הימים הם ימים של חילופי דורות בכדורגל הישראלי. ימים של מנהיגות חדשה. אפשר היה לראות את זה קורה בלייב במשחקי הנבחרת האחרונים נגד רומניה ובלארוס. את מנור סולומון ואוסקר גלוך בציר המשחק, הכל זורם אליהם, שוב ושוב מקבלים כדורים. מביטים ימינה, שמאלה, יותר מכדררים. יותר הולכים בכוח. פה ושם משחררים. כשזה לא עובד, הכל תקוע. כשהולך, הקוסמוס הוא הגבול, והם מכריעים משחקים.
בינתיים הכל בשליטה, ת'נקס גוד. אבל אנחנו מכירים את התהליך. הם עוד יתפתחו, שניהם. הם כבר בעמדת זינוק משוגעת. גלוך יפרח מרד בול זלצבורג לאיזה ליברפול, סולומון יתפוס תאוצה בטוטנהאם. ועוד מעט התלות של הנבחרת בהם תגדל. ככה זה עם סופרסטארים. כל ציפורן חודרנית שלהם תעסיק אותנו. כל רמז בפוסט שלהם יטריל אותנו. ואז הם יפתחו גינונים. אולי יהיו סביבם מחנות שחקנים. ומפה לשם, במקום ילדים צנועים, נחבאים אל הכלים, נקבל מפלצות דשא בלתי נשלטות.
אל תגידו אין מצב, הם לא כאלה. אנחנו מכירים הכל, עברנו את זה. גם ערן זהבי היה פעם ווינר בחיתוליו, שמתפלל לשחק מחצית מול מלטה. ותראו מה נהיה מאז. כוכב כדורגל, ככל שהוא ממריא, ככה מאבד קשר עם ספינת האם. ולפעמים, על הדרך, הופך לדברים אחרים. סלב, פוליטיקאי, איש עסקים. דואג למורשת, למספרים, לאיך שיוזכר בספרים. ואז, מפה לשם, יש מאבקי אגו, ומאבק על דקות משחק, ועל הדומיננטיות, ועל סרט הקפטן, ואז לפעמים זורקים אותו על הדשא. נדמה לי שזה הרגע לומר להם, לסולומון וגלוך – תהיו אחרת. תראו לנו דוגמה אחרת. תביאו מנהיגות אחרת. אל תגיעו למצב שבו בגלל ויכוח על חדר במלון אתם לא משחקים, וכולנו מפסידים.
משהו טוב, צריך להודות, קורה לכדורגל הישראלי בתקופה האחרונה. פתאום נדמה שאנחנו יותר מקצוענים. יותר בטוחים. יותר מאמינים. פחות מבטלים את עצמנו בפני נבחרות אחרות. אחרי שנות שממה ארוכות, נראים מוכנים להישגים. סולומון וגלוך, תהיו אתם אלה שמובילים את הנבחרת שלנו אל עידן חדש. לא רק של תוצאות. אלא גם של דרך.
