"לא מדברים פוליטיקה ליד שולחן החג, בסדר?" זה היה הווטסאפ שהשאירה, לכל הקבוצה המשפחתית, גיסתי שתחיה בפאלו־אלטו – למעשה כבר כמה עשורים שהיא חיה שם, אבל עכשיו הם בביקור בארץ – רגע לפני שכולנו התכנסנו לערב ראש השנה.
"ברור, ברור", הינהנו כולנו בהודעות החוזרות ובסטיקרים של בן גביר והיטלר מסמנים לב עם אצבעות הידיים.
היא לא מבקשת בלי סיבה, כמובן; אחד מבני המשפחה – לא משנה כרגע שם ודרגה – סובל מזה שנתיים ממוגבלות שמקשה על תפקודו במצב ישיבה עם בני משפחה: הוא הפך לימני. על מלא.
בהתחלה היו רק סימפטומים קלים וכמעט בלתי מורגשים – פה ושם איזו הערה נבזית בעניין דנה וייס, מדי פעם איזה הרהור בעניין דונלד טראמפ שלא כלל רק קללות וצחוקים – אבל תוך זמן קצר המצב החמיר והאיש הפסיק לחלוטין להאמין בהתחממות הגלובלית ובתקשורת המיינסטרים, ונפל עמוק בגדי טאוביזם.
לא משנה כמה התווכחנו איתו, רבנו איתו, הפסקנו לו את קצבת הכבד הקצוץ בארוחות חג – הבן אדם רק הלך עוד ועוד ימינה, כמו גלגל תקול בעגלת סופרמרקט משוגעת. הוא התחיל לקרוא כתבי עת שמפרסמים ארגונים עם שמות כמו "מידה", "כנגד מידה" ו"אין במידה", התחיל לחשוב שהנשיא ביידן לא לגמרי בהכרה – דעה שעומדת בסתירה מוחלטת לדברים שאני עצמי לא ודאי לגביהם – ובאופן כללי הוא לא בטוח בכלל שנתניהו הוא הרע שבכל העולמות.
ימני, בקיצור. ואדם שאני ממש אוהב חוץ מהעניין הקטן הזה.
אחרי שפנינו לו עורף בצורה מסודרת, הגיעו ימי הניסיון לסטטוס קוו; בכל זאת, אחים אנחנו – או לפחות קרובי משפחה מדרגה בינונית – ולא ייתכן שכל ארוחה משפחתית תסתיים, שלא לומר תתחיל, בפיצוץ.
אז בלי פוליטיקה ליד השולחן.
ואין לנו שום בעיה עם זה. כולנו במשפחה, בסך הכל, אנשים משכילים, מנוסים, רחבי אופקים – אנחנו העגלה המלאה, כן? יש בלי סוף נושאים שעליהם אנחנו יכולים לדבר גם בלי פוליטיקה. באמת, לא חסר.
למשל, אה, תפוחי האדמה האלה ואיך אמרת שאת מכינה אותם, עם פירורי לחם? זה מה שנותן את הקראנצ'יות? איזה יופי. חייבים לנסות פעם. והלחם? זה מחמצת? באמת? לא מרגישים בטעם. והפבלובה? כמה ביצים שמת במרנג? ותגידו, ראיתם משהו טוב בזמן האחרון? ראיתם "האחת"? איזו סדרה, וואו. והמונולוג של גיל רגב בסוף על איך אין יותר בושה –
אה, סליחה. סליחה. לא ניכנס לשם. הנה, מחליפים נושא. בבקשה.
אז אתם נוסעים השנה בסוכות? יוון? מה, אתונה? נורא נחמד. מה, לכל חול המועד? מה תעשו שם כל הזמן הזה? מסתכלים על דירות? לא עדיף כבר לקנות בלפקדה? כולם קונים שם עכשיו. לא, לא לעבור לגמרי, אבל אולי לחלק את הזמן חצי־חצי, כי לך תדע מה יהיה פה –
סליחה, אופסי. סליחה. בסדר, הנה, הפסקנו, לא נכנסים לכל הנושא הזה של לעזוב את הארץ, מה פתאום. אם נקנה נכס ביוון זה יהיה רק בשביל להיות קרובים יותר למוסקה האלוהית שלהם. בואו נדבר על משהו אחר.
אז... חם, הא? לא נגמר הקיץ הזה. ואחר כך עוד אומרים שאין התחממות –
מה, שוב קפץ הבאזר? לא מדברים על ההתחממות הגלובלית כי חלקנו מתנגדים לה ברמה העקרונית? לא מדברים בכלל על מזג האוויר? לעזאזל, על מה נשאר לבני תרבות לדבר אם גם את מזג האוויר לוקחים להם?! כמה זמן מסוגלים 12 איש סביב שולחן לנעוץ מבטים שותקים בקציצות דגים וברוקוליני מוקפץ ולא להגיד מילה האחד לשני? כמה אפשר סתם להמהם ולהגיד שהכל ממש טעים?
כן, אפשר לדבר על מה אנחנו עושים בשבת, אבל אי־אפשר, כי מיד ניזכר שאנחנו בקפלן, ובושה. אפשר לדבר על נטפליקס, כן, ראינו את הסרט של אדם סנדלר על בת־המצווה – איזו יהדות יפה ורפורמית יש להם שם באמריקה, לא כמו המשיחיים הכהניסטים האלה פה שהיהדות שלהם מתמקדת יותר ברוצחי תינוקות כצדיקים – אופס, סליחה, לא ניכנס לזה – וראינו את הסדרה ההיא על האזורים הכחולים ואיך לחיות עד גיל 100. הנה, בבקשה, נושא לגמרי א־פוליטי, סתם זקנים חמודים שיודעים להיות בשמחה ובהודיה ולאכול נכון – מעניין אם גם פה, בישראל, יכול להיות אזור כחול כזה, חחח, ברור שלא, פה ביטוח לאומי או מיון כבר יהרגו אותם בגיל 72, איזה קקה מדינה, חיסלו את כל השירות הציבורי פה, הכל הלך לחרדים ולמתנחלים.
מה, לא ככה? טוב, לא ניכנס גם לזה.
אז מה, 50 שנה ליום כיפור, מי היה מאמין. פעם ידעו לעשות פה מחדלים. שנדבר על זה או שנגיע מהר מדי למה שמאחד בין אז להיום: החרדה הקיומית המרחפת? רגע, ראיתם "גולדה"? לא ייאמן, האישה שכמעט החריבה את ישראל היא עכשיו גיבורה קולנועית והלן מירן מגלמת אותה, בעוד 30 שנה בטח יעשו את "נתניהו" בגילומו של ריאן גוסלינג המבוגר. אין גבול.
בסדר, לא מתאים, הבנו. נחליף נושא. תגידו, הייתם בנועה קירל בפארק? היה זוועה? לא ראו כלום? הילדים בכו מרוב תסכול? איזו הפקה בלתי. את הכסף הם יודעים לספור יופי, אבל להקים במה הגיונית גדול עליהם – איזו מדינה של חאפרים וגנבים, זה הכל מחלחל מלמעלה ו־
טוב, בסדר, נשתוק. פשוט נשתוק. נהיה כמו הסצנה ההיא ב"השחקן" של רוברט אלטמן, שבה קבוצה של בכירים שעובדים יחד באולפן הוליוודי מתכנסים לאיזו ארוחה ומבטיחים לא לדבר מילה על העבודה, ואז נופלת ביניהם שתיקה סמיכה.
אבל המבוכות האלה, אני חושד, לא קורות רק אצלנו. הן חוצות משפחות. הקרע בעם – צירוף מילים נשיאותי וקלישאתי בשלב זה – הופך מוחשי ואישי כשהוא מגיע בדיוור ישיר אליכם לשולחן השישי או החג, ופתאום אתם מבינים לא רק שהאישי הוא באמת פוליטי, אלא שאיבדנו לגמרי את היכולת פשוט לחיות את החיים בלי שהכל יוביל, איכשהו, לביוב הפוליטי. נדמה שכמעט שאין יותר קיום ישראלי שאיננו, בדרך כלשהי, נגזרת של המצב, החרדה, השחיתות וההשחתה, של מלחמת האזרחים המשונה הזו ששמה את כולנו בסיר לחץ עם שסתום שמתפוצץ על כל משפט שני של מישהו. זה כל מה שנשאר לנו. הכל זה זה.
ועכשיו לך תאכל ארוחת ערב עם המשפחה המורחבת. לך תאסור על אנשים לדבר על הדבר היחיד שבאמת יושב עליהם. אבל מה עושים עם הימני – או השמאלני – ליד השולחן? אני מניח שנצטרך פשוט להרוג אותו. סתם, אני צוחק; אפשר פשוט לא לדבר פוליטיקה. אפשר לדבר על "ברבי", הסרט.
לא, רגע, זה יביא אותנו מהר מדי למילה "ורוד". כמו, אתם יודעים, שמפניה. ×
פתאום אתם מבינים לא רק שהאישי הוא באמת פוליטי, אלא שאיבדנו לגמרי את היכולת פשוט לחיות את החיים, בלי שהכל יוביל, איכשהו, לביוב הפוליטי
