זו הייתה אמורה להיות חגיגה גדולה של מוסיקה של האלילה שלהן אבל מתברר ששתי ההופעות הגרנדיוזיות של נועה קירל בפארק הירקון בפני כ־130 אלף איש הפכה למפח נפש לרבים שבשל התנאים, הצפיפות והמרחק הרב מהבמה לא הצליחו לראות דבר.
בעקבות ההופעות הוצפו הרשתות החברתיות בתלונות של הורים וילדים שהמתינו בציפיה למופע והתאכזבו. ואחרי האכזבה מגיע גם מכתב התראה לפני הגשת בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד חברת הכרטיסים קופת תל־אביב, של ד"ר ועו"ד ליאת שטיין, מומחית לתביעות ייצוגיות, שהייתה במופע עם בתה: "דוחק, צפיפות בלתי נסבלת וחוויה קשה של גזל, תורים בלתי הגיוניים לשירותים ולדוכני האוכל והשתייה וצפיה לכל היותר בגבם המיוזע של הרבים שעמדו לפניהם, במקרה הטוב, ובריצודי אורות תועים מהנעשה על הבמה".
שרון עמית, ששלחה את המכתב באמצעות ד"ר שטיין, מספרת: "הלכתי למופע עם בתי בת ה־11 וחצי, שילמנו כ־400 שקל. היא מעריצה של נועה קירל. קניתי לה הכרטיסים בהפתעה. זה היה מבחינתה ביג דיל. כשהגענו בהתחלה אנשים ישבו, אז לא הבנו שלא נוכל לראות כלום. ברגע שהתחילה הופעת החימום ואנשים נעמדו כבר הבנו שאנחנו לא הולכות לראות כלום. הבת שלי התחילה לבכות והייתה מאוכזבת. זה לא רק היא אלא גם אני לא ראיתי כלום, ואני מטר שישים ושש. לא ראינו כלום, אפילו לא את המסכים שהיו ליד הבמה, למעשה רק שמענו אותה שרה. אבל את כל החוויה של השואו פיספסנו. המחדל שלא היו עוד מסכים מלבד אלו שליד הבמה. זו לא חוכמה להופיע מול כ־60 אלף איש. ה־60 אלף איש האלה גם צריכים לראות ושתינו לא ראינו כלום. ראינו ראשים וקצת אורות. עם קצת יותר תכנון לוגיסטי וקצת יותר אכפתיות יכלו לעשות אחלה הופעה".
"כמו לשמוע ברדיו"
אמא אחרת מספרת: "הגעתי להופעה ברכבת עם בתי בת ה־8. היא הייתה עם אבא שלה בשנה שעברה בהופעה של נועה קירל בפארק הירקון, והחוויה של שניהם הייתה מצוינת. היא ראתה טוב מהמסכים, הם גם נסעו אז ברכבת ובכלליות הייתה להם חוויה טובה. הפעם לצערי היה לנו ההפך. ההופעה הייתה כמובן מצוינת אבל המסכים היו רק על הבמה, כך שמי שלא רואה את הבמה - גם לא רואה את המסך. בהופעות אחרות ממקמים מסכים גם באזור הדשא. הרמתי אותה מרבית ההופעה. היינו עם שתי חברות שלה, הן התייאשו והלכו חצי שעה לפני סוף ההופעה, אבל אנחנו נשארנו כי היא ביקשה. רקדנו כמו שאנחנו שומעות שיר ברדיו, בהתעלמות מהבמה".
במכתב כותבת עו"ד שטיין כי "נועה קירל מכרה כ־130,000 כרטיסים בעלויות שבין 220 שקל ל־369 שקל (בגולדן) אשר נרכשו במיטב כספם של מעריציה של הזמרת, ברובם ילדים בכל טווח הגילים (והוריהם, כמלווים). אולם, איש מהמארגנים לא נתן את דעתו לעובדה כי מספר כה רב של כרטיסים משמעו גם דוחק, המולה וצפיפות בהיעדר התארגנות מתאימה, ובנס לא הסתיים הדבר באסון, בייחוד עת מדובר בכמות משמעותית של ילדים בקהל.
"ביום המופע החלו כל רוכשי הכרטיסים (ומרשתי ובתה ביניהם) את מסעם, שאף כלל עלויות לא זניחות, לשון המעטה, למופע המיוחל שלו ציפו בכיליון עיניים, זאת החל משעות הבוקר או הצהריים המוקדמות, עת עמדו שעות רבות בפקקים, לאחר מכן שבו ועמדו בדוחק בתורי הכניסה הלא הגיוניים, כשהם מוכנים לשלם את מחיר ההקרבה היות והיו אחוזי ציפייה והתרגשות מהמופע אשר שווק ככזה שאין דומה לו, ושובר שיאים בישראל.
"אולם, למרבה הצער, כגודל הציפייה (והיא הייתה גדולה ), כן גודל האכזבה. לא אך שהמופע החל באיחור תוך עמידה רצופה של הצופים על רגליהם (אשר מרביתם ילדים קטנים), הרי שבפועל, מיד עם תחילת המופע התברר כי הקהל הרב שהיה במופע כלל לא זכה לצפות בנעשה על הבמה, ואף לא במסכים (שהיו רק צמודים לבמה) שהקרינו את שהתרחש על הבמה, אף זאת רק לפרקים, עת הקרינו מסכים אלה גם וידיאו קליפים ערוכים מראש. מלבד דוחק, צפיפות בלתי נסבלת וחוויה קשה של גזל "זכו" מרבית הצופים לצפות לכל היותר בגבם המיוזע של הרבים שעמדו לפניהם, במקרה הטוב".
"מפח נפש לילדים"
שטיין מציינת במכתב כי "למרות שרכשה כרטיסי "גולדן" לה ולבתה, לא היה בכך כדי להועיל בדבר, אלא אך להביא לחסרון כיס גדול יותר. בנסיבות אלה, כמעט מיותר לציין כמה עוצמתי היה מפח הנפש של הילדים, מעריציה של הזמרת, אשר עיניהם כלל לא זכו אף לשזוף את הזמרת, הרקדנים, הכוכבים הנוספים, או כל מה שאירע על הבמה. ילדים רבים והוריהם (ביניהם כאלה עם צרכים מיוחדים) נאלצו לצאת מהמופע טרם סיומו בשל הדוחק הבלתי נסבל, רובם בבכי ומפח נפש".
תוך כדי ולאחר המופעים הוצפה הרשת בתלונות רבות של צופים. בין השאר נכתב: "גניבה לאור יום..ילדות בוכות שלא רואות כלום". אבל היו גם אחרים שלא הבינו על מה התלונות: "היינו בגולדן אני והבת שלי וראינו היטב את המסכים, את הבמה ראינו מעט ומרחוק. את קירל עצמה ראינו כמו מיניאטורה לפרקים, אבל למה אנשים ציפו? היו מסכי ענק וכן ראינו את ההופעה".
