כתב היד הלא גמור // פרנק תילייה } תרגום: שי סנדיק } אריה ניר, מודן } 399 עמ'
אי־אפשר להניח אותו מהיד, באמת, פשוט אי־אפשר להניח אותו מהיד. בררר... רק המילה יד, מיד מעלה בדמיון יד כרותה, עטופה בפלסטיק, וזו בדיוק הסיבה, שלמרות שלא ניתן להניחו מהיד — אותה יד, המחוברת עדיין לגוף, הנושם עדיין — מצאתי שבניגוד להרגלי, איני יכולה להשאיל אותו לאחרים, לתת להם בששון את אותם 400 עמודים מלאי אופל וזוועה. ספר כזה צריך לקבור עמוק, בחורשה מרוחקת. חגיגה.
אמנם רבים האזכורים והרפרורים לשרלוק הולמס — החל מהמוטו הלקוח מתוך 'ארסן לופן נגד הרלוק שולמס' — אוסף הסיפורים של מוריס לבלאן, שהעמיד את הבלש האנגלי באור מגוחך — אבל 'כתב היד הלא גמור' שייך כל כולו לרף הריגוש והזוועה של זמננו, ימי דאהמר ושמאלה. האב הספרותי הרוחני שלו הוא חניבעל לקטר וה"גיבורים" שמהם הושאלה דמותו הספרותית: 'הקניבל האמריקאי' אלברט פיש, אדוארד גיין — 'הקצב מפליינפילד' והנקרופיל של כולנו — טד בנדי. שלושתם סבלו מילדות קשה וניכור הורי, לא שזה מצדיק.
אישה צעירה, בתה של סופרת ספרי מתח רוויי "רציחות וחטיפות" נחטפת ליד ביתה. אחרי כמה חודשים, פקעת של 512 שערות בדיוק מגיעה להוריה, ומביאה לשיוך החטיפה למעלליו של חוטף סדרתי, אך בעלה של הסופרת אינו מרפה וממשיך לחפש רמזים להיעלמותה של בתו. ארבע שנים אחר כך, מסתיים מרדף משטרתי במותו של הנהג הנמלט ("ראשו נחבט ראשון בסלעים, וההאטה הפתאומית פוצצה את אבריו הפנימיים. ליבו נעקר מאבי העורקים והכליה שלו רוסקה"). וגילוי של גופת אישה בתא המטען, כש"עור הפנים היה תלוש — פנים אדומות כמו לבה — ושתי ארובות חלולות כאילו חיכו לעיניים שלהן". ידיה של האישה גדומות. כפות הידיים, שנמצאו בנפרד "ארוזות יפה, כמו בשר לברביקיו וולגרי". את המציאה הזו מגלה ויק, שפוסע בדרכו של כל בלש: גרוש מהאישה, נשוי לעבודה, חייו וגופו עיי חורבות. ויק ניחן בזיכרון עילאי: כל פרט מידע, תמונה או צליל — פרט לחובות משפחתיים — נכנס לראשו ולא יוצא ממנו. הוא התשובה האנושית לבינה מלאכותית והוא דמות בלש נפלאה ומעוררת אמפתיה. במסלול החקירה המקביל נמצאת ליאן, סופרת ספרי המתח שבתה נחטפה, כשהיא מתחקה בעצם אחר החקירה של בעלה שאיבד את זיכרונו בתקיפה.
פרנק תילייה, יליד 1973, הוא אחד מסופרי המתח הפופולריים בצרפת. בדומה לזוכה הגונקור ארווה לה טלייה, שהתחיל כמתמטיקאי ועיתונאי מדעי, גם תילייה היה מתכנת לפני שהפך לתסריטאי וסופר שידוע בתחכום של יצירותיו. גם הוא אוהב לשתול חידות מילוליות ומספריות בספריו, ובכך — למרות שהוא נמצא על המדפים היותר צ'יפים בחנויות הספרים — יצירתו מתכתבת עם המסורת של חבורת "אוליפו" (שהידוע בחבריה הוא ז'ורז' פרק). למשל, מספר השערות שצוינו קודם, 512, הוא חזקה של 2, אחת מהאובססיות המתמטיות שבספר. ייתכן שהאשמה היא במציאות, אך רכיבי הבלילה מוכרים ושחוקים: בלש מרוט ומבריק, בלונדיניות מתות, בתי נופש מבודדים מדי, מועדוני מין נסתרים מעין, מרתפי עינויים, דארק־נט, סטיות, טראפיקינג — אבל תילייה, סופר חכם ונקי, רוקח מהם מטעמים ורוצח בחוסר רחמים את שעות הערות של קוראיו.
בדיוק משום כך, ובניגוד לתנופה הכירורגית שבה מועבר לב העלילה, פתיחת הספר המתישה וסיומו הבנאלי הם אכזבה. ההתחלה היא קרנבל מטורלל של סיפורי מסגרת: את ההקדמה כותב לכאורה בנו של סופר מותחנים ידוע, שמצא את כתב היד הלא גמור — הלוא הוא הספר שלפנינו — בעליית הגג של אביו לאחר מותו, ואחרי ניסיונות רבים לפענח את העלילה הוא נדרש לחבר לה סיום. אחר כך, הסופרת ואם הנחטפת — ליאן, שמתברר שכותבת את ספריה הפופולריים תחת שם בדוי של גבר, מתראיינת על אחד מספריה, כלומר ספריו, שעוסק (בחיי אדושם) באישה שגונבת מסופר זקן את כתב היד הבלתי גמור שלו, שעוסק, בתורו, בסופר שהוא גם רוצח סדרתי, שהוא למעשה וידוי של הסופר עצמו — הסופר הכותב, לא הדמות. מבולבלים? יש עוד: בשלב מאוחר יותר בספר מתברר שאת עלילת הספר הזה ממש, גנבה הסופרת מסופר אחר, ושכחה שעשתה זאת, עקב אמנזיה. היא שכחה מהאמנזיה. סופר מתוחכם כמו תילייה יודע שזה מטופש, שזה מוגזם, שזה גרוטסקי. מה הוא רוצה לומר בכל עומס הבבואות המשתבללות הללו? זו כבר תעלומה בפני עצמה, שפתרונה יגיע, אולי, מחוקרי ספרות או בלשי משטרה. •
תילייה, סופר חכם ונקי, רוקח מטעמים ורוצח בחוסר רחמים את שעות הערות של קוראיו
