קור וחום / האם אפשר היה להתחפף ולו לרגע מהמציאות הדורסנית המשיחית שנכפתה עלינו? לא ידעתי, אבל למשל בשדות התירס המהממים במדינת פנסילבניה, ארצות־הברית, אליה הגענו בדרכנו להופעה בניו־יורק, הייתה לי לפתע הארה על כמה אנחנו מתקלקלים ומקלקלים את חיינו לא פעם ממש לשווא. החיים הם לא "על חלל". הם פשוט לפעמים חלל ריק, ורק שלא נשקע בו חלילה.
אז התחלתי לכתוב את הכתוב פה, בעיירה אמריקאית ציורית קטנה בשם (לא תאמינו) ״ניו הופ״, ובתרגום חופשי תקווה חדשה, לזכר עיירה שנשרפה פעם ושוקמה מחדש.
פה לא שמעתי אמריקאים שרים "להיות עם חופשי״. לאמריקאים יש את הצרות שלהם והשירים שלהם, ותופעת ביונסה במקום תופעת קירל.
ולגבינו? בסך הכל שהינו במלון לילה אחד על שפת האגם המוזהב, אבל אליה וקוץ בה, רעדנו מקור בחדר הקפוא כשבחוץ שוטטו חופשי 40 מעלות, וכשדילן מהקבלה לא ידע לווסת בין החום לקור בחדר, חשבתי - הנה עוד אחד תמים שאיבד את מערכת האיזונים והבלמים.
האמישים / אז כל זה היה לפני שלושה שבועות בערך, ולמרות שאני די עלוב בלתאר ערבי שקופיות של מסע ארוך אספר לכם שלפני שהגענו ל־11 יום בניו־יורק (כולל ההופעה), עלינו על רכב מדגם פורד ונסענו לבקר בארץ האמישים (האמיש) שזו קהילה בת כ־320 אלף תושבים שחיים כמו פעם עם עגלה וסוסים ובלי אלקטריסיטי (חשמל), בלי פייסבוק שמייסבוק, פלאפון צלאפון וכל החארטה הזאת (הם היו גיבורי הסרט “העד” עם הריסון פורד).
לנסוע לאמישים זו בריחה מהמודרניות, חזרה למאה אחרת וריסון התודעה. רק שלצערנו בסוף ראינו בקושי עשרה אמישים מזוקנים שקטים וחסרי חן. אני לא יודע איך הם חיים בתוך עצמם (כמו שלא ידענו עד לא מזמן, מה עובר עלינו בתוכנו). אבל כשגבר אחד מהקהילה ואשתו עם השביס הלבן לראשה הביטו בנו בחשדנות כשנכנסנו לקנות "כלום" בסופרמרקט הפשוט שלהם חשנו מיותרים. אז זזנו מצאצאי השווייצרים חורשי שדות התירס הענקיים. ואני דווקא אוהב תירס.
חוזה בסלף סרוויסים / האמת שהיו לנו כרטיסים להופעה של ברוס ספרינגסטין ממש לפני שביטל את הופעותיו מחמת אולקוס (דואג לך, ברוסי) אבל ברגע האחרון ביטלנו גם אנחנו מחמת "לא התאפשר". אז ככה נשארו לנו כמה ימים פנויים.
אישית אני אוהב לנסוע ולעצור בסלף סרוויסים עם מקסיקנים ושלל לאומים. ואני מוצא בזה סוג של חוזה חברתי סמוי בלחיות יחד בהרמוניה, כי מה שמחבר את כולם זה שכולם רעבים ומתים לדבר ולהשתין.
אז ישבתי עם סנדוויץ' סאבוויי מיונזי, על ספסל בתחנת הדלק של המשאיות הכבדות, ותהיתי, האם ככל שהתרחקנו מהארץ התרחקו גם צרותינו? זה היה לפני יום כיפור עם המשמעויות שלו, בשיא הפלגנות בארץ. וואלה, נס שאנחנו עדיין שורדים את הטרלולים האלה, מהדתה לחבטה.
אגרוף בצוואר / אבל הרשו לי להגיד שזה גם נס לחיות בניו־יורק הנוכחית שאחרי הקורונה. במקומות מסוימים היא נראתה לי כאילו עברה התקפת זומבים.
העיר הייתה זרועת ג׳אנקרים זרוקים בפינות הרחובות הזועמים שלה. אני מגזים? שמעו, כשצעדתי ברחוב עם גילי הפסנתרן שלי, לפתע עבר מישהו ותקע לו אגרוף בצוואר. אחותה של רז שמואלי זמרת הליווי שלי הועפה על ידי ג׳אנקרית ונשברה לה היד. אני נדרסתי על ידי אחד עם אופני שלושה גלגלים שקילל וצעק ברחוב "ווייט שיט" (זבל לבן). ואחר כך הפך פחי זבל והשתולל.
אין־קץ להבהוב האנושי, חשבתי. ואולי יש כבר קץ. פה בניו־יורק.
אבל עם כל הווייט שיט, ניו־יורק היא עדיין עיר שמושכת אותך להיכנס אליה כמו למלחמה בקרב אבוד מראש. עובדה שסבי גבריאל נמשך בשנות ה־20 בדיוק לאיפה שהיה המלון שלנו, משמע ללואר איסט סייד (העיר התחתית) איפה שמוכרים ראמן יפני שזה מרק עם אטריות אפונה ובשר (אוהב מאוד). איפה שאיזו ראפרית מפורסמת נכנסה לרחוב שלנו והפכה אותו לקליפ, איפה שהיה מועדון בקומה 15 וכל המי ומה של ניו־יורק באו לרקוד בו חוץ ממני כמובן וחשתי סלב אבוד. חח.
מוזיאון יהודי / הלכנו למוזיאון ההגירה. הוא בעצם דירה של משפחה יהודית מתחילת המאה ההיא שבה חיו אברהמס ופאני ושבעת ילדיהם כמתנחלים בעיר. הם חיו בצפיפות מטורפת ולשם השִחזור נענו גם אנחנו בלי אוויר ומזגן, שעה שהמדריכה האובססיבית גוערת בי ובאייל מזיג הבסיסט שלי, שלא נזוז בחופשיות בחדרים, עד שנעמדנו בדום שתיקה.
אבל הרגע שתפס אותי היה בו סיפרה על יהודייה אחת שלחמה למען זכויות הנשים במפעל המקומי שנשרף. אפילו הציגה תמונה שלה.
היי, היא לא דומה קצת לשקמה? העיר מישהו מהלהקה. נכון, קצת, ענה מישהו, למרות שלא היה שום דמיון.
והאבא (מהמשפחה) דומה לסבא שלך גבריאל, נכון קצת? (לא).
והאמא פאני, שמה כשם סבתי, הוספתי הערה משלי.
ככה זה אצל יהודים, הם תמיד ימצאו דנ”א משותף. סבא היה אומר שאם העולם ייחרב ויישאר בו יהודי, הוא ילך לחפש עוד יהודי כדי להקים שני בתי כנסת, או שתי סוכות, כדי לריב ביניהם איזה מהם טוב וראוי יותר.
האדסטאון / כשהלכתי לראות את האדסטאון, מחזמר שירים מדהים על פי המיתוס הקדום בו אורפיאוס יורד לשאול להציל את אהובתו אורידיקה, עמדתי בוכה בלי בושה בסופו כי כשאורפיאוס לא מצליח להציל אותה מהשאול חשתי בדיוק כמו שחשתי כשלא הצלחנו להציל את אחותי נאוה, באותו בוקר שישי נוראי שבו מתה.
כץ ובריידי / בפינת רחובות ״לאדלאו" ו"יוסטון״ בניו־יורק יש דליקטסן בן למעלה ממאה שנה בשם כץ. זה מוסד שהקים יהודי משתכנז שמוכר סנדוויצ׳י נקניק "נועזים״ בהצלחה יתרה.
תפס את הלהקה רעב וכשנעמדו בתור עם כל הניו־יורקרים לסנדוויץ' הירהרתי תכלס מי תהיה השנה הנקניקית החדשה?
״אהיה ב"ה שוב שנה מזדמנת בחייך ובחיי כולם״, אמרה לי השנה. "וכדאי שתראה אותי כל יום כנס בחייך״, הוסיפה.
קיבלתי בהכנעה, ורק הערתי לה שלא תסתום את אוזניה לסבלנו והכי חשוב שיהיה כבר משהו שיאגד אותנו מחדש.
אחר כך בוואן שהוביל אותנו להופעה בקינגס ברוקלין התחלתי שיחה עם בריידי הנהג השחור. ״דר איז נו רום פור הייט״ אמר לי לפתע בריידי. וואלה מאיפה הוא הביא את משפט המשפטים הזה, "אין מקום לשנאה". ממש משפט קארמטי, חשבתי והבנתי שלמרות הכל לאן שלא תפנה ברחבה האנושית של החיים, תמיד תמצא איזה ״ניו הופ״ באוויר.
שדרות והעוטף / שבוע אחרי חזרתנו מאמריקה, נסענו להופיע בשדרות ובעוטף עזה. איזו תנועה נפלאה של כדור הארץ חשבתי - משם לפה. אמנם היו איומים מהרשתות הערביות שיכסחו להופעה את הצורה, אבל תושבי שדרות והעוטף באו בהמוניהם (6,000) מימין ושמאל, דתיים וחילונים, קיבוצניקים ועירוניים, וההופעה עברה כמו מחזמר נפלא עם דמעה בעין. ולמה הם היו כל כך מקסימים אלינו בהופעה? כי הם מקסימים באמת. וכי כשחיים ליד הר הגעש העזתי המתפרץ מדי פעם, כולם איכשהו בשביל כולם, הסבירו לי את תזת ה”אין ברירה". מהמקום שלי ושל הלהקה בהופעה זה באמת נראה כך.
ואולי הגיע הזמן להבין שגם לנו אין ברירה, ו"דר איז נו רום פור הייט" - אין מקום לשנאה, כמאמר בריידי הנהג. וסוכות הוא מעין בסיס לניו הופ - תקווה חדשה ליהודים הישראלים המסוכסכים ביניהם במרקם העדין שלנו פה.
חג שמח סוכותניקים יקרים. הלוואי שמח. ×
אז ישבתי עם סנדוויץ' סאבוויי מיונזי, על ספסל בתחנת הדלק של המשאיות הכבדות, ותהיתי, האם ככל שהתרחקנו מהארץ התרחקו גם צרותינו?
