הכל כאב ביום הכיפורים הזה. כאב מתמשך, פרזנט פרוגרסיב של כאב. אמנם הצלחתי להימנע מרשתות בחג, אבל תחושת הזוועה לא עזבה. אפילו תם אהרון חסם אותי!
הזעקה בתגובות למה שקרה בעירי תל־אביב ‑ העימותים בכיכר דיזנגוף בגלל ההפרדה המגדרית ‑ מפלחת את הלב. רק שמה לעשות, כשמרביצים לנשות הכותל פחות לבבות מתפלחים. פחות שרים מעלים פוסטים זועמים ופחות אנשי תקשורת מגיבים. וכשמבקשים לקיים בעזרת ישראל (הצד השני של הכותל) תפילה מעורבת, העיניים לא דומעות, הן מתמלאות כעס. לאיש לא נחמץ הלב למראה היהודים שרוצים בסך הכל להתפלל בכותל. ללא הפרדה? בשום אופן.
תפילה, כמו כל דבר במדינה, הפכה כבר לאירוע פוליטי, ועל כן צריך לנתק את כל הרגשות ולשפוט כך גם את מה שקרה בתל־אביב.
לפני הבחירות בשנה שעברה הגיעו שר הביטחון דאז גנץ ושר התרבות הקודם חילי טרופר להתפלל בכותל. אירוע סטנדרטי כביכול, שבמרכזו שני אנשים שלא מעוררים אמוציות שליליות אף פעם. כאלו שלא מקושרים בכלל למילה "פרובוקציה", ובכל זאת, הותקפו בקללות על ידי ההמון.
האם מישהו דיבר אז על הזכות הבסיסית של כל יהודי בארץ להתפלל, קל וחומר בכותל? ודאי שלא. ההתעקשות על התפילה היא עוד דרך להראות מי כאן בעל הבית. ממש כמו במנטרה שלאורה אנו חיים.
גם האירוע בכיכר דיזנגוף לא התחיל כאירוע דתי ולא המשיך כאירוע דתי, וגם הפנייה לבית המשפט והחלטתו בנושא אינן עניין דתי, אלא פוליטי. הן באות להסביר מי פה בעל הבית.
האם בכל שנה באים אנשים חמושים לכיכר דיזנגוף? ודאי שלא. האם עד עכשיו יום כיפור בעיר היה היום הנפלא ביותר בשנה? כן. אז מה השתנה בעצם?
מה שהשתנה היה צורך לנרמל, הלכה למעשה, אי־ציות לבג"ץ. כי הרי בזה כולנו עוסקים בעצם. אפשר אמנם להתפלל ולהתפלפל ולדבר על חשבון נפש עוד 200 פעם, אבל אנחנו עוסקים בחשבון של איש עם רעהו. מה עשו לי, מה לקחו לי ומה חייבים לי בעיקר.
האירוע בכיפור היה נורא, אבל להגיד שהיה מפתיע? לשאול "איך הידרדרנו", כאילו אנחנו לא מתגלגלים במדרגות כבר חודשים ואולי כבר שנים ברציפות? כשחברת כנסת קוראת "צדיק" לרוצח מתועב, אפשר לדבר על קדושת יום כיפור בכלל?
אף אחד לא מכפר על מעשיו, כולם רק רוצים שמישהו אחר יכפר! ואז נחסום אותו בפייסבוק, כי העז לענות לנו. אז בואו לפחות לא נתייפייף ונדבר על איזו "קדושה", לפחות לא נישא את שם השם לשווא. כי הרי לזה התכוון המשורר. אל תחשבו שאתם יודעים מה אני רוצה, אל תנפנפו בשם אלוהים על כל שטות, אל תעשו דברים נוראים ותגידו שזה שזה כי אני אמרתי.
ונסיים בדברי הזעם והכאב של הטייס גיל רגב מסדרת המופת "האחת": "אין אמת ושקר, האמת תלויה במי אתה שואל. אבדה הבושה".
אכן, היא אבדה.
