. אם רופא ירצה להיות רופא הוא פשוט ילך וזהו, יטפל באנשים? ממש לא. אותו דבר אצלי, אני לא מבין בזה. ביום שאכנס ואבין, אולי אתן את הדעה שלי בצורה יותר חריפה ציבורית. אני מבין רק במוזיקה ואני אביא את הדעה שלי דרך המוזיקה. תמיד אומרים לי, 'אתה גאווה', אף אחד לא כועס עליי. אני חייב תמיד לייצג את העדה בכבוד, לשמור עליה ולשמור על הכבוד שלהם".
אז אין מה לשאול אותך איך אפשר לפתור את משבר הטורבינות בגולן.
"לא. ראיתי כמו שכולם ראו, בחדשות, ומזה אני ניזון. מה שאני יכול להגיד לך זה שאני סומך על כל אנשי העדה והשיח’ים והמנהיגים שיטפלו במה שצריך, לא יוותרו ולא ייצאו פראיירים. אבל אני לא מבין אז אני לא מתעסק".
ומה שקורה במדינה בחודשים האחרונים, מדאיג אותך?
"זה כן. כואב לי הלב, לא נכנס לסיבות מי צודק, מי לא, אבל כואב לי הלב. לא מבין מה קורה למדינה. הלו! פעם היה פה טוב. חייב שלום בין כולם, לא משנה מי אתה, מזרחי, דרוזי, בוכרי, צרפתי. מה זה מעניין? כואב לי על האנשים, על החיילים, על השוטרים ועל המג”בניקים, נכנסו כולם האחד בשני, נהיה סלט. אנחנו אחים, עם שחי ביחד, עכשיו כולם נכנסים האחד בשני. מה שלי כן מציק ואני יכול לחוות עליו דעה זה יוקר המחיה, אין לאנשים כסף לגמור את החודש. אני מדמיין את הבת שלי גדלה למקום כזה ואני מפחד, מפחד, אבל יכול לעשות רק מה שאני טוב בו כרגע - מוזיקה".
אז אולי תכתוב על זה שיר?
"אווווווו זה כבר קורה".
× × ×
אולי זה המרדף אחרי ההצלחה, ואולי פשוט הנטייה להיכנס בדלתות שנפתחות, אבל עם השירה הגיע גם הטייטל השני – שחקן. גם פה היה טלפון שהתניע את הכל. הפעם זה היה מאור זגורי, שהזמין אותו להיות חלק מהמחזמר "זה אני" בתיאטרון הקאמרי ("לא ידעתי מה זה הקאמרי בכלל").
מאיפה האומץ להיכנס לתחום המשחק ככה, בבום?
"הביטחון העצמי התחיל מהמשחק עם חמי בתיאטרון בכפר. בילדות לא היה לי ביטחון בכלל. הייתי עם הראש למטה כל הזמן, מסובב את הגב, לא הסתכלתי בעיניים של אף אחד. שר ועוצם עיניים. עד היום עוצם, אבל אז הייתי מפחד וחמי לימד אותי איך להתקדם, לעמוד מול קהל, וזרק אותי מול 700 איש. שברתי את הפחד".
בהמשך עלי עבר את ההטבלה בדרך לתואר שחקן: תפקיד בעונה האחרונה של סדרת הלהיט “פאודה”, שם שיחק את ניזאר, אחד מחוטפיו של קפטן איוב ואחד מיריביו של דורון (ליאור רז). עלי, מסתבר, היה מוכן לשחק שם גם את המחסנית.
"הייתי חולה על ‘פאודה’, מחפש את הפרקים שמעלים פיראטית לאינטרנט לפני שזה יוצא לטלוויזיה", הוא מגלה. "ביקשו אותי לאודישן, ועברתי. יצאתי לצילומים בחו"ל. הכל היה מרגש וכיפי ויפה. לשחק לצד השחקנים הכי גדולים במדינה בסדרה כמו ‘פאודה’, שזה משהו בינלאומי. הגזמתי מרוב שהתלהבתי".
באיזו צורה הגזמת?
"בצורה כזו שבאחת הסצנות ליאור רז היה אמור לירות לי בגב ולהרוג אותי, והייתי צריך ליפול על הגב. פעם ראשונה בסצנה עם ליאור רז. מההתלהבות זרקתי את עצמי אחורה למרות שהייתי אמור לעשות בכאילו, הייתי צריך לחכות שישיגו לי מגן לגב ואז נצלם את הסצנה האמיתית. אבל לא חיכיתי, קפצתי, נפלתי על הגב. כל הצילומים של השבועיים הבאים אני עם כאבי תופת. מההתלהבות והאדרנלין רציתי להוכיח את עצמי וקיבלתי וואחד מכה, ואז כששמו את המגן זה כבר לא עזר".
התרגשת מליאור רז, אה?
"וואו. כשראיתי אותו, אדם מצליח בכל תחום, התרגשתי כל כך. והיום אני מצליח לאט־לאט להבין אותו, יודע מה הוא מרגיש כי גם אני עובד קשה. על הסט הוא שאל אותי, 'מה אתה עושה', 'מאיפה אתה במקור', אכלנו יחד ארוחת צהריים. דיברנו על הרבה דברים, על מוזיקה ודברים מסביב והבנתי שהוא אדם כל כך טוב וכיף לעבוד איתו. שיחקתי בזכות זה יותר טוב. עוד מישהו שממש עזר לי ונשאר אחד החברים הכי טובים שלי עד היום זה איציק כהן. הוא החיים שלי. שיחק איתי גם ב'זה אני'. חווינו הצגות, חזרות, מה לא עשינו יחד, תקופה ארוכה, עבודה מהממת. התייעצתי איתו בהרבה אודישנים, איש מיוחד".
בימים אלה הוא משחק את סלאח, לוחם מג"ב דרוזי בסדרה "משמר הגבול". לא תפקיד שדרש ממנו להכיר עולמות נסתרים. "בשבילי זו סגירת מעגל מטורפת", מספר עלי, "התגייסתי לגדוד חרב, יחידה של דרוזים, השירות היה טוב. הייתי זמר של החבר’ה. יש לי משם חברים טובים, אבל כולם היו דרוזים, כולם מהכפר, כולם בני העדה. בכלל חלמתי להתגייס למג"ב או למשטרה, אבל לא נתנו לי והתבאסתי".
אז עכשיו יש לך תיקון כמג"בניק.
"הייתה סצנה בירושלים בעיר העתיקה שהיה צריך להפעיל בה כוח, ולא הבנתי באיזו רמה להפעיל כוח, והשחקנים שהיו מולנו הגיעו לרמה שכולנו חזרנו הביתה עם כחולים על הרגליים והידיים, היו דחיפות, סצנה חזקה. יום למחרת אמרתי להם שכל הגוף שלי כחול, וגם להם היה. שאלתי שוטרים, 'תגידו, אתם באמת עוברים את זה?' והם ענו ‘כן’. לא האמנתי. סלאח הוא דרוזי שאוהב את המדינה, אוהב את משמר הגבול כמו הדוד והאבא שלו. רואה את עצמו בקבע. בחור חכם, אוהב אקשן, אוהב בלגן ומתגייס למשמר הגבול ומתקדם הלאה. רוצה קצונה. נתקל בשני חבר'ה מבת־ים, גזענים כלפי ערבים. לא מעניין אותם מה אתה, מי אתה. מצידם אתה ערבי שאומר אללה אכבר וזהו. עד שאחת הלוחמות משנה את דעתם לאט־לאט".
עורר אצלך הזדהות?
"אני חוויתי גזענות, אבל לא ברחוב, תגובות ברשת, בעיקר של אנשים שאני לא מכיר, מאחורי המקלדת כתבו לי דברים מזעזעים כי זה קל. גזענים שקל להם לכתוב, כנראה חסר להם חיים, חושבים שאין לי רגש. אבל הרבה פעמים נפגעתי, שאלתי חברים, 'למה? למה לאחל לי למות כי אני ערבי? מה עשיתי? לקלל את אמא שלי? למה, יא בן אדם, אני רק רוצה לעשות שמח'. אין לי שנאה לאף אחד. עם הזמן למדתי שאלה אנשים שרק רוצים תשומת לב. משני המגזרים התגובות האלה קורות, יש תגובות קשות מאוד אבל עם הזמן משחרר, לא נותן יד ויחס".
את הבת שלך אתה כבר לא מגדל בכפר.
"אנחנו גרים ברחובות חמש שנים. היא במסגרת רגילה. לא הייתה לי התלבטות איפה לגדל אותה. הייתי רוצה שהיא תגדל כמו שאני גדלתי, בכפר, עם כל המסורת, אבל כרגע אנחנו פה, והיא גם חייבת ללמוד את השפה העברית, כי אנחנו חיים פה. אם אהיה צריך יום אחד לחזור לכפר - אחזור". ×
