במבט ראשון זה נראה לא פרופורציונלי, אבל זהו עצם העניין. שלוש שנות פעילות ושלושה אלבומים בלבד הספיקו לכוורת כדי להפוך לאגדה ישראלית, הבחירה האוטומטית ללהקה של כל הזמנים אצל רבים מאיתנו גם 50 שנה אחרי (קוראי 'ידיעות אחרונות' בחרו בה ללהקת ה־70 ביום העצמאות 2018). הכוכבים בארץ מתחלפים, הטרנדים המוזיקליים נולדים ומתים, אבל כוורת נשארת בלי לעדכן את הרפרטואר, כמעט, על בסיס אותם שירים מופלאים שנוצרו אי שם בסבנטיז, ועדיין נשמעים כמו הברקות מעודכנות.
אבל זה הרי לא רק המוזיקה, זה תמיד הסיפור. כוורת נולדה סביב מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים ששברו את ישראל. הצלילים הראשונים ששמעו רבים מילדי חורף 73' היו ההרמוניות של גידי גוב, דני סנדרסון, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר, יוני רכטר, מאיר פניגשטיין ויצחק קלפטר ז"ל. היה אפשר לינוק שם הומור וגם כאב שחילחל בין השורות, ואפילו מסרים פוליטיים כמו "יש מספיק אוויר למדינה או שתיים". כוורת חזרה והתאחדה וחזרה וחזרה, ובעצם לא עזבה אותנו מעולם או שאנחנו אלה שלא רצינו לשחרר.
סנדרסון תיאר את זה כאן פעם: "יש בכוורת עניין של 'והגדת לבנך'. הורים השמיעו לילדים את השירים ואותם ילדים העבירו לילדים שלהם".
וגוב סיפר על ההתחלה: "לא ממש שמנו לב שזה קורה. כן שמנו לב מההתחלה שכו־לם רואים אותנו. לא היה הבדל בקהל בחתך של גילים, של מעמד סוציו־אקונומי, עדות ודברים כאלה. עשינו מצד אחד בדיוק מה שאנחנו רוצים, ומצד שני זה התקבל יפה ורחב. אלה שירים טובים, מוזיקאים נפלאים - בכל זאת יוני ויצחק ודני, אפרים ואלון ומאיר - יצאה לנו מעין נבחרת חלומות".
כוורת פעמה לראשונה בבית היולדות של להקת הנח"ל בסוף שנות ה־60, כשחמישה התגייסו בזה אחר זה ללהקה - פניגשטיין, סנדרסון, אולארצ'יק, גוב ושמיר. "שם רובנו נפגשנו. ואז התהוותה פינה חברית מוזיקלית ואפילו פילוסופית, אם אפשר לתת מילה גדולה כזו לבחורים בני 18", תיאר סנדרסון.
אולארצ'יק: "היינו חיילים שאמורים לנגן את חומרי להקת הנח"ל הידועים וההיסטוריים, אבל התעניינו ברוקנרול. בהפסקות של החזרות ניגנו הנדריקס וקלפטון. היו שם דני, מאיר, אני על הבס, לפעמים גידי ואפרים הצטרפו".
סנדרסון: "בגדול זו הייתה יוזמה שלי להקים את כוורת, אבל כל יוזמה צריכה מישהו שיסכים לה. אז הגרעין המיידי של גידי, אפרים, מאיר ואלון, הסכים מיד, ולמזלנו ניאותו להצטרף למשפחה קלפטר ורכטר בהמשך".
גוב: "התגייסתי טיפה יותר מאוחר, כמעט כמו בסרט 'הלהקה'. שמעתי אותם מנגנים את החומרים האלה, חשבתי שזה טוב והתחברנו. יוני בכלל רצה ללמוד ארכיטקטורה ובסופו של דבר נגנב מהמוזיקה של כוורת, וטוב שכך. יצחק היה כבר אחרי 'הצ'רצ'ילים' והופיע עם אריק איינשטיין ושמו עלה כאחד הגדולים בתחומו".
סנדרסון: "הם התבלטו כל אחד בתחומו, אז לא עשינו להם אודישנים. ליצחק וליוני נתתי קסטה עם שירים מוקלטים ושאלתי אם הם רוצים להיות חלק מהדבר הזה. עם החזרות זה התגבש".
שמיר: "יזמנו, ניסינו להרוויח כסף מהצד, להופיע בבתי ספר, לנגן במסיבות ריקודים. ובשלב מסוים התחלנו לעבוד על חומרים מקוריים, עד אז ניגנו קאברים של רוק תחת הרכב שנקרא 'השניצלים'. ואז דני יצר קשר עם דורי בן זאב שהייתה לו תוכנית רדיו והתחלנו את פינות פוגי בגלי צה"ל, בבית, בסבבה, זה לא היה מקצועני אבל צבר האזנה ואוהבים".
הלהקה מחליטה ללכת על 'אופרת פוגי', "באותה תקופה עשו אופרות רוק", מסביר שמיר. "הוא קימבן מין אופרת פוגי דחקאית. הקלטנו בבית, זו הייתה עבודת פרך כי לא היה לנו מכשור. ואז רצינו להופיע איתה בבית הספר של דני בסביון. היו שם שירים כמו 'לא ידענו מה לעשות', 'פה קבור הכלב', מערכון 'אנשי הארון'. הופענו אולי פעמיים, גם בראשון־לציון, ולא הייתה התלהבות. השירים בעברית היו חדשים, אנשים הקשיבו בנימוס, ורק כשהגענו לקאברים הם שמחו. דני וגידי עברו בין מפיקים, הציעו להם את הדבר ואיש לא התלהב".
אבל אז הגיעה הזדמנות של שניים מחברי כוורת להגיע לפרונט המוזיקלי של ישראל 1973, פסטיבל הזמר. "בגדול המוזיקה שם לא התאימה לנו", נזכר שמיר, "אבל בכל זאת השתתפתי עם החבורה של 'ליל חניה', וגידי עם 'יעלה ויבוא'. אמרתי לגידי לפני, אם נשתתף ואחד מאיתנו יצליח, אולי נוכל לקדם את הלהקה. ואז פשנל (אברהם דשא ז"ל, האמרגן המיתולוגי) התלהב מגידי, התחיל איתו דיבור וגידי אמר, זה נהדר, ההצעות שלך מחמיאות, אבל יש לי להקה ואשמח שתבוא לשמוע".
פשנל הגיע. "הוא אמר, אם אני אוהב שלושה שירים, אני בעניין", מספר שמיר. "שרנו לו את 'המגפיים', את 'פה קבור הכלב' ואולי את 'שירות עצמי', הוא התלהב והחליט להפיק את האופרה. אבל לא הייתה אופרה, כי כשפשנל שמע את כל המוצר על הבמה הוא חשב שזה לא יעבוד. הוא אמר, 'תפרקו את האופרה, תשירו את השירים'. זה מה שעשינו יום לפני הופעת הבכורה שלנו, קיצרנו את המערכונים למעברונים וביצענו את השירים. הוא היה מרוצה. דני המציא את השם 'כוורת'".
אולארצ'יק: "זה היה הגרעין הרעיוני של הנונסנס וההומור שדני הוביל. היינו חבר'ה צעירים מאוד, כמו פלסטלינה. היינו יכולים להיות כל דבר, אז היינו זה".
וזה מחזיק 50 שנה.
"אין לי הסבר הגיוני ללמה הלהקה הזו קיימת 50 שנה בזיכרון של הקהל חוץ מלהגיד שהשירים טובים, מיוחדים, ההקלטות היו פגז ואנחנו היינו טיפוסים אטרקטיביים בטלוויזיה שהתחילה אז. זו הייתה תקופה שאם היית אתמול בטלוויזיה, למחרת כולם בסופר או במכולת ידעו מי אתה. זה לא ככה היום. החומרים היו מרעננים ומקוריים. לא היו פוליטיים, ולא סקסיים. גננת היום יכולה להשמיע אלבום של כוורת ולהיות בטוחה שאין שם שום דבר שהילדים הקטנים לא צריכים לשמוע".
להקה לכל המשפחה.
"אבל היינו פרינג', ואולי מצחיק היום לחשוב על כוורת ככה אבל זה היה העניין בהתחלה. עשינו דברים שאיש לא עשה, קטעי המעבר בין השירים, הגיטרות החשמליות לעומת האקוסטיות. זה היה פורץ דרך".
מאיר פניגשטיין: "אני הייתי הראשון שהגיע ללהקת הנח"ל, 1968. בכלל עשיתי בחינות ללהקת השריון, והתקבלתי. כמה חודשים אחרי אני מסיים שיעור בתופים אצל יוסף בורלא ביפו מול גלי צה"ל, ועולה על קו 10. פתאום מישהו שואל, 'סלח לי אתה מתופף?' אמרתי, כן, מאיפה אתה יודע? הוא אומר לי, 'אני רואה את השפיצים של המקלות שלך. אתה מתגייס?' אמרתי לו, אני בן 17 וחצי. מפה לשם, הבחור היה איציק וייס והוא בחן אותי ללהקת הנח"ל על הברזלים בתחנה האחרונה במוגרבי תל־אביב".
התקבלת.
"באופן מוזר כן, ראיתי בחזרה הראשונה את 'קרנבל בנח"ל' על הבמה. ישבתי שם מתמוגג ובהלם. שלום חנוך הגיע אז לשם, ישב מולי על הספה וניגן. ככה אני יושב בלי לעשות כלום ובחמש אחר הצהריים יאיר רוזנבלום אמר לי, תבוא מחר. הלכתי הביתה וישבתי כמה שעות להתאמן על תיפוף 'קרנבל בנח"ל', רציתי להרשים. אמרו תבוא מחר, ככה חמישה חודשים. סנדרסון הגיע חודשיים אחריי, אלון אחריו ואז גידי ואפרים".
איך נולד הקול המאנפף של פוגי?
"בהופעה של להקת הנח"ל בקיבוץ מפלסים הייתה שלישייה שהופיעה לפנינו. המנחה דיבר בקול כזה של פוגי, אמר 'ערב טוב, כאן להקת מפלסים, אנחנו ננעים לכם את הערב'. חזרנו לאוטובוס, חיקיתי אותו, כולם צחקו ומפה הגיע פוגי והאופרה". בהמשך פניגשטיין ייסד את פסטיבל הסרטים הישראלי בלוס אנג׳לס ב-1982.
× × ×
הסיפורים מאחורי השירים של כוורת נאספו בשנתיים האחרונות ועד לימים אלה בשיחות עם חברי הלהקה, כולל קלפטר ז"ל. מתחילים בסינגל הראשון שיצא לרדיו.
שירות עצמי, 1973
מילים ולחן: דני סנדרסון
סנדרסון: "אלה היו הימים לפני שפשנל הצטרף. עשינו הופעה בתיכון 'בליך' ברמת־גן ושרנו קאברים של הביטלס, The Who, הנדריקס. עם הכסף שהרווחנו הקלטנו את 'שירות עצמי' ואת 'לא ידענו מה לעשות', שני הראשונים שיצאו לרדיו. שני השירים לא זכו להצלחה באופן די שווה. ככישלון, זה היה כישלון מאוד מוצלח. 'שירות עצמי' נכתב על אדם שלקראת סוף ימיו מסכם את חייו, מלידתו ועד הרגע האחרון. היום זה די מפתיע אותי לחשוב שבגיל צעיר, 22, כתבתי על זקנה ומוות".
היה טריגר להתעסקות בגורל ובמוות?
"מותו של אח של אמי, לני, כשהייתי צעיר, טילטל אותי. הוא היה בן 36, אהבתי אותו מאוד ולמעשה בזכותו למדתי גיטרה. עם פטירתו הבנתי את הארעיות. זה העסיק אותי לא מעט במשך חיי, עד היום בעצם".
שמיר: "השיר נוצר עוד לפני שההרכב היה מלא, יוני לדעתי לא היה. אמי נסעה אז לחופשה ונשארתי לבדי בדירה. היה לי טייפ רב־ערוצי, אמרנו, בואו ניפגש, נכין משהו לאכול ונאלתר. בלילה הזה נכתב רוב החומר של 'סיפורי פוגי'. לדני היה את 'שירות עצמי', אהבנו אותו והקלטנו כי חשבנו שהוא מייצג את העניין של כוורת והוא היה הראשון, אבל לא כל כך השאיר רושם".
פניגשטיין: "לצערי השיר לא עבד. השיר לא אפיין את הלהקה ולא תפס והיינו מופתעים, אבל לקחנו אוויר ואמרנו, בואו נלך על השיר הבא".
לא ידענו מה לעשות, 1973
מילים: סנדרסון. לחן: סנדרסון ושמיר
סנדרסון: "התמצית של סיפור המחזה. פוגי מבקש מכולם לחכות בארון כי הוא נוסע ליפן, עד שאנשים בארון אומרים, מה אנחנו טמבלים? רק בגלל שמישהו אמר לחכות בארון חייבים להישאר? כשפוגי תופס אותם, השיר הוא הסבר מתפתל לשאלה למה יצאו. זאת הייתה דרכי התמימה להיות אנטי־ממסדי. קיבלת פקודה? תשאל מה מסתתר מאחוריה. הטקסט הושפע מקפקא, גיבור הנעורים שלי. חושבים שהכוונה של השיר הייתה לעודד אנשים לצאת מהארון, לא זאת הייתה הכוונה, אבל גם זה מבורך".
שמיר: "אפילו לא ידענו מה המשמעות של המושג 'לצאת מהארון' וגילינו רק כשנסענו לארצות־הברית, אחרי האירוויזיון. אבל דברים קורים מעצמם. כתבתי את המנגינה, הבאתי לדני. דני הוסיף חלק מוזיקלי וכתב את המילים. זה השתלב באופרה ומי ששרה את השיר במקור הייתה חברת להקת הנח"ל מירי אלוני, וחלק מחברי מהלהקה שלא היו קשורים לכוורת והשתתפו באופרה, כמו מנחם זילברמן, איציק בן מלך ותמי עזריה".
פניגשטיין: "זה שיר שכבר תפס ויותר אפיין את הלהקה. בהופעה הראשונה ממש שלנו, בחיפה בקולנוע שביט, ב־15 ביוני 1973, חצי מהאולם הלך הביתה אחרי שעה, לא הבין מה זה. עברו כמה הופעות עד שאחרי 'שיעור פסנתר' היו מחיאות כפיים קצובות והקהל התחיל להבין שיש פה משהו מדליק מעבר למוזיקה. לא הייתה עד אז בישראל כזו להקה של שבעה אנשים וסאונדסיסטם אדיר ומיקרופונים על התופים".
שיר המכולת, 1973
מילים ולחן: סנדרסון
שמיר: "היה לילה שריתקו אותנו בצבא, אחרי שניגנו חזק מדי בהפסקת הצהריים, פתחנו את המגברים על שיא הווליום והלשכה של מפקד החיל הייתה ממש ליד האולם. כדי לשעשע את עצמנו בריתוק כתבנו את 'שיר המכולת'. הריתוק היה פסיכי אז הכל היה פסיכי".
סנדרסון: "הוא מתחיל בקיתונות של פאתוס. וריאציה על שירי רומנטיקה שבהם מישהו נזכר בערגה בבחורה שפגש על חוף ים לעת ערב, כשהירח הכסוף משחק בשערה, רק שכאן היא קונה סולת במכולת. נגיעה קצת פחות רומנטית, הייתי אומר. ואז מגיעים לפזמון, שבו, ללא כל סיבה נראית לעין, יוצאים להפלגה של מלל חסר מעצורים שקורץ לג'יימס ג'ויס וזרם התודעה שלו. בשונה מהבית, הפזמון מבחינה מוזיקלית, מושפע מ'התרנגולים' ומסשה ארגוב, בסגנון 'הכל זהב'. היום לא הייתי מסוגל לכתוב שיר כזה".
למה?
"יש בו בוסר נעורים שלא ניתן לשחזר, כמו נשיקה ראשונה".
אולארצ'יק: "זה שיר פסיכי לגמרי, ומדהים שהפך לשלאגר. הייתי בתקופה כזו בחיים שלי שהמושגים של אם משהו יצליח או לא - לא דיברו אליי. מה שריתק אותי בשיר היה בבית השני, כשאני שר קול למנגינה ומנגן מנגינה אחרת שונה מאוד בבס. אלה שתי מנגינות שיוצאות מאותו בן אדם והייתי גאה שאני מסוגל לעשות את זה. כשאנחנו עושים את השיר הקהל אוהב שני קטעים: 'אווו מהמכולת' וגם 'זה לא יוסף', כשהמילים משתנות".
פניגשטיין: "יש לי שם קטע קטן, 'כבר באים'".
מה קטן, זה מחזיק את כל השיר.
"בוא לא נגזים".
ילד מזדקן, 1973
מילים: אולארצ'יק. לחן: סנדרסון
סנדרסון: "כתבתי את השיר ב־1970 כחייל, ל'פינת פוגי' אצל דורי בן זאב. פניגשטיין השתתף בכתיבה. פוגי הוא היה מספר על עלילות הזויות שפקדו אותו ובמקרה הזה, 'פוגי מתחשמל, פוגי מקבל כל מיני אלקטרוואטים בגופו'. שיר אידיוטי ברמות מאוד מרשימות. שנתיים אחרי, כשהיינו בכוורת, בחזרות, אולארצ'יק אמר שלדעתו אנחנו עושים עוול למנגינה ושאל אם אכפת לי שינסה לכתוב טקסט יותר משמעותי. הוא חזר עם טקסט מופלא".
אולארצ'יק: "הלכתי הביתה וכתבתי את הטקסט באותו ערב. כתיבה היא כמו מקפצה, אתה מגיע לקרש עף באוויר וממציא עוד דברים. המילים הן גם עליי, הדיכאון של גיל ההתבגרות, אחר כך הצבא, השחרור, מתחילים החיים ואז מה אתה הולך לעשות? לא היה ברור אם תהיה כוורת. רק התחלנו חזרות".
איך אתה רואה אותו ממבט של בן 73?
"זה כבר לא ילד בן 23 ומקטר על הילדות שלו אלא ילד בן 70 שמקטר על החיים. "מה המחיר של ילד מלומד, שלא רוצה לחיות ומרגיש כמו אף אחד" - היום זה נשמע לי כמו טקסט של אביב גפן של פעם כזה, סטייל 'אנחנו דור מזוין'. זה טקסט צעיר, בוסרי. השורה 'זה עצוב הרבה שמלווים לך את הבן' לא דיברה על שכול אלא על החיים שלוקחים את הבן מהאמא, הוא עוזב, הולך לגור בדירת רווקים. כשחזרתי עם הטקסט לכוורת, הייתה הרגשה שזה לא אנחנו. בסוף החליטו שהוא שווה ושאנחנו צריכים גם בלדה".
פניגשטיין: "שיר חשוב מאוד של הלהקה שאני שמח שהתחיל ממני. אולי היחיד שאני יכול לומר שהוא גם ביצירתי".
למה אתה לא כתוב בקרדיטים?
"העליתי את הנושא באיזושהי נסיעה, ואפרים אמר לי, 'כשתכתוב שני שירים, תקבל קרדיט. על אחד לא מקבלים". אבל שמע, אתה יכול לבקש מדני שיוסיף אותי בהזדמנות (נקרע מצחוק)".
פה קבור הכלב, 1973
מילים ולחן: סנדרסון
סנדרסון: "כאחד שמגיל עשר עד 18 גר בניו־יורק - אבי עבד באל על - חזרתי לארץ עם רדאר רגיש לצירופי מילים יוצאי דופן. היו אומרים 'להרוג טורקי ולנוח', ואני חשבתי שאם הייתי הורג טורקי, לא הייתי ישן חודשיים. גם לא הבנתי את העניין של 'פה קבור הכלב'. אתה הורג וקובר כלב כדי לציין שנאמר דבר מהותי? לא יפה, אך בהחלט שווה שיר. גם משפטים כמו 'מה הדאווין שלך' קפצו לי".
אולארצ'יק: "כיף לשיר אותו, עם הפלצטים הגבוהים. חושבים שאנשים מתעניינים רק במילים ובלחן, אבל מתברר שלפעמים בשביל הקהל עיבודים קוליים הם עצם העניין".
פניגשטיין: "מאוד נהניתי מהג'וב שלי ב'זהו עצם העניין'".
לא, זה עצם של הכלב.
"צודק".
המגפיים של ברוך, 1973
מילים: אולארצ'יק, סנדרסון, מנחם זילברמן. לחן: סנדרסון
סנדרסון: "עוד לפני כוורת, אלון ואני כתבנו טקסטים קצרים, סוג של חמשירים, חלקם הופיעו בתסכית מוזיקלי שנקרא 'הסיפור המחריד על הילד מברזיל'. אחד החמשירים כלל את הבית הראשון והפזמון של 'המגפיים של ברוך' והחלטתי להלחין את זה. לאחר מכן הצטרף אלינו מנחם זילברמן, בכישרונו הרב, ויחד איתו סיימנו את השיר".
למה דווקא מגפיים ומכנסיים תמיד קונים קומפלט. מי החליט?
"זה שיר אהבה, תואם גיל, והפעם סיפור על בחור שמאוהב במגפיו והן נוטשות אותו למען מישהו אחר. תראה, המילים נכתבו באישון לילה, בחדר אפוף עשן מאוד מסוים בבית הוריו של אולארצ'יק, תמרה ואדוארד. לזכותם ייאמר שהם הניחו לנו ולא פתחו את הדלת. אדוארד היה מוזיקאי עם הומור נפלא. בהפסקות, כשתמרה הייתה מכינה סנדוויצ'ים ומספרת לנו משהו שפעם קרה, הוא הוסיף, "זה היה מזמן וזה גם לא נכון".
אולארצ'יק: "'המגפיים' הוא שיר עצוב, על אהבה בוגדנית, מישהו שאהב מגפיים כמו בחורה והיא הלכה למישהו אחר".
גוב: "בחייך, שרנו על זוג מגפיים! לא שיר אהבה מסובך, לא דירה במגדל, זה נהדר".
פניגשטיין: "הופענו עם השיר במלחמת היום הכיפורים. היה איזה אירוע בגולן, היינו עם להקת הנח"ל ועצר אותנו על הכביש סרן. הוא אמר, 'חבר'ה, יש פה חיילים שיוצאים הלילה למבצע בקווים של הסורים, חלק לא יחזרו. הם יודעים את זה. תעשו לי טובה, תשירו להם שני שירים'. עשינו ארבעה שירים. בסוף המבצע בוטל כי הוגדר מסוכן מדי וקיבלנו מהם מכתבים שהצלנו אותם ממוות. הם הסבירו שהשירים נתנו להם כוחות. רואה מה עשית? עכשיו אני דומע".
נחמד, 1973
מילים ולחן: סנדרסון
סנדרסון: "שיר שהוא קיטור על ה'יהיה בסדר' הישראלי, הדרך המופלאה לרחף מעל פשלות קטנות וגדולות. אנחנו חיים בהדחקה, בלית ברירה, זה הנשק שלנו. אומרים על משהו שהיה נחמד, שיהיה בסדר, ואז נעמוד בתור כי ממילא נתראה בבור. הטקסט יחסית מקאברי בהתחשב באיך שהשיר נשמע. כשכתבתי את השיר הייתי בלהקת הנח"ל, בתקופה שבין מלחמת ההתשה לבין מלחמת יום כיפור. היינו יורדים לשיר לפני חיילים בקו בר לב ולא פעם מופגזים. כולנו היינו בגרסה קלה של הלם קרב, ואני כמובן רחוק מלהיות קרבי. ראינו דברים בחזית. הדרך שלנו להתמודד איתם הייתה תיוק עמוק ולהמשיך הלאה. עם השנים השיר הפך למאחד ולמנחם, דרך להתמודד".
שמיר: "דני אהב מחזות זמר והייתה לו הבנה איך מחזה כזה צריך להתנהל. 'נחמד' היה פיאנלה דרמטי".
פניגשטיין: "יום אחד, הייתה לנו הופעה ברמת דוד, בחיל האוויר. כשנכנסנו לאולם הכל היה מלא. התחלנו להקים את הציוד והקהל חיכה שעה וחצי בלי לזוז מהכיסאות, מסתכל. בשלב מסוים נפל טיל על מסלול התעופה, עשה בור של תשעה מטר עומק, מטורף, ו־500 איש ניסו לצאת משתי דלתות בהיסטריה. זה היה ביום החמישי של המלחמה, הלכנו לשוחות וככה זה נגמר".
הורה היאחזות, 1953 בגרסת הנח"ל, 1973 בגרסת כוורת
מילים: יחיאל מוהר. לחן: דובי זלצר
שמיר: "מיד אחרי שהשתחררנו מהנח"ל זכינו להצלחה חסרת תקדים בתור כוורת, ואז התארגן אירוע של כנס ותיקי להקות הנח"ל לדורותיהם וביקשו שנבצע שיר. ישבנו בבית של יוני בהרצליה, כשהשלמנו את העיבוד, אלון בדרכו האופיינית הביא את היציאה של הסיום, 'יודע חקלאי פיקח' ובגרסה אופראית, וזה מאוד שיעשע אותנו. ידענו שאנחנו עושים מעין חילול קודש לשיר איקוני והיה לנו ברור שהקודקודים בנח"ל יתבאסו. אבל הקלטנו עם הדחקות והסתלבט שלנו ומאיר שאנפף את פוגי והיה למעשה חיקוי של דמות בשם צבינג'י, שדני עושה את החלק שלו. אחר כך זה נהיה חיקוי של אריק שרון. וכשהופענו עם השיר לראשונה הקהל התלהב - והחלטנו לאמץ אותו לכוורת".
יו יה
כוורת, 1973. מילים: אולארצ'יק וסנדרסון. לחן: קלפטר וסנדרסון
סנדרסון: "'יו יה' הייתה קריאה דרוזית שהפלמ"ח אימץ. ישבו סביב מדורה, מחאו כף וצעקו 'הי יו יה!' כתבתי מנגינה ויצחק הביא את פראזת הגיטרה שהקפיצה את השיר".
שמיר: "יצחק התחיל על הפראזה הפותחת בגיטרה, שבאה לדעתי מהנדריקס, ובכלל 'יו יה' מושפע מאוד מהנדריקס".
אולארצ'יק: "זה שיר שמרים על הוואן. אנשים רק שומעים את הפתיח והם אול אין".
נתתי לה חיי, 1974
מילים: אולארצ'יק וסנדרסון. לחן: סנדרסון
אולארצ'יק: "רשות השידור הודיעה לנו שכוורת תיסע לאירוויזיון. רצינו שיר שידבר לעשרות מיליונים באירופה, קומוניקטיבי".
סנדרסון: "חנוך חסון מרשות השידור היה זה שהודיע לנו שנבחרנו לאירוויזיון. לא היה אז 'הכוכב הבא' וכאלה, פשוט מישהו החליט. מאוד התלהבנו, קלטנו שזאת הזדמנות של פעם בחיים. הבאתי לבחירת הלהקה שני שירים, אחד היה שיר שנקרא 'לפעמים אפשר פשוט לדבר'. חשבנו, לאור זה שלא מזמן נגמרה מלחמת יום הכיפורים, שנעמוד על הבמה מול 300 מיליון איש, ונשיר שיר על אחווה ושלום בא־קפלה. מקסים, אבל די נאיבי".
למה בחרתם ב'נתתי לה חיי'?
"הוא היה הרבה יותר קליט".
איך היה באירוויזיון?
סנדרסון: "כשהגענו לברייטון, חשבנו שיש לנו סיכוי, עד שראינו בחזרה הראשונה את להקת אבבא והבנו מהר מאוד מי הולך לזכות, או מי בטוח לא הולך לזכות".
רכטר לא התבאס שלא עמד על הבמה אלא קיבל את תפקיד המנצח, בגלל התקנון למקסימום שישה אנשים?
סנדרסון: "ממש לא. הוא ניצח עלינו במיומנות רבה, ואפשר לומר שהוא היחיד שניצח בתחרות הזאת".
אולארצ'יק: "שלחו אותנו בשנת השיא שלנו, עד אז היינו רק מקום ראשון במצעדי הפזמונים ובמכירות בארץ. האירוויזיון היה הפעם הראשונה שלא זכינו במשהו במקום ראשון, אבבא זכו. לי זו הייתה סטירת לחי. פתאום הבנתי שאנחנו מספר אחת בארץ אבל בעולם לא, איזו הפתעה. ברור שלהפסיד לשיר כמו 'ווטרלו' זה לא נורא, אבל היינו רגילים שאין מישהו מעלינו. זה פוגע בדימוי העצמי שלך. את להקת אבבא ראיתי בבית קפה שם, חשבתי לעצמי שהם נראים יפים ביחד. בטוח יותר מאיתנו עם הסוודרים שלבשנו אז.
"בתוך כל זה גם כתבנו שורה לא פשוטה: 'שיש מספיק אוויר למדינה או שתיים'. שתי מדינות לשני עמים. זאת הייתה הכוונה בשורה הזאת. אף אחד בארץ, אם אני זוכר נכון, לא ראה את זה כפוליטי".
גוב: "גם היום יש מספיק אוויר למדינה או שתיים. צריך לפתור את זה בהומניות ובעזרה ואהבה. תחשוב שאפשר היה לנסוע באוטו ממקום למקום ולהכיר תרבויות אחרות. אולי זה יהיה מותר פעם".
פניגשטיין: "בגלל טבח הספורטאים במינכן 1972 שמו עלינו אבטחה, אנשי ביטחון הלכו איתי לשירותים. כשראיתי את 'ווטרלו' לוקח, אני זוכר שהסתכלנו על אבבא מהווילונות. לא תיארנו לעצמנו שהם יהיו כל כך גדולים. חוויה מטורפת".
הבלדה על ארי ודרצ'י, 1974
מילים ולחן: סנדרסון
אולארצ'יק: "הרפרנס כמובן היה 'אריוודרצ'י רומא' ודני חשב על שני אנשים, אחד ארי והשני דרצ'י. שיר מאוד ארוך, מתחיל קטן, עובר לקצב אחר, ואחר כך שוב לקצב אחר ונגמר גדול ובאקורד מטורף".
שמיר: "זה מאסטרפיס שלנו בעיניי, שיר מורכב מאוד גם להקלטה וגם לביצוע כי זו מיקרו־אופרה עם סיפור ופתיחה ומתח וצמרמורת".
שיעור מולדת, במקור 1969, בגרסת כוורת הרשמית 1975
מילים: עלי מוהר. לחן: שמיר
שמיר: "מנגינה שכתבתי לפני שהגעתי לארץ, כשקראו לי עדיין פימה. הטקסט היה בפולנית. מנחם זילברמן שמע את השיר וקישר ביני לבין עלי מוהר. הוא אמר, 'הבחור הזה יכול לכתוב לך טקסט', ואז נולד 'שיעור מולדת'. זה היה השיר שנבחנתי איתו ללהקת הנח"ל, עדיין בפולנית, לא ידעתי עברית אז. זה הלהיב את הבוחנים. זו הייתה תקופה של 'חבק את העולה', אבל בהתחלה לא רצו אותי בלהקה אלא בצוות ההווי. ואז חברי הנח"ל, בעיקר מירי אלוני, אמרו 'על גופתי המתה' - וקיבלו אותי".
השיר הפך לאייקון.
"זה לקח שנים. אף אחד מאיתנו לא חשב להפוך למה שנהפכנו. השיר בכלל לא היה משהו שאפיין את האווירה הקומית והקלילה של כוורת. אבל פשנל אמר, זה ה'מישל' שלכם".
מדינה קטנה, 1975
מילים: סנדרסון. לחן: רכטר וסנדרסון
סנדרסון: "היה לנו מערכון שנקרא 'המלך סילבסטר' שבו גידי גילם מלך של מדינה כל כך קטנה, שהיא מופיעה על המפה בגודל טבעי. ספרד פעם ניסו לכבוש אותם, אבל הם לא היו בבית. עם השנים, אנשים ייחסו את המילים למחוזותינו".
למה להתבלט זה לא יפה?
"כי אפשר להיהרג ככה".
אולארצ'יק: "שיר שאני עושה גם בהופעות שלי. יש לי שיר בשם 'ארץ מלח' שהוא ביקורת על ישראל ומיד אחרי אני שר את 'מדינה קטנה', שמתקן את השיר הקודם".
פניגשטיין: "זה מה שקורה עכשיו, מדינה קטנה שמתחמקת מצרה, את הכתובת לא תמצא. נותר רק להבין מי עוד בדיוק מתחמק פה מצרה".
גוליית, 1975
מילים: אולארצ'יק וסנדרסון. לחן: סנדרסון
סנדרסון: "כתבתי אותו באנגלית, וקראו לו It Don't Matter What You Do. את הטקסט כתבתי עם חבר, בסגנון קיטשי, סטייל שנות ה־30. הבחור שר לבחורה: 'לא אכפת לי מה תעשי, תעופי בכדור פורח או אפילו לירח, העיקר שתאהבי אותי'. כשהתיישבתי עם אלון, החלטנו לשנות כיוון ולספר מחדש סיפור תנ"כי. במשך שבועיים נפגשנו על הטקסט, הכתיבה הייתה תענוג. השיר די כתב את עצמו, כי סיפור המסגרת היה קיים".
דוד מלך התעצבן, משפט גאוני. שם ושם משפחה כביכול.
אולארצ'יק: "תראה, אתה לא יכול להגיד דוד מהתנ"ך בשיר כזה, עדיף דוד מלך ישראל, זה הצימוד המחייב".
פניגשטיין: "זה שיר שהוא עילוי שלנו, הכל התחבר לדה בסט אוף דה בסט. יצירה מדהימה".
שיר הטמבל, 1975
מילים: כל חברי כוורת. לחן: קלפטר
אולארצ'יק: "זה שיר שיצחק, שלא היה לו סולו כזמר, עמד לשיר. הוא הביא את הלחן, התאספנו באיזה אחר הצהריים וזרקנו משפטים, אחד־אחד, עד שהטקסט הושלם. יצא שנון ומצחיק, למרות שהנושא מלנכולי. אדם שמסתכל בראי ומתמלא בעצב".
קלפטר: "זה שיר הומוריסטי, אבל יש כאלה שלא פירשו אותו ככה".
אתה הזמר בשיר הזה. עד כמה היה חשוב לך לשיר?
"כולם בכוורת ניגנו טוב, כולם שרו. לא היה לי מקום שם כזמר והייתי צריך מקום בשבילי, וגם כגיטריסט אני זה שמצאתי לי לפעמים פרצות. לפני 'שיר הטמבל', בלהקה רצו שאקח עליי שיר כזמר. אמרתי טוב, וזה קרה".
ככה היא באמצע, 1975
מילים: סנדרסון, מנחם זילברמן ואולארצ'יק. לחן: שמיר וקלפטר
אולארצ'יק: "הוא נכתב כדי להפגין את היכולות שלנו כנגנים. יש לי פה אפילו סולו גיטרה בס".
סנדרסון: "השיר הגיע לכוורת עם לחן ועם C PART שאת הטקסט כתב מנחם זילברמן, 'לא צעירה מדי לא גבוהה מדי'. את שאר הטקסט אלון ואני השלמנו וכמה שזכור לי, לא היה קל להתלבש על הלחן".
שמיר: "קלפטר ואני היינו נפגשים באותה התקופה הרבה ומקשיבים לתקליטים. שנינו אהבנו מאוד את ג'אנגו ריינהארדט, גיטריסט של ג'אז צועני עם שתי אצבעות, ורצינו לעשות משהו כזה".
העולם שמח, 1975
מילים: אולארצ'יק וסנדרסון. לחן: שמיר
אולארצ'יק: "לא מת על השיר הזה, זו סמבה בוטה. הייתה תקופה בארץ של סמבות ובוסנובה ואמרנו, נעשה אחד כזה. אבל אני מעדיף לשמוע סמבות ובוסנובות מנוגנות על ידי ברזילאים ופחות על ידי ישראלים, אפילו כשזו הלהקה שלי".
איך אפשר לכתוב שיר כזה אחרי המלחמה?
"זה שיר שנכתב באירוניה גמורה, העולם שמח אבל למעשה אין לו סיבה לשמוח".
שמיר: "'העולם שמח' נכתב במקור לגשש החיוור, אבל בסוף הם לא לקחו את השיר. כמובן שזה הפוך על הפוך. כמו שאומרים 'חבל על הזמן' על משהו שהוא בכלל מעולה".
טנגו צפרדעים, 1975
מילים: אולארצ'יק וסנדרסון. לחן: סנדרסון וקלפטר
אולארצ'יק: "גידי שר את המנגינה ואני מעליו קווארטה. זה מאוד גבוה, קשה לי לעשות".
סליחה, אבל איך הגעתם דווקא לצמד המילים 'טנגו צפרדעים'?
"זה כמו המגפיים של ברוך. אני לא יודע למה התכוונו. אנשים לא יודעים אולי, אבל לא תמיד שירים נכתבים במחשבה, במודעות, אלא מהאוויר. ובסוף אלה שירים טובים".
שמיר: "זה נכתב אצלי בדירה בתל־אביב, אחרי סשן של קשקושים. רצינו שיר בסטייל של הרולינג סטונס. התגלגל לצפרדעים".
לך ספר לסבתא, 1975
מילים: אולארצ'יק וקלפטר. לחן: סנדרסון
אולארצ'יק: "כתבנו סיפור שלם רק כדי להצדיק את המשפט הזה, 'לך ספר לסבתא'. היו לנו כאלה שירים שבהם נתפסנו לכותרת ואז הלכנו להסביר, כמו ב'פה קבור הכלב'".
שמיר: "אני אישית מאוד אהבתי, אבל הוא לא עבד על הבמה ובשלב מסוים התעלמנו ממנו".
שיר מלחים, 1975
מילים: אולארצ'יק וסנדרסון. לחן: סנדרסון
אולארצ'יק: "פה יש סיפור מצחיק, אגדה שקרתה באמת. אין לנו מושג מה זה פיראטים ומה זה להיות באונייה, אז פשוט המצאנו דברים שהצחיקו אותנו. גם ז'ול וורן לא בדיוק הסתובב בעולם כשהוא כתב את '80 יום'. ועוד בכדור פורח".
האיש הכי מהיר, 1975
מילים ולחן: סנדרסון
אולאר'ציק: "סיפור יפה על איש שמגיע ואופס הוא עבר אותך. אהבתי את האימג' המילולי כי ראיתי את הבן אדם מול העיניים. השיר עם הקצב הכי מהיר".
שמיר: "דני הביא את השיר וביצע אותו בפלצט, ולכן הוא ביקש שאשיר אותו עם הקול הגבוה שלי".
היא כל כך יפה, 1976
מילים: סנדרסון. לחן: קלפטר
סנדרסון: "יצחק השמיע לנו את המנגינה והתאהבנו. הטקסט התבסס על שכנה שגרה מולי, בתקופה שגרתי ברמת־השרון. גם גידי וגם אפרים רצו לשיר אותו ושניהם הביאו ביצועים שובי לב. כינסנו את מועצת השבט ובהפרש של ארבעה קולות לעומת שלושה, אפרים יצא עם הלפיד הבוער".
קלפטר: "השיר הכי מצליח שלי בכוורת, יש לו מיליוני צפיות ביוטיוב, ובכלל לא ידעתי שיהיה להיט. הוא בנוי משני לחנים שחיברתי. 'היא כל כך יפה' היה התחלה של שיר אחד ו'כל השבוע' התחלה של שיר אחר. אפרים שמע את הלחנים ואמר, 'למה לא תחבר?'"
אפרים, הלהקה הכריעה בעד הביצוע שלך.
"הכל עבד באופן קבוצתי ולמי שיצר את השיר הייתה זכות להחליט מי ישיר. גידי ואני היינו הזמרים של הלהקה, דני לא ראה עצמו כזמר. לא זוכר כמה היו בעד גידי וכמה בעדי, אבל שאלו את יצחק, 'מה אתה אומר?' ואז הוא ביקש שאשיר".
לו לו, 1976
מילים ולחן: אולארצ'יק וסנדרסון
שמיר: "מאיר, שהיה פוגי, היה עסוק כמתופף. אני אוהב לתופף, אבל מוגבל וב'לו לו' יכולתי להחליף את מאיר שילך לקדמת הבמה לשיר. שיר רינגו".
פניגשטיין: "שיר הסולו היחיד שלי ובשבילי לרדת מהתופים ולשיר זו הייתה חגיגה. באיחודים הקהל קיבל אותי יפה. אתה רואה עשרות אלפים מרימים ידיים ביחד עם 'לו לו לו' והופ, זה היה מרגש".
מאיר ואלון, 1984
מילים ולחן: אולארצ'יק
אולארצ'יק: "ב־1984 מאיר ואני חיינו בארה"ב. קראו לנו לדגל לאיחוד כוורת בישראל. כל אחד מהחברים הפך מאז הפירוק ב־1976 לזמר ידוע בפני עצמו, והחבר'ה רצו שכל אחד גם ישיר שיר של עצמו. הרעיון היה טוב, אבל לי ולמאיר לא היו שירים. יום אחד בניו־יורק, חשבתי שאולי כדאי לכתוב שיר על "זהו מאיר וזה אלון שהגיעו מארצות־הברית", כדי שיהיה לנו מה לשיר. הגענו לארץ, השמעתי להם את השיר. הקלטנו, שיחררנו לרדיו וזה נהיה להיט. דני תרם כמה משפטים, למשל את 'בשביל רינה, בשביל שרה', וגם 'כשאתה מגיע לכיכר, אתה נוסע מלמטה', וגם השורה על לומומבה מזימבבואה".
פניגשטיין: "גרתי ברחוב 28 במנהטן והוא גר 30 בלוקים ממני. להגיע אליו היה להסתכן שמישהו יתקע לך סכין. הייתי בלחץ כי היה ערב, ואז הגעתי, הוא משמיע לי את השיר. ואני אומר ישר, 'תגיד לי מה זה הדבר הזה? מה אתה כותב שאנחנו חוזרים לארץ?' התביישתי, הרגשתי נבוך, זה היה מאוד אישי. אבל זה היה השיר של האיחוד הראשון ותפס יפה".
