בליבו של "אני מבטיח לך", סרט שבו יהורם גאון משוחח עם אמניות ואמנים שנחשפו כמוהו לתופת של מלחמת יום כיפור דרך ההופעות בחזית, נמצא קונפליקט שמייחד את התרבות הישראלית: מחד, גאון ושות' חוו מקרוב את אימת המלחמה, לרבות מראות זוועתיים ומצלקים. מאידך, חלקם מתייסרים בשאלה אם ראוי להעמיד את עצמם במרכז, שכן הם היו שם כדי לשיר ולבדר. זה הקהל שחזר מוכה ושבור או לא חזר בכלל.
ברגעים החזקים של הסרט, שקרוי על שם ההבטחה המופרכת בשירו של חיים חפר ("אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזאת המלחמה האחרונה"), גאון והקולגות נוגעים בדילמה במישרין ובעקיפין. למשל, הזיכרונות מהשליחות הגרוטסקית שהוטלה עליהם בסיום ההופעות, להתקשר למשפחות ולהודיע להם שהבן או הבעל בריא ושלם, בידיעה שזה נכון אך ורק לרגע המפגש. או לחילופין, ההסתכלות על הזמרות והזמרים בתור קציני הקישור של השפיות, אלה שנדרשים לספר "מה חדש" למרות שהם תקועים באותו חור כמו הלוחמים.
יתר החוויות והאנקדוטות לא בהכרח מחדשות הרבה, והן בוודאי חוזרות על עצמן עד כדי תהייה אם עסקינן במלחמת יום כיפור או שמא במלחמת ההתשה. לכן, אגב, ברור מדוע גאון נודד מדי פעם למחוזות רלוונטיים למחצה: למשל, העובדה שנשיאת בית המשפט העליון כיום שירתה בלהקת פיקוד מרכז. למלחמה זה לא ממש קשור, אבל תמיד נחמד להיזכר שהעומדת בראש מבצר בג"ץ היא גם זמרת מוכשרת.
מנגד, נושאים שמתבקש לברר אותם מנקודת מבט מודרנית נותרו בלתי מפוענחים. היחס הספציפי לזמרות ובדרניות, לדוגמה: גילה אלמגור מתארת את רצון הלוחמים בנשיקה או חיבוק כמשהו תמים ונטול מיניות. הגרסה של מירי אלוני מלמדת שזה היה קצת יותר מורכב. כמו כן, המונולוגים של חנה לסלאו נשמעים בדיוק כמו הדמות שלה ב"מי שמע על חוה ונאוה", מה שעשה חשק לפרק ספיישל של הסדרה במלחמת יום כיפור.
ובכל זאת לסרט (בימוי: אורי הראל, עורך תוכן: יובל ניב) יש ערך, שנעוץ בהמחשת המקום החריג שתופס הבידור בנסיבות הכי פסיכיות שניתן לדמיין, לצד חוסר היכולת שלו להישאר אטום מפני הטירוף. בהקשר הזה הסרט מציג באור מתון ואמפתי את סקנדל הקללה של עליזה קאשי, שאמרה "כוס אמק על הערבים" בשידור וגילתה שתרבות הביטול הייתה חיה וקיימת גם בסבנטיז. קאשי, בראיון נדיר, מסבירה בסרט מה גרם לה להתפרץ וקשה שלא להידהם מחוסר הפרופורציה בין החטא והעונש. מאידך, אי־אפשר שלא להרהר מה היה מחכה ב־2023 לזמרת שהייתה אומרת "כוס אמק על הערבים" בזמן מלחמה: כנראה שריון במפלגת ימין או לפחות תוכנית בערוץ 14.
בקטנה
קצת לא נעים לומר, אבל רון חולדאי של הראיונות אמש בעקבות העימותים בתל־אביב לא היה מרשים כמו רון חולדאי של "האחת". מצד שני, אולי דוקו על טראומה מלפני 50 שנה פחות מכאיב מהתפוררות לאומית שמתרחשת ממש עכשיו.
