לכאורה, הכדורגל הישראלי נמצא בפריחה חסרת תקדים – הישגים יוצאי דופן של הנבחרות הצעירות, נבחרת בוגרת שנאבקת באופן אמיתי על כניסה לטורניר גדול אחרי למעלה מחצי מאה, שחקנים ומאמן בליגת האלופות. המשותף למחוללים של כל אלו, שהם חיים את העסק בתוך בועה מגנה. דרכם אל המגרש תמיד חלקה, אף שוטר לא מאיים על שלומם, והם לא נאלצים להידחס אל המגרש מבעד לשער כניסה בודד כמו חיות במכלאה. הם מעולם לא היו בצד השני של המתרס – ביציע. זו אולי תקופה נפלאה להיות שחקן, מאמן, מנהל ועסקן בכדורגל הישראלי, אבל תקופה אפלה להיות בה אוהד מן השורה.
האדם הפשוט, שמעניק לכל העסק הזה את הלגיטימציה הציבורית שמקדמת השקעה כספית ובתורה מתורגמת להצלחה מקצועית, הוא לא חלק מהחגיגה. אם כבר, החגיגה היא על חשבונו. להיות אוהד בישראל זה עסק למכורים במקרה הטוב, או למזוכיסטים במקרה הרע. צריך שלא להיות מסוגלים להפסיק, או ליהנות מהכאב. האוהד משקיע מזמנו וממרצו, ומה הוא מקבל בתמורה? תורי ענק ביציעים, דחק ברמה שמסכנת את שלומו וליהוק לתפקיד בובת ריסוק עבור פרשי המשטרה. מי שהיה אתמול בבלומפילד לא יכול היה להכריע אם הגיע למשחק כדורגל או נפלט ממכונת זמן היישר לתוך פלישה של הצבא המונגולי. האלימות הזאת, שמקורה דווקא בגוף שאמון על שלום הציבור, היא המשך ישיר לדה־לגיטימציה שעובר האוהד הישראלי. בסרטוני תדמית של משרדים ממשלתיים הוא מוצג כחוליגן, תוך תיאור מניפולטיבי של ההווי ביציעים. מדיניות ענישה קולקטיבית תורמת לכינוסם של האוהדים תחת מקשה אחת, כאילו כולם עבריינים וכולם ראויים ליחס ככאלה. כחלק מההווי הזה, מותר דמו של האוהד.
הדרבי התל־אביבי היה פעם חלון הראווה של הכדורגל הישראלי, אבל בשנים האחרונות הוא גם חלון הראווה של חוויית האהדה בישראל. הדרישה המנותקת של מעצבי השיח סביב הענף היא "לדבר רק על כדורגל", אבל אין פה "רק כדורגל". זו יותר הכחשה מאשר שאיפה לאוטופיה, שכן בערבים כמו אתמול, כמעט ואין בכלל כדורגל. המשחק נפתח באיחור של חצי שעה כמו כדי לנרמל את האירועים הבלתי נסלחים מחוץ לאיצטדיון, בבחינת נחכה קצת וזה יעבור. אבל "משחק" לא יכול להתקיים אם קודמת לו מלחמה, וכשילך ויגדל הפער הזה, בין הסיפוק הגדול של הכדורגל הישראלי ממה שקורה על הדשא לכאוס הגדול שמתרחש מחוצה לו, העסק כולו ייקרע.
