לפני עשור וחצי התעצבנתי ועשיתי מעשה. כתבתי מדריך יין לנשים, וקראתי לו "נשים ויין, סיפור אהבה", פשוט מפני שהיו אז כל כך מעט נשים בתעשיית היין הישראלית, ודאי בתפקידים של כורמות, יינניות ויצרניות יין. אפשר אפילו להגיד שכתבתי את המדריך מתוך תחושת תסכול. כעורכת תחום היין במוסף הזה, נוכחתי שכמעט כל מי שפעלו בתעשיית היין בארץ באותם הימים – היו גברים.
והנה, עשור וחצי מאז, תעשיית היין הישראלית שוקקת נשים מוכשרות ואחוזות תשוקה לענבים – חקלאיות וכורמות, יינניות ראשיות ביקבים הגדולים וביקבי הבוטיק, יינניות מובילות בצוותים, נשים שמנהלות יקבים, ונשים שהן גם המקימות והבעלים. ולכן הפעם, לכתבה הזו יצאתי עם חיוך וידיעה שהחזון ניצח, תקרת החבית נופצה, וכולנו הרווחנו.
הנה כמה מהנשים שמובילות היום את תעשיית היין הישראלית ועושות לנו לבנים, אדומים ורוזה – פשוט להתפעל.
"פונים לקהל הצעיר וגם להורים שלו"
מיטל קול, ייננית בצוות של יקבי כרמל, מאפיינת את הישראלים כשותי יין מגוונים, שלא מפחדים גם מזנים פחות מוכרים של ענבים
מיטל קול, ייננית בצוות של יקבי כרמל מאז 2015, אומרת שלא נתבלבל: נשים תמיד עשו יין נהדר, אבל עכשיו יש פתאום חשיפה למספר ההולך ועולה של נשים בתעשיית היין. סוף־סוף רואים אותנו, וזה מאוד משמח, אומרת קול, 40, שנמצאת רוב השנה באתר היקב באלון תבור, שם מכינים את היין לקראת הבקבוק, מבקבקים את היין ועכשיו — כמו כל המרואיינות לכתבה הזו – בעיצומו של הבציר.
זאת אומרת שאת התחנה של היין רגע לפני שהוא פוגש את הלקוח הישראלי. תוכלי לאפיין אותנו כשותי יין?
"אפשר לחלק את התשובה לשניים. יש את המסורתיים שאוהבים לשתות את הזנים הקלאסיים כמו קברנה, שרדונה, ויש מי שאוהבים לגוון עם גראנאש, פרנץ', קריניאן, וגם הרבה חבר'ה צעירים ששותים יותר יין. וזה מאוד משמח, הגיוון הזה".
שהתחיל בקורונה?
"הקורונה נתנה לזה פוש רציני, הצעירים מאוד סקרנים, אוהבים לטעום דברים חדשים, נותנים הרבה מקום וכבוד לתחום היין, זה מעניין אותם, הם חוקרים על ההיסטוריה, מנסים להבין מה מתחבר עם מה, להתאים יין לאוכל וזה מאוד משמח. אני גם אשמח שהילדים שלי יחקרו ויטעמו, ושזה יעניין אותם".
הם יותר פתוחים לזנים יותר קלילים, ללבנים ורוזה?
"כן, הם פתוחים מאוד גם לזנים חדשים וגם ללבנים ורוזה. לפני שנתיים השקנו את סדרת מון־לייט שמיועדת לקהל הצעיר, ומתאפיינת ביינות קצת יותר קלילים".
ומבחינת רמת מחירים אתם גם מתחשבים בהם?
"הסדרה הזו היא בטווח מחירים מאוד נגיש, שדומה למחירים של הפרייבט קולקשן, אבל היא ממותגת יותר צעיר. אצלנו יש הקפדה על שמירה בין חדשנות לבין מורשת, וזה משהו שחשוב לנו מאוד, ולכן קל לנו לפנות גם לקהל הצעיר וגם להורים שלו".
"הגברים הבטוחים בגבריותם שותים לבן"
הייננית ענת קידר גרשון מיקבי ברקן אחראית על היינות האדומים ביקב, ומנפצת את הסטיגמה שגברים מעדיפים יין אדום ונשים — לבן
"גם השנה הבציר, שהוא השישי שלי, נפל על אוגוסט", צוחקת ענת קידר גרשון, אמא לשני ילדים בגילי 3 ו־7, שמחמיאה בהקשר זה לבן הזוג שלה, וקוראת לו "תומך לחימה", כיוון שהוא הופך בחודש הבציר לחד־הורי.
"אני קצת מקנאה באנשים שמתלוננים על זה שאין קייטנות באוגוסט, כי אצלי מגיע סוף יולי־תחילת אוגוסט, ואני נעלמת לבציר מהבוקר עד הלילה. אנחנו קולטים ענבים מהכרמים 24 שעות ביממה למשך 4 וחצי ימים בשבוע, והבית הוא מקום שמתקלחים וישנים בו בעיקר".
והילדים נולדו לתוך זה.
"כן, ולא קל להם כאשר בכל קיץ כל המשפחות נוסעות ומבלות, והם מקייטנה לקייטנה. אבל הם מכירים ויודעים להגיד 'אמא ייננית. היא מייצרת יין שעשוי מענבים שגדלים על הגפן', הם יודעים הכל. יש לי סרטון של הקטנה שלי מגיל שנתיים מסחררת את כוס המים שלה ומריחה. כי ככה היא רגילה לראות אותי עושה, והיא גם טועמת מהיינות שאני שותה. הם לגמרי חלק מהעבודה שלי".
יש פריחה של נשים בתחום היין.
"כמו בהרבה תחומים, פרצנו קדימה, העולם התאזן והרחבנו את היכולת לעשות את מה שאנחנו אוהבות ולהגיד: 'זה גם שלנו. אנחנו לא נדחקות יותר לשוליים'. נכון שעובדים חדשים שפוגשים אותי במשמרת לילה עדיין אומרים לי 'אבל מי עם הילדים', אבל לי ברור שבעלי הוא כוח שווה בדבר הזה".
לאורך השנים ביקב הייתה אחראית על הלבנים והרוזה, ועכשיו היא באדומים. "אפשר לסתום את הגולל על הקביעה שנשים מעדיפות לבן וגברים מעדיפים אדום. זה ממש דיבורים שכבר לא שייכים להיום".
העולם הולך לכיוון יין לבן באופן כללי.
"יש אכן עלייה בשתייה של יינות לבנים ורוזה אצל כולם. אנשים, חם להם. ושותים גם אדומים קלילים ומצוננים, שכיף לשתות ב־30 מעלות. היום יש מגוון מאוד גדול ופריצה של הגבולות ואנשים לא פוחדים ממה יגידו".
כלומר גברים שותים יין לבן בלי לחשוש לתדמית שלהם.
"ברור. הגברים הבטוחים בגבריותם בהחלט שותים לבן. בסוף אנחנו בתחום שעושה כיף. אני מייצרת משהו שמשמח אנשים ועושה להם טוב. הדבר שאני הכי אוהבת זה להביא יין ולראות אנשים שותים יין שהיה לי קשר אליו".
"אני אמא אדמה"
הכורמת גלית בוט מכרם אל רום מאוהבת בגפנים שלה, ומספרת שכשהיא בודקת להן טמפרטורה היא מרגישה "כמו לפני 20 שנה, כשהייתי בודקת חום לילדים שלי"
גלית בוט הגיעה לישראל מארגנטינה בתוכנית עליית הנוער היישר לקיבוץ אל רום שברמת הגולן. זה היה בשנת 1991 ומשם הדרך הטבעית הייתה אל החקלאות ואל החביות, שהפכו להיות התשוקה שלה. "ולא שאין ימים קשים שבהם אני חוזרת מהכרמים שרופה לגמרי ואומרת 'איזה מקצוע זה', אבל למחרת אני רואה את השרדונה ואומרת 'מה זה היופי הזה', והכל מתאזן לי".
מה את אוהבת בתפקיד הכורמת?
"לדאוג לענבים הכי איכותיים, מרגע שתילת הגפנים – לפקח על תכנון, הכרת האזור והשטח והקמת הכרם. לנהל עובדים ואת המשאבים שלנו, ולדאוג שהכרם יהיה כמה שיותר אחיד ברמת היבול. וזה אומר, לעשות ניטור מזיקים, לא לרסס בלי צורך, להשתמש בטיפולים שטובים לסביבה ולגפן ובעיקר לאהוב את הגפנים".
מה זה אומר לאהוב את הגפנים?
"למשל, להסתובב ולהסתכל באיזה צבע הן מדברות אליי, אם זה ירוק כהה או בהיר - ולדעת שירוק בהיר על העלים בזן הקברנה יכול להיות בסדר, אבל ירוק בהיר בסוביניון בלאן זה לא טוב. אני בודקת את הטמפרטורה של הגפנים עם היד, כמו שלפני 20 שנה הייתי בודקת חום לילדים שלי. אני מרגישה את הגפנים שלי. למשל, ריחות מסוימים כמו ריחות של מחלות או מזיקים - אני הולכת כמו כלב ציד בתקופות מסוימות ובודקת את הריח כדי לגלות פטרייה שכרגע אני ממש לא רוצה שתתפתח".
ממש תיאור ציורי.
"אני אמא אדמה. מסתובבת בכרמים בלילות ואומרת לסגן שלי, זיאד, בחור דרוזי שגדל כאן: 'פה היה חזיר', והוא בודק ואומר לי, 'צדקת, פה היה חזיר'. הוא לאט־לאט למד שאני - מטר וחצי ארגנטינאית ג'ינג'ית - יודעת להריח לפחות כמוהו, שגדל פה".
מה האתגרים הגדולים היום של תחום הגפן בישראל?
"השינוי האקלימי הוא האתגר הכי גדול שלנו, לא רק בישראל גם בעולם. חזרתי עכשיו משמפיין ומאלזאס. בכל הכרמים יש מערכת השקיה פתאום. הם משנים שיטות גידול ומשאירים את הגפן יותר פראית, כדי לעזור לה לשמור על הלחות. זה ממש כמו עם הילדים שלי, אני רוצה שיהיו להם כלים להתמודד בעצמם עם המשימות. ולכן אני נותנת מים, אבל תמיד משאירה לגפן למצוא פתרונות פיזיולוגים להתמודד עם תנאי מזג האוויר החדשים".
"מה שקורה בארץ מבחינת נשים ויין זה טירוף"
הכורמת והייננית אורנה לב, הבעלים של יקב אדם, היא בעלת עבר צבאי כאשת קבע שהתאהבה בתחום היין
יין הוא סיבוב הקריירה השלישי של אורנה לב, שהגיעה לתחום הענבים בשנת 2011, כשותפה ביקב אבידן והתאהבה בקסם. שנתיים לאחר מכן יצאה ללמוד ייננות, ובשנת 2015 כבר נטעה כרם ברמת צבי, בנחלה השייכת לבתה ולחתנה, ומאז היא ייננית וכורמת.
"הנחלה נמצאת היכן שלפי ההיסטוריה היה נטוע הכרם שהיה שייך לנבות היזרעאלי, וזה טרואר מאוד מעניין. הכרם יושב על אדמה געשית, הוא כאילו מדברי, עם הבדלים נורא גדולים בין יום ולילה, ובכלל, מקום שבו חוזרים לטעת כרם על אדמה שבה גם בתנ"ך היה נטוע כרם – זאת הצלחה", אומרת לב.
היא בת 70, אשת חיל המודיעין, השתחררה משירות קבע בדרגת רס"ן, עברה לתחום אדריכלות ועיצוב פנים, בתו של האלוף יקותיאל אדם ז"ל, אחותו של האלוף אודי אדם וכן, גם קרובת משפחה רחוקה של הזמר עומר אדם. בכרם הקטן שלה בן חמשת הדונמים עובדים כל בני המשפחה ומגדלים שבעה זנים ים תיכוניים. "אין לי קברנה ומרלו כמעט, אני חושבת שאלה זנים שפחות מתאימים לארץ שלנו. אנחנו מגדלים קריניאן, סירה, קברנה פרנק, גרנאש, מלבק, ויוניה ורוסאן".
משמחת מאוד החזרה לזנים המקומיים.
"ורואים אותה יותר ויותר, תודה לאל. אנחנו מדינה חמה שצריכה להתאים את היין לאוכל המקומי, למזג אוויר שלנו, והשנה אני עושה פעם ראשונה רוסאן בחבית מחרס בתסיסה ספונטנית, כמו שהיה נהוג כאן בעבר", היא מספרת בהתרגשות ניכרת.
על הנוכחות הנשית בתחום היין היא אומרת: "זה קרה נורא מהר, בעשר שנים האחרונות. זה אפילו מקביל קצת למהפכה של היינות הלבנים והרוזה, למרות שזה לא בהכרח קשור. מה שקורה היום בארץ מבחינת נשים בתחום היין זה טירוף – כל כך הרבה כורמות, יינניות, מנהלות, מומחיות יין. פעם בטעימות היית פוגשת מאה אחוז גברים, היום זה לפחות חצי־חצי".
"אהבה לא מספיקה. צריך הרבה כסף"
שרונה פז־בלוגולובסקי, בעלים, שותפה ומנכ"לית של יקב ויתקין, מודה לקורונה שגרמה לעם ישראל להתאהב בייין וביקבים
כבר 23 שנים ששרונה פז־בלוגולובסקי היא הבעלים של יקב ויתקין המשפחתי, שאותו היא גם מנהלת מיום הקמתו ב־2008. ממרום ניסיונה היא יודעת לספר שהאתגרים הקשים ביותר בניהול יקב בישראל מתחילים בעובדה שזה תחום בלי "אמא ואבא מוגדרים".
"בכל מדינות העולם יקב בסדר גודל שלנו, יקבי בוטיק, הוא עסק חקלאי שמתפרנס מחקלאות ותיירות. בארץ יקב כזה מוגדר כתעשייה, וזה גורם לנו להיכנס להוצאות מיותרות עקב עודף רגולציה. אם יהיה כאן מסלול לתיירות יין, הסיור יעבור באזורי תעשייה במקום לשוטט בין הכרמים?" היא שואלת, ומיד צוחקת. "את יודעת מה קורה באזורי תעשייה? מצד אחד זה המסגרייה מצד שני זה המוסך ובאמצע היין. מי רוצה להריח יין דרך ריח של שמן ונסורת? וזה ממחיש את האתגרים האבסורדיים שלנו ביקב בוטיקי".
ואילו עוד אתגרים את פוגשת כמנהלת ותיקה של יקב?
"למשל, זה שאהבה לא מספיקה, צריך הרבה כסף, כי מהרגע שאני נוטעת את הכרם ועד שאני מוכרת את היין הראשון שלי זה בין 5 ל־7 שנים. וצריך אורך נשימה, להסתכל קדימה בתקווה ולהיות אנשים אופטימיים ולאהוב את מה שאת עושה".
את התודה שלה היא שולחת, כמו רבים בתעשייה, לקורונה, שסגרה את כולנו בבית והצעירים שלא היו יכולים לצאת לשתות בברים התחילו להזמין יין הביתה, התאהבו, התחברו וכאשר אפשר היה לצאת לפיקניקים ולחיק הטבע, חזרו לחפש את הענבים בין הכרמים והיקבים, קנו סלסלות ובקבוקים ולמדו לשתות יין. "יין זה מוצר צריכה בסיסי, וצריך ליהנות לשתות אותו וצריך שיהיה טעים, בלי להבין יותר מידי במונחים. בקורונה, כאשר רק חיק הטבע היה פתוח, הצעירים גילו את היקבים ולשמחתנו הם עד היום שם".
ומה לגבי ניהול נשי בתעשיית היין?
"אני לא מרגישה שניפצתי איזו תקרת בטון, או שאני והקולגות שלי היינו צריכות לעבור מחסומים. אני גדלתי אצל אמא פמיניסטית שהייתה מנהלת בבית חולים, ובעיניי אין משהו שאני לא יכולה לעשות. גיליתי שמנהלות נשים זה הדבר הכי נכון שאני יכולה לעשות, ואצלנו בקבוצת המנהלות של היקב יש רק גבר אחד והיא נקראת 'קבוצת המנהלות'".
ואת גם בחרת לתרום מהכנסות היקב לעמותת רוח נשית למניעת אלימות כלכלית כלפי נשים. זה חלק מהאג'נדה.
"העסקתי נשים מהחברה הערבית ונחשפתי לסיפורים נוראיים על אלימות כלכלית כלפי נשים, והבנתי שחייבים לעזור לנשים להשתחרר משליטה של הגברים בכסף".
"תמיד יש מה ללמוד ולחקור"
טלי סנדובסקי, ייננית בכירה בצוות הייננים של יקב רמת הגולן, היא גם הייננית הראשונה בארץ. לתחום היא הגיעה ממש במקרה
טל סנדובסקי, ייננית בכירה בצוות הייננים של יקב רמת הגולן והיינית הראשונה בארץ, אומרת שהפוזיציה של מנהלת צוות ולא ייננית ראשית נפלאה עבורה. "יינן ראשי מתעסק גם בניהול, בפוליטיקה פנימית, ואני מעדיפה להתעסק ביין. אני מנהלת את צוות הייננים שלנו ומאוד נהנית. זה תפקיד שהוא בנוי נהדר עבורי", אומרת מי שאחראית למילוי של שישה מיליון בקבוקי יין בשנה.
בשנת 1983 סיימה תואר בפקולטה לחקלאות, עברה עם בן זוגה להתגורר בגולן, עבדה במחלבות רמת הגולן ובבציר 1986 התחילה לעבוד ביקב, ומאז היא שם.
היית הייננית הראשונה בארץ. היום נשים רבות בתחום.
"נכון שהיום יש הרבה יותר יינניות מאשר פעם, אבל פעם גם לא היו הרבה ייננים, כי פעם לא הייתה תעשיית יין כזו גדולה. לאורך שנים היו פה בערך חמישה יקבים. אז אני לא חושבת שזה תחום שעיכב התפתחות של נשים. כשהתחום הפסיק להיות מצומצם, גם מספר הנשים וגם מספר הגברים גדל. זו הייתה תעשייה שהתפתחה, וככל שהצטרפו יותר נשים מן הסתם גם יותר נשים התחילו להתעניין בעבודה בתחום. גם כשכתבו עליי כתבות בעבר, נשים ראו ואמרו 'זה נשמע תחום מעניין', והעבודה ביקב סיקרנה אותן. אני בפירוש לא חושבת שמישהו עיכב נשים בתעשיית היין. הנה, תראי כמה נשים יש היום".
איך הגעת לזה?
"הגעתי לזה במקרה. זה לא שידעתי מגיל צעיר שאני הולכת להיות ייננית. אבל זה תחום מרתק שאף פעם לא משעמם. תמיד יש אתגרים. זה תחום שבו אף פעם לא יודעים הכל, תמיד יש עוד מה ללמוד ולחקור ולטעום. נפל בחלקי ממש מזל גדול".
מה האתגרים היום בתעשיית היין?
"האתגר הוא תמיד להשתפר ולעשות יין יותר טוב. יש חידושים בציוד וחידושים בשיטות העבודה. אנחנו נוסעים ללמוד ביקבים בעולם ויש לנו יקב ניסיוני שבו אנחנו בודקים שיטות גידול שונות ואת השפעתן על היין, שמרים חדשים, זנים חדשים. עושים ניסיונות ובודקים מה מתאים לנו".
מה מתאים לנו?
"אני לא אוהבת לעשות הכללות. אין דבר כזה, טעם של ישראלים. אבל ישראלים כן מאוד סקרנים לגבי אופנות וטרנדים ומנסים הרבה".
