אני לא מתלהב במיוחד מההחלטה של אופ"א להעניק את אליפות אירופה לנוער לישראל. מה לעשות, יש משהו אחר שעומד כסתירה לכל העניין הזה ומעסיק אותי יותר.
בנובמבר ייפתח מונדיאל הנערים. אימפריות אירופיות, כוחות מדרום אמריקה, שמות מפתיעים מאפריקה ואפילו נבחרת ניו קלדוניה שתפסה את אחד המקומות של יבשת אוקיאניה. והכי כיף בשביל כל המעורבים הוא שבניגוד למונדיאליטו, ישראל לא העפילה לטורניר ואפשר לקיים אותו באינדונזיה.
כן־כן, הסיקור העולמי סביב סירובה של אינדונזיה לארח את נבחרת הנוער של ישראל, שהוביל להעברת הטורניר לארגנטינה, כלל ספקולציות מאיימות על המכה האנושה שתספוג המארחת. אבל לא רק שאינדונזיה פועלת כהרגלה (נענשה באי־קבלת מענק, לא ממש הזיז לה), אלא שפיפ"א אפילו צ'יפרה אותה בטורניר אחר. פרו הודיעה לפני כחצי שנה כי לא תוכל לעמוד בהתחייבות, והארגון המסואב וידא שאין אף משתתפת "בעייתית", ונתן לאינדונזיה את הכבוד. מסכנים, הבטיחו להם טורניר ואנחנו הרסנו הכל.
ישראל היא עול, הפרעה, יתוש במשרדים ממוזגים בקומות גבוהות בבניינים מפוארים בשווייץ. לו רק הבוסים היו יכולים לזרוק אותנו לים הספורטיבי, הם היו מתפתים. אנחנו הצרה כי צריך לאבטח אותנו, להכיר בקיומנו, לדאוג שיכניסו אותנו לאן שצריך. אסור להכעיס את ההתאחדויות המוסלמיות מלאות השנאה בגלל כוחן הפוליטי, וההתנהלות היא כדלהלן: סליחה שנפגעתם. קבלו טורניר נוער/נערים כפיצוי, יחד עם לחם שום. אופ"א משמשת הפעם כזרוע המפייסת של פיפ"א כדי לסתום לנו את הפה.
ומול העיוורון המוסרי של פיפ"א, ועולם שמכיל באהבה אנטי־ישראליות כתחליף זול ומשביע לאנטישמיות, אנחנו צריכים להתענג על מדליית הזהב של הקלעית הפראלימפית הנפלאה יוליה צ'רנוי באליפות העולם, על השער של אוסקר גלוך בליגת האלופות, על כל השנה הספורטיבית המטורפת הזו בכחול־לבן. אתם לא רוצים אותנו? מה חבל. אנחנו לא הולכים לשום מקום.
