באוקטובר 1967 חיים גורי כותב מול הכותל המערבי: "אתה שומע את קולות התפילה, את ה'נוסחים' המעורבים זה בזה, באי כוח זמניו ומרחביו של העם היהודי המוזר; כי בעוד אלה כובשים פניהם במחזוריהם, חנוקי תחנון, שואגים אלה במקהלה 'אל נורא עלילה, המצא לנו מחילה'. ובעוד אלה קופאים על עומדם ורק שפתותיהם נעות, מזדעזעים שכניהם כאילנות בסופה, ושם מניין אחר כמנהגו, ועוד מניין, והקולות פוגשים זה את זה ומסתחררים במערבולת ונסוגים ומתנפצים יחדיו בשֹוֹא גליהם אל חומת האבנים המוארת או נוסקים שמימה וצונחים להתפורר. [...] ראיתי כותל אבנים כבדות ומכורסמות זמן רב וחליפות מטר ושמש, ראיתי את העניות המרודה הזאת, חלקו של העם הזה מכל מקדשו, את האבנים האלה האדירות".
התיאור הזה של התפילה הבאה אל הכותל כגלי ים המתנפצים אל צוק אדיר "וצונחים להתפורר", הוא מן התיאורים הנוקבים ביותר בספרות העברית של העמידה היהודית נוכח הכותל המערבי ופירוש אישי מאוד של "המצב התיאולוגי" היהודי נוכח האל. גורי מעצים את הנשגב שבתפילה נוכח השריד העתיק של המקדש, אבל באותה מידה הוא רואה בה דיבור אל הקיר; אל אבנים שותקות, אדירות ככל שתהיינה. הדיבור אליהן נוסק וצונח "להתפורר". טרגיות עזה שפוכה על התיאור: העם שנאסף מכל "זמניו ומרחביו", מגיע אל המבוי הסתום שבלב "ציון" של הציונות ושל תולדות העם.
גורי מבדיל עצמו מן המתפללים: "ואף אנו שאין אנו מאמינים אך בנים אנו לעם הזה 'היחיד שלקח את אלוהים ברצינות' כדברי מאלרו, ניצבים כאן הערב בעת ה'נעילה', בעוד ירח כחול וטהור קופא בשמי הלילך הירושלמיים כעדים לחיזיון, שעל אף היותו מובן ומפורש כשלעצמו יש בו גם מן היפעה והמסתורין, שהרי יהודים אלה המתפללים כאן באלפיהם כשליחי עדות וגלויות אינם אל צאצאי היהודים שנוצחו על ידי הרומאים (ממש כפי שלמדנו בבתי הספר), אלה אשר מקדשם חרב וארצם נגזלה, אלה שלא שכחוה, אלה שאהבוה ושיננו כל הימים 'לשנה הבאה בירושלים'" ('חותם הזיכרון').
הפסקה הזאת אוצרת בחובה את מלוא מורכבותו של המצב היהודי החילוני של גורי, ובעצם — של החילוניות הישראלית כולה. זהו ניסוח צלול ומלא גאווה של הקשר העז לעם היהודי, "בנים אנו לעם הזה", אך לא פחות מזה — של הריחוק מאלה שלוקחים "את אלוהים ברצינות". אין זו אירוניה מגחכת, חלילה, אבל זו אירוניה חותכת. "היפעה והמסתורין" הם כוח הסבל האדיר, כוח הזיכרון והנאמנות לו, ההכרה בטרגיות האימננטית שבהיות יהודי, שחרף אבניותו ושתיקתו של אלוהיה הוא דבק באמון ובאמונה בו. הקשר אל היהדות הוא עז ביותר, מלא הכרה בעומק הזהות שבו, אבל לא פחות מזה — הוא ספוג סירוב להאמין ברלוונטיות של האל לקיום האנושי והיהודי בכלל זה. אין זו "הזדהות עם ההיסטוריה היהודית" בלבד, כפי שכמה הוגים מגדירים את החילוניות הישראלית. יש כאן הרבה יותר מזה: משהו הנמצא בתחום האמונה היהודית, ובו־בזמן הוא חי וחווה את השבר שבה. את אי־היכולת להמשיך אותה בדרכה המסורתית העתיקה, ובוודאי שלא את דרכה הדוקטרינרית. כלומר — היהודיות השלמה מצויה באדם החילוני הזה כחוויה של עבר, פרטי וקהילתי. מעין אונה של עבר, המפעמת בישות, אבל מסרבת להיות הווה.
• • •
שירתו של גורי רוויה דיבור על האמונה ועל הקשר עם האלוהות מתוך עצם הדיבור והכתיבה בעברית. לשונו של גורי היא העברית העל־זמנית, הזורמת מ"בראשית" אל העכשיו בלי חוצץ. הוא חי את "כוח הנבואה" שבעצם הדיבור בה, גם אם ברור לו שמשורר עכשווי יכול להיות רק בבחינת גיחזי, נערו של אלישע הנביא, המשולל כוח אלוהי ונכשל על כל צעד ושעל. בקובץ הנפלא 'מראות גיחזי' (1975) בונה גורי את דיבורו השירי כנבואה הרואה את הנגלה בלבד. הוא משחק עם התואר "הרואה" המקראי משחק מבריק: "אֲנִי רוֹאֶה בָּתִּים מְפֹרָשִים וּמֻסְבָּרִים. [...] אֲנִי רוֹאֶה שָמַיִם שֶהָיוּ לְסַנְחֵרִיב / וְעֶרֶב מָלֵא סוּסִים וּמֶרְכָּבוֹת" (מתוך 'פסלים מוזרים') אין צורך במדרש נפתל כדי לראות שגורי טוען כאן טענה חילונית־נבואית בוטה: הנבואה העכשווית, הלא־מקראית, היא ראיית המציאות הנגלית, ובה נגלים גם כוחות החורבן וההרס ("סנחריב") ויש להם כוח "אלוהי" ("שמיים") בלי הנוכחות האלוהית ובלי ההשגחה שיוחסה לה ובוודאי — בלי הכוח הגואל שבה. המשורר כותב "דוח" ותו לא:
וְעוֹד סוּסִים נָחִים כְּמוֹ צַעֲצוּעִים.
וְעוֹד דֶּרֶךְ שֶׁעָבְרוּ בָּהּ נְבִיאִים.
עַד 19:00 לֹא פָּגַשְׁנוּ כּוֹחוֹת עוֹיְנִים בַּשֶּׁטַח.
עַד 19:00 לֹא הָיוּ לָנוּ נִפְגָּעִים.
וב"דוח" השני מותח גורי את ההתרסה הנבואית השלילית שלו עד זעקה:
עַד 19:00 הָלַכְנוּ בְּגֵיא צַלְמָוֶת וְלֹא רָאִינוּ רָע,
רוֹאִים וְלֹא נִרְאִים.
עַד 19:00 הִתְהַלַּכְנוּ אֶת אֱלֹהֵינוּ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים.
יותר מכל משורר אחר בדורו חדור גורי בזהות העמוקה שבין המשורר לבין הנביא, הנביא ממש, כירמיהו וכיחזקאל, זו הזהות שח"נ ביאליק החזיר אל השירה העברית לאחר אלף שנים שבהן היא לא העזה לגעת ברצינות בממד הנבואי הגלום בה (מירון, The Prophetic Mode in Modern Hebrew Poetry). אלא שבאותה מידה הוא מקפיד להבדיל בין הקבלה המסורתית של הדיבור הזה לבין הפירוש החילוני שהוא מקנה לו. "כָּאן וְעַכְשָו, כְּאַחַד הַמְנֻגָּעִים. / וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַה יִּתְרַחֵש בְּתֹם הַתְּפִלּוֹת הָאֵלֶּה". זה היושב "כאן ועכשיו" דומה בעצם טיבו הקיומי ל"אחד המנוגעים" (גיחזי היה מנוגע, מצורע, וישב בין המנוגעים) והוא ספוג כיסופים לעולם שיש בו, שהיו בו, השגחה אלוהית וניסים ונפלאות. אך השיר נקרא: 'ואין קורא בשמי', וכך הוא מוביל את סיומו:
וּמַדּוּעַ לֹא יִתְרַחֵשׁ הַנֵּס לְפִי חֹק הַסִּכּוּיִים,
כְּמוֹ בֶּחָג?
מַדּוּעַ לֹא יִפְקְדֵנִי בְּבוֹא הָעֶרֶב?
מַדּוּעַ לֹא יִקָּרְעוּ גַּם לְמַעֲנִי לְכַמָּה רְגָעִים
הַשָּׁמַיִם הַדְּרוֹמִיִּים הָאֵלֶּה?
וּכְבָר הוֹלֵךְ וְקָרֵב הַיּוֹם הָאַרְבָּעִים
וְאֵין קוֹרֵא בִּשְׁמִי.
כְּמוֹ הָיִיתִי אֶבֶן.
אין כמעט משפט בכתיבתו של גורי שאינו מחזיק את העבר הנשגב של העברית ואת הפנייה הגלומה בו אל נוכחות אלוהית, גם אם ברור לו שזו תיוותר ללא מענה. באחד משיריו המרתקים ביותר מזמין גורי את קוראיו אל נבכי תודעתו, ממש כאילו היו אלה מקום מוחשי שניתן לשוטט בו לחפש ולהבין באמצעותו משהו בעולמו הרוחני — 'בחיפוש שנערך בחדרו'. השיר מגולל מעין חיפוש הנערך בבית אדם לאחר מותו. (השיר נכתב ביולי 1973):
בְּחִפּוּשׂ שֶׁנֶּעֱרַךְ בְּחַדְרוֹ נִמְצְאוּ בֵּין שְׁאַר הַדְּבָרִים
כַּמָּה מִמְצָאִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ אוֹר נוֹסָף עַל חַיָּיו.
דרכו של השיר הזה מזכירה את 'ואם ישאל המלאך' של ביאליק: המשורר מתבונן בשירתו ובמגעי הנביעה שלה מתוך חייו ומונה את נושאיה ואת מקורותיהם. "הממצאים" הם מעין דיוקן עצמי רוחני המכיל את עיקרי שירתו: שירי תש"ח, שירי אהבה, אבל ומצוקות האובדניים (בשורה אחת הוא מתייחס בחיוך גם לפוזה שבה נהג להצטלם בנוסח משוררי: "כַּף־יָד מֻלְחֶמֶת לַסַּנְטֵר כְּמוֹ בְּפּוֹרְטְרֶט"). חלקו השני של השיר, הנפתח במילים "אַחַר־כָּךְ, מְאֻחָר יוֹתֵר", מעמיק את החיפוש ועובר לממד אחר, נפשי ומסתורי:
הָלְכוּ וְנִמְצְאוּ כַּמָּה דּוּחוֹת פַּטְרוֹלִים
רוֹאִים וְלֹא נִרְאִים.
תְּמוּנוֹת הָעֶרֶב וְהַיָּם.
סוֹדוֹת הַתַּעֲרֹבֶת הַפְּלִילִית שֶׁל הַזָּהָב וְשֶׁל הָאַרְגָּמָן
עַל קַו הָאֹפֶק הַמַּחְשִׁיךְ וְהוֹלֵךְ,
מָקוֹם שֶׁבּוֹ נוֹשְׁקִים הַמַּיִם וְהַזְּמַן.
בֵּין הַשְּׁאָר נִתְגַּלּוּ שָׁם מַדְרֵגוֹת אֶבֶן נוֹסָפוֹת
עוֹלוֹת, אוֹבְדוֹת בַּחֲשֵׁכָה.
סוּגֵי כְּאֵב בִּלְתִּי־יְדוּעִים.
דֶּלֶת שֶׁנִּתְבַּקְּשָׁה. זֵכֶר סֹמֶק קַל.
כאן, בזרימה מרתקת של הדברים זה מתוך זה, מתגלות "מדרגות עולות". גורי אינו מתעכב הרבה עליהן אלא מזכירן כבדרך אגב — "בין השאר". אבל מי שישתהה על השורות הללו יראה כיצד פותח המשורר, בעדינות ובמקוריות מפעימה, פתח אל האינסוף; אינסוף גבוה שאין לראות את קצהו. מתי מעט הצליחו להמחיש בדרך כה נגישה את פנימיות הנפש ולשרטט בתוכה את חלקיה. מעטים עוד יותר הצליחו לדבר על הנשגב, המסתורי, האינסופי, בדרך כה שקטה ואינטימית. וגורי מטעים: הפתח הזה אל האינסוף הגבוה ממנו הוא חלק אינטגרלי מן "החדר"; ממבנה הישות שלו. ולא פחות חשוב מזה: אין זה פתח שניתן להבין את המשכו או תכליתו. המדרגות העולות "אובדות בחשיכה". העליון, הנשגב האלוהי נמצא כאן במלוא כוחו, אבל הוא אפוף חשיכה והדרך אליו אבדה.
• • •
גורי לא הרפה מן "הנושא האלוהי" ומכאב האובדן של הדרך אליו. את החיפושים אחרי האל, היחס הרגשני הרווח אל חיק המסורת, הוא כיבד, אבל לא מצא בהם טעם אמיתי. ההפך. הוא ראה בהם התעלמות מחומרת האובדן של האמונה, או בעצם — מחומרתה של שתיקת האלוהים בעידן הזה. במחזור השירים 'עיבל' (2009), שהוא משיאיה הגבוהים של שירתו ושל השירה העברית בכלל, כלול שיר קצרצר, המקפל בתוכו בעוצמה אדירה את תפיסתו של גורי את העלילה היהודית המודרנית בזיקה לאלוהיה:
כִּי סָר מֵעָלֵינוּ,
כִּי נוֹתַרְנוּ בִּלְעָדָיו, לְצַעֲרֵנוּ,
כִּי מוּזָרִים מַעֲשָׂיו וּדְרָכָיו לֹא דְּרָכֵינוּ.
כִּי שָׁלַחְנוּ אִישׁ נוֹסָף אֶל הָאֹפֶק, שֶׁהָלַךְ לְבָרֵר,
שֶׁהִרְחִיק וְהִשְׁחִיר וְהִזְעִיר וְלֹא שָׁב לִקְרָאתֵנוּ.
השיר בנוי על שילוב מבריק של עלילה צבאית של שליחת מרגל, ושל סיפור מצבם של ממתינים במוסד ציבורי כלשהו (ביטוח לאומי למשל). גורי שילב בין העלילות הללו גם בשיר מבריק ומרגש על המתנה בקופת חולים ('התור'). גורי כתב נוסח מוקדם של השיר הזה — 'רולטה רוסית' הנפתח במילים "נִסְתָּרוֹת דְּרָכָיו כּי לוֹ הַמַּמְלָכָה". ההתפתחות שחלה בין השיר הזה לשיר המשולב ב'עיבל' מגלה עד כמה היה ממוקד בנושא החיפוש אחר האל וכמה עיקשת הייתה דרך החיפוש שלו אחר צמצום הדברים וגיבושם. השיר 'כי סר מעלינו' הוא גביש שירי טהור וקשה כפחם. גורי מותיר בו את העניין בעירומו הגמור, כביאליק בפתיחת 'על השחיטה'. האירוניה הדקה שבניסוח הדיבורי "לצערנו" פועלת הפוך: הריחוק שבה מעצים את האמור בה במקום להמעיטו. שלוש המילים הפותחות את השורה האחרונה אינן רק פלא של מצלול, מעין צימוד עתיק, אלא הן סיכום הסיפור היהודי מול אלוהיו בעידן המודרני. הן סיכום מחשבתו הארוכה והאינטנסיבית של גורי על אודות השואה ועל אודות הציונות הכרוכה בה. הן, בין השאר, בבחינת "השליח" שנשלח לברר דבר על מציאותו של האל. השליח משחיר ונעלם ולא שב. אי־אפשר שלא לשמוע ב"השחיר", לצד התופעה האופטית שבמראה המתרחק, גם "נשרף והתפחם" בהתקרבות אל האופק הריק.
הטרגיות הנוקבת שבשיר הזה, שהוא מן השירים הגבישיים והעזים ביותר המוכרים לי, היא דתית. הכאב האצור בשיר הוא כאבו של אדם "ששמיים עליו" (כניסוחו הבלתי נשכח של א"צ גרינברג). אבל רק משורר חילוני יכול לבטאה. הצירוף המרוכז הזה בין עומק הלשון והאמונה הגלומה בה לבין הסירוב להאמין באל והחירות הגמורה לבטא זאת, עושים את גורי למשורר האוחז את המנעד הרחב ביותר של הרוחניות הישראלית ואת מוקד כוחה וכאבה הבלתי נפתר. •
פורסם לראשונה: 00:00, 29.09.23
