מראה הנפש // שמעונה גינצבורג, חוה יבלונקה } עליית הגג } 252 עמ'
הנה סוגיה לסוציולוגיה של המדע: האם הבחירה של הביולוגיות, הפרופסוריות גינצבורג ויבלונקה, לסיים את עשרות הפרקונים בספרן המעניין (המבוסס על ספרן שראה אור באנגלית בהוצאת MIT המכובדת) בשאלות ובתהיות ולא בסימני קריאה היא עניין מגדרי? נימוסי? ומלבד זאת, האם בחירה זו מוסיפה או פוגמת? מבחינתי, בהתווספם לכמה עמימויות בטקסט, וגם למקום הבולט מדי לטעמי בספר מדעי של האיורים היפים כשלעצמם של ענת ז'ליגובסקי, ולשימוש לא מספיק מסונן בציטוטים של משוררים והוגים, יצרו הסופים הפתוחים דווקא תחושה של היעדר חוּמרה. ולמרות זאת הספר מרשים למדי, נגיש ומכיל ידע עשיר ועדכני. כל מי שמתעניין בחקר התודעה יצא נשכר מקריאתו.
מאיזו דרגת חיים ניתן לדבר על "תודעה"? תוהה הספר סמוך לפתיחתו. האם צריך מערכת עצבים בשביל תודעה? האם צריך גם מוח? ואולי רק מזוחלים ומעלה ניתן לדבר על תודעה? ואולי רק בני אדם הם בעלי תודעה?
חקר התודעה (consciousness studies), כותבות יבלונקה וגינצבורג, נוסד בסוף המאה ה־20. נוצר קונצנזוס, הן מדווחות, בקרב החוקרים על קיומה של תודעה אצל בעלי חיים. קונצנזוס זה נוסח ב"הצהרת התודעה של קיימברידג'" מ־2012.
ניתן לומר במידה רבה של בטחה שקומץ המדענים, שתמצית השקפתם מובאת כאן כדעת מיעוט, וסבורים שתודעת האדם ייחודית סובלים גם מרוח התקופה. כלומר מאידיאולוגיה פוסט־הומניסטית שמאפיינת את זמננו (אידיאולוגיה שניזונה מהכישלון האנושי הכביר של המחצית הראשונה של המאה ה־20; קרוב יותר אלינו: מאשמת משבר האקלים הכבדה; אידיאולוגיה שמתגלמת בפיחות הקומה האנושית שמבטאים הקומדיות והסטנדאפיסטים, שהחליפו את הטרגיקונים והדרמטיסטים כיוצרי האמנות הדומיננטיים בזמננו, וניזונה גם מהנרקיסיזם האנושי המביך והמביש שחשפו הרשתות החברתיות). קבוצה זו סבורה שתודעת האדם ייחודית כי היא תודעת "מֶטה": אנחנו יכולים לחשוב על המחשבה, לחשוב על הרגש, העוברים בתודעה.
הזווית שממנה יוצאות גינצבורג ויבלונקה לחקר התודעה היא הזווית האבולוציונית. ולקוראי הספר מוגשת תמצית של התיאוריה הדרוויניסטית בגרסה עדכנית. הן מדברות על "מִפנים אבולוציוניים" — למשל, הופעת החיים על פני כדור הארץ — כשפיתוח התודעה הוא גם מפנה כזה. הן מבקשות לפתח מודל שבו תהיה רשימת תכונות שרוב חוקרי התודעה יעריכו שהן מספיקות על מנת שיצור ייחשב לבעל תודעה מינימלית, בדומה למודל התיאורטי שבנה כימאי הונגרי בשם טיבּוֹר גַנְטי, של מערכת חיים מינימלית (פריסת המודל של גנטי להגדרת החיים היא רווח בפני עצמו לקוראי הספר). הן אף מתקדמות צעד נוסף קדימה ומבקשות להציע "תכונת־מערכת יחידה" שתהווה סַמָן של המהפך האבולוציוני אל התודעה.
דווקא כשהן מגיעות לניסוח של מאפייני התודעה (בפרק 'המפנה לתודעה: רשימה') נוצרת עמימות, לטעמי, בין היתר ביחס שבין כותרות היכולות הנמנות לפירוטן העוקב. למשל, בתכונה שהן מכנות "האחדה וריבוי", הן מדברות על כך ש"יצור חוֹוה־מוּדע מסוגל ליצור תדמיות מאוחדות של העולם", אבל לזה הן מוסיפות יכולת הבחנה חדה, ולא ברור מה בכותרת מכוון אל יכולת זו. את המושג הפילוסופי הידוע שטבע במאה ה־19 הפילוסוף פרנץ ברנטנו לתיאור תכונה של התודעה ("התכוונותיות", intentionality) הן מסבירות באופן המעט מבלבל הבא: "מצבי תודעה הם על אודות הגוף או העולם. אנחנו רואים את הדבר הנמצא בסלון בתור אריה". המשפט השני (שנשען על דוגמה שהן הביאו קודם; לא האריה בעייתי) לא ברור לי כהסבר של האינטנציונליות. תחת שם התכונה העמום "נגישות גלובלית ויכולת שידור" הן מדברות על פעילות גומלין בין מערכות החישה והתנועה לרשתות הפעלה וניהול לא־מודעוֹת, כלומר מעין רצוא ושוב בין "פנים" ל"חוץ".
נדמה לי שמבחינת המחברות, ההצעה המקורית שלהן לתכונה מוחשית אחת ויחידה שמגלמת את הימצאות התודעה ביצור חי היא החלק החשוב ביותר בספר. הן מכנות את התכונה הזו "למידה בלי הגבלה" ומרחיבות על יכולת הלמידה המורכבת הזו שהן מציבות במוקד המודעות. אבל הקורא הסקרן לא חייב לייחס לפרקים אלו דווקא את ערכו המרכזי של הספר ויוצא מורווח מהפריסה הרחבה והידענית של הדיון שישנה כאן.
גינצבורג ויבלונקה לא יכולות, כמובן, להתכחש לייחודה של תודעת האדם. ככלות הכל, אזכיר, אנחנו חוקרים את תודעת הדיונון, לא ההפך. וחלק אחד מחמשת חלקי הספר עוסק ב"מותר האדם", אם כי באורח אופייני (לספר, לתקופתנו) נוסף סימן שאלה לביטוי. כאן נידונות כמה הגדרות מעניינות מאוד על ייחוד זה מבחינה ביולוגית־אבולוציונית. למשל, "(ה)יכולת (ה)מפותחת להבין את נקודת המבט של אחרים"; היכולת לחשיבה מופשטת וסמלית המתבטאת בין היתר בשפה; "זיכרון אוטוביוגרפי — היכולת 'לנסוע בזמן' לעָבָר האישי"; "הורות שיתופית", כלומר טיפול בילדים גם על ידי אבות, אחים, סבים, דבר מה שאינו קיים אצל קופי אדם אחרים (אם כי כן אצל עופות ויונקים אחרים, כותבות המחברות). הכי מפתיע בעיניי היה הדיון על יכולת ההסמקה כיכולת אנושית ייחודית (שמתברר שכבר דרווין עסק בה)! השפה האנושית, מסבירות המחברות, אחראית גם לכך שאנחנו מין שסוגיות השקר והאמת מרכזיות אצלו! כי השפה פתחה את האפשרות לשקר.
ספר קולח, עשיר בידע וגם נדיב בהפניותיו לקריאה ולהעמקה נוספות. •
