עשן צמיגים שרופים, שחור וסמיך, היתמר השמיימה, והרוח שבאה ממערב הביאה אותו אלינו. מתלולית העפר הצמודה למטע החוחובה של נחל עוז נראית המהומה שליד הגבול עם עזה כל כך קרובה, ובאותה העת רחוקה מספיק כדי שלא לאיים. אתה שומע את שאגות המפגינים ואת ירי הצלפים של צה"ל לעברם, והעיניים נצרבות מהגז המדמיע שממטיר הרחפן הצה"לי בצד העזתי, שכמו עשן הצמיגים נישא ברוח שבאה מהים היישר אלינו. כל זה קורה כמה מאות מטרים מבתי הקיבוץ שחוגג ממש עכשיו 70 שנה לעלייתו לקרקע, בשעה שתושביו מסבים לארוחת הערב.
זהו חבל ארץ שמקבל תשומת לב כלל־ישראלית רק בסבבי לחימה. כבר כמעט שבועיים שבכל יום מתאספים כמה מאות עזתים, רובם צעירים, במספר נקודות לאורך הגבול, מפריחים בלוני תבערה שמציתים שריפות, משליכים מטענים על הגדר ומבעירים צמיגים.
בכל יום אחר הצהריים, החל מארבע, ארבע וחצי, כשכבר לא חם מדי, עד שהשמש שוקעת והחושך משתלט על אזור הגבול, נדרכת כאן כל המערכת. בבוקר עובדים פה את השדות והמטעים הצמודים לגבול, ובערב מריחים את עשן הצמיגים ושומעים את הפיצוצים. זו שגרת גבול הזויה הגורמת לילדים קטנים לחרדה ולהוריהם להחזיק אצבעות חזק שאת הדי הפיצוצים לא יחליפו האזעקות המבשרות על הסלמה.
בדרך לכאן, בעיקול שלפני הכניסה לנחל עוז, נתקלנו בציור ענק של שדה חרוש עד האופק, שיבולים זהובות וילדים שמחים רצים בשדה. הוא נמתח על קיר בטון עצום המגן על הנוסעים בכביש מפני טילי נ"ט וירי צלפים מהרצועה וכותרתו "עד התלם האחרון – 70 שנות התיישבות – קיבוץ נחל עוז".
780 מטר מפרידים בין המכשול שהוקם בגבול לבין גדר הקיבוץ. אילן פיורטינו, הרבש"ץ של נחל עוז, אומר שהעבודה בשדות לא פסקה לרגע מאז החלו ההפגנות על הגדר. "כמו בשלט שראיתם, עובדים פה כרגיל עד התלם האחרון. מפסיקים רק במלחמה. אחר הצהריים אנחנו מריחים קצת עשן צמיגים, קצת גז מדמיע, וממשיכים הלאה".
היה זה יוסף טרומפלדור הגידם שהגדיר את גבולות גזרת ההתיישבות. "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו", אמר, והחברים בנחל עוז שעל גבול עזה ביצעו.
כביש צר מלא מהמורות מוביל אל השדות. ממול סג'עייה, ועוד לפני זה אזור התעשייה קרני ושני מגדלי מים מבטון. מולם, בשטחנו, מגדל המים המתפורר של בארות יצחק הישנה ולמרגלותיו אלביציה צהובה שענפיה מטילים צל על שולחן פיקניק. אתה חולף על פני חממות הפלפלונים של קיבוץ עלומים, ולפני החוחובה פונה ימינה ונוסע במקביל לגבול עד שאתה מגיע לטנדר השטח של עמיר פוטרמן, שיחד עם עוד ארבעה פועלים תאילנדים עובד על צינורות ההשקיה.
6 צפייה בגלריה
ילדיו של רפי בביאן צופים בשדה הבוער. "אחד מהם הבחין בעשן והפנה את תשומת ליבי"
(צילום: רפי בביאן)
זו חלקה ענקית סמוכת גדר המשמשת לגידולים עונתיים. בחורף שתלו בה חיטה, ביוני היא נקצרה, עכשיו מכינים אותה לגזר. האדמה כבר עברה עיבוד מעמיק כדי לאוורר אותה, נחרשה, הוחלקה, זובלה ועורגה. קווי המים נפרסו בשבוע האחרון, וכשבאנו פוטרמן והתאילנדים בדקו שאין ממטרות סתומות ועברו על הצינורות כדי לחפש פיצוצים. השלב הבא יהיה השקיה מסיבית למשך יום שלם, ועוד השקיה קטנה של כמה שעות כעבור שבועיים ואחריה קלטור, תיחוח ואז סוף־סוף זריעה.
בין הגזר לגבול מפריד שדה כותנה ושדה תפוחי אדמה. את הכותנה יקטפו באמצע אוקטובר, את תפוחי האדמה יאספו בחורף.
פוטרמן, 38, אב לשלושה, יליד נחל עוז, לא מוטרד מההפגנות, אלא ממה שעלול לבוא בעקבותיהן. "ההפגנות לא יכולות להרוג אותך, קאסמים כן. יש גם נפילות בשדות. זה מקום מורכב. מצד אחד, איפה תמצא וילה במיליון וחצי שקל, קהילה תומכת ואכפתית, הקהילה הכי חזקה באזור, חינוך סבבה ובריכה פצצה. עברה שיפוץ לפני שנתיים, נראית כמו פרסומת לקאנטרי קלאב. מצד שני, את שדה החמניות שממנו יצאו במנהרה המחבלים בצוק איתן, והרגו חמישה חיילים בפילבוקס שליד הקיבוץ, אני גידלתי. עבדתי שם כמה ימים לפני כן. ושתבין, הייתה לי ילדות חלומית, היה כאן שקט, ילדות בלי טראומות. עד גיל 16 הכל היה ורוד".
ואז?
"ואז היה הפצמ"ר הראשון שלי. הוא נפל ליד הרפת בדיוק כשהייתי בחליבת ערב. עבדתי שם בתור נער כדי לחסוך כסף לנסיעה ליוון. שבוע אחר כך עוד פצמ"ר בחליבת ערב ומאז זה רק הלך והצטבר. כל מי שגדל פה, גדל עם טראומות. יש כאלה שהתגייסו לקרבי ובמטווח הראשון בטירונות התחילו לרעוד וקיפלו אותם בעדינות לתפקידים של ג'ובניקים. ושלא תבין, יצאו מפה מאז הרבה לוחמים והיו יוצאים יותר, אבל יש טראומות. אני מאוד מקווה שהילדים שלי יעברו את הילדות שלהם בשלום, בלי שריטות עמוקות".
שיחות מלחיצות בטלפון
גם מה שנראה כמו אירועים מינוריים על הגדר שמעסיקים רק את חיילי צה"ל מייצר שריטות, טראומות ילדות שלך תדע איך יתפתחו. "צעדות השיבה" שהוביל חמאס בעזה אל הגבול באביב 2018 התפתחו למהומות לאורך הגדר, אבל הולידו גם תופעה חדשה: בלוני תבערה. לשריפות שהבעירו הבלונים האלה בשדות החיטה היה אפקט מעבר לאש עצמה.
במקביל להפגנות על הגדר, בשבועיים האחרונים חזרו השכנים מעזה להפריח בלוני תבערה שהבעירו כמה שריפות. בצפון הרצועה, באזור ניר עם וכפר עזה, ביער בארי ובכניסה של נחל הבשור לרצועה. "יש שם משפך וסביבו צמחייה יבשה שנשרפה ביום שישי האחרון מבלון תבערה", מספר רפי בביאן, קצין הביטחון של המועצה האזורית שדות נגב ותושב קיבוץ עלומים, "25 דונם נשרפו שם. ואת השריפה הזו גילו שני הילדים שלי".
מה הם חיפשו שם?
"הם היו איתי. בדיוק הלכנו לחלק צ'ופרים לחיילים. אנחנו עושים זה את כל יום שישי בהמלצת המטפלת במרכז חוסן. הם בכיתה ב', ומאז שהם זוכרים את עצמם הם שומעים אותי מדבר בטלפון בענייני ביטחון. זו העבודה שלי, כך שהמצב מאוד נוכח בבית. בכל פעם שיש חשד לאירוע, אני בטלפון. ולמרות שאני משתדל מאוד לא לדבר לידם ויוצא החוצה, עמית הסקרן רודף אחריי כדי לשמוע. הם כבר מכירים את כל המצבים. מריחים את הצמיגים השרופים ושומעים פיצוצים מהגבול ומבינים שהשלב הבא, התלקחות, יכול להגיע בכל רגע. בגלל זה הם מתעקשים עכשיו לישון בממ"ד, למרות שהסברתי להם שהכל בשליטה וכרגע אין צורך. יש להם את התבונה שלהם. כשביום כיפור שומעים בומבה של פיצוץ, אני כבר לא יכול למרוח אותם שמדובר בדלת כבדה של משאית שנטרקה בחוזקה. הם יודעים שאף אחד לא עובד בכיפור".
אתה מסביר להם שהמהומות על הגדר לא מסכנות אותם, שזה מספיק רחוק?
"אי־אפשר לעבוד עליהם. תבין, אין פה אנשים מברזל. כל הפרעה כזו לשגרה, כל פיצוץ מטען, גם אם הוא נשמע מרחוק, ריח של צמיגים שרופים, כל דבר כזה מעורר שאלות, חרדות, זיכרונות לא טובים. בשנים שבלונים הציתו כאן אש בשדות וביערות, לא ניפחנו בלונים לילדים בימי הולדת. וזה לא רק אנחנו. לבלונים היה קונטקסט רע. הם נתפסו כמשהו מפחיד שצריך להיזהר ממנו. הילדים זוכרים את זה ולא רוצים לחזור לימים ההם. אז בגלל שהם שומעים אותי מדבר על המצב וקצת נלחצים, גורמי המקצוע המליצו לי לקחת אותם איתי לחלק חטיפים לחיילים. שיראו בעיניים כמה כוחות שומרים עלינו, איזה צבא חזק יש לנו. זה אמור למלא אותם ביטחון. ובדיוק כשהיינו בשפך של נחל הבשור לעזה החל לעלות עשן מהשטח ואחד מהם הבחין בעשן והפנה את תשומת ליבי".
נו, וזה חיזק אותם? נסך בהם ביטחון?
"אפשר לומר שכן. אבל הם עדיין מתעקשים לישון יחד בממ"ד, מה שבטוח, בטוח".
מנה פלאפל בשקל
מאז שהתחדשו ההפגנות על הגדר ועד אתמול, מחסום ארז היה סגור למעבר פועלים. רק חולים הנזקקים לטיפול בבתי חולים בגדה, במזרח ירושלים ובשטחי הקו הירוק הורשו לעבור. כשבאנו לשם ביום שלישי מוקדם בבוקר יצאו רק בודדים מהמסוף אל ישראל. על כל חולה עזתי התנפלו עשרה נהגים ערבים־ישראלים, רובם בדואים תושבי הדרום. מונית מכאן לבתי החולים בחברון עולה 300 שקל. למזרח ירושלים זה כבר 400 שקל. אתה מביט בפניהם של העזתים החולים המלווים בקרוב משפחה ומבין שמדובר עבורם בסכומי עתק.
סקר שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי העלה כי שכרם החודשי הממוצע של הפועלים בעזה בשנת 2022 עמד על כ־1,040 שקל. מי שקיבל אישור עבודה בישראל נחשב עשיר. בסקר נמצא כי ההכנסה הממוצעת של עזתים שהועסקו בישראל עמדה בשנה שעברה על כ־6,300 שקל.
הפערים בלתי נתפסים. פוטרמן, החקלאי מנחל עוז, אומר שהקיבוץ מעסיק פועלים מעזה במטעי הבננה והאבוקדו. "אחד מהם סיפר לי שהוא בונה שם טירה", הוא אומר, "כשעשיתי פרצוף כאילו הוא מגזים, הוא הראה לי תמונה. אשכרה טירה!"
18,500 אלף עזתים עובדים בישראל, רובם בחקלאות ביישובי עוטף עזה. שכרם נע בין 500 ל־600 שקל ליום. כל יום שעובר והמסוף סגור הוא אובדן הכנסה של כעשרה מיליון שקל המפרנסים מאות אלפים ברצועה. לכסף הזה אין תחליף בעזה, וכשהוא לא נכנס כולם מרגישים את זה.
באחד ממושבי העוטף מצאנו את אמין בארכה, 58, ואת חברו ג'יאהד, שניהם תושבי הרצועה שעובדים בחקלאות. לדבריהם, כל עזתי שעובד בישראל מפרנס את משפחתו ולפחות עוד שתי משפחות של קרובים מדרגה ראשונה. "20 נפשות חיות על המשכורת שלי מישראל", אומר בארכה, "אבל ברוך השם אין תלונות. מה שאלוהים נותן צריך להגיד תודה. 100 שקל שאנחנו מביאים מישראל שווה בעזה 400 שקל. מנה פלאפל עולה שקל, אולי שקל וחצי. חומוס פול עם פלאפל, חמוצים ושתייה עולה 5 שקל. במאפייה אתה נותן שקל ומקבל 3 פיתות. בשביל 20 פיתות תיתן 7 שקל. חשמל שמונה שעות יש, שמונה שעות אין. וכשאין אתה קונה חשמל ממי שיש לו גנרטור. זה כבר עולה הרבה כסף כי הדלק אצלנו יקר כמו בישראל".
כשבאנו הוא בדיוק מיין שיזף שנקטף מוקדם בבוקר. שלושה שבועות לא היה בבית. "הייתי צריך ללכת בשבוע שעבר, אבל המעבר נסגר. כל יום אני מדבר עם אשתי והיא כל הזמן שואלת: 'מתי אתה בא? מתי אתה בא?'"
גם היא בטח מתגעגעת מאוד.
"וואי־וואי־וואי כמה. היא אומרת לי, 'אתה חוזר ויותר לא הולך, אני רוצה שתהיה לידי!' אני גבר אבל לא מתבייש להגיד: גם אני מתגעגע אליה, מאוד מתגעגע, אני בקושי מחזיק מעמד. לכולם אני מתגעגע, לילדים, לאחים שלי, אפילו לשכנים. לכולם אני מתגעגע".
פאנלים נגד צלפים
המפגש הכי מפתיע ומסקרן היה על תל עפר שהוגבה ממערב לשער הכניסה לנחל עוז. זו נקודת תצפית מעולה לעזה ולגבול המשמשת את הצבא בסיורים לפני כניסה לקו ואת המבקרים בגזרה. עברנו שם לגמרי במקרה כשיצאנו משדה הגזר של פוטרמן וראינו פמליה שלמה שעולה לתצפית.
למעלה התברר כי מדובר בסיור של הוועדה לתשתיות לאומיות (הות"ל) שבאו לראות איפה בדיוק מתכוונות המועצות האזוריות שער הנגב ואשכול למקם את שדה הפאנלים הסולריים הגדול ביותר בארץ ואחד הגדולים בעולם, ממש פה למרגלות התצפית, היכן ששדות תפוחי האדמה והגזר הצמודים לגדר.
אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב, נעמד על תלולית, חשוף לגמרי לעזה, וגדי ירקוני, ראש המועצה אשכול, נזף בו: "אל תהיה לנו גיבור, עשה טובה רד משם".
חוץ מזה שניהם נראו מאוד נלהבים. ליבשטיין אמר ש־2.1 מיליון תושבי עזה יהפכו בעוד פחות מעשור לשלושה מיליון, "והם לא ייעלמו מפה, וגם אנחנו לא ניעלם מפה, לכן חייבים לחשוב על מיזמים שיועילו לשני הצדדים וישפרו את איכות החיים שלנו ושל השכנים שלנו. זו זריעה של חלום, שהשטח שצמוד לגבול יהיה בעוד כ־15 שנה יצרן האנרגיה הגדול במדינה".
ירקוני, שמוביל את המיזם, נשמע אפילו יותר נלהב. "אנחנו מדברים על שדה ענק של 17 אלף דונם בצמוד לגבול. במקום שהחקלאים יסכנו את חייהם ויעבדו עד הגדר, נפיק את המקסימום מהאדמה בלי לסכן חיי אדם. במקום שנזרע חיטה וגזר ניטע שם פאנלים סולריים".
ומה יהיה עם החקלאות?
"היא לא תיעלם, רק תתרחק מהגדר. מדובר ברצועה ברוחב של כ־500 מטר מהגדר שגם כך יש בה גידולים שוליים כמו חיטה, תפוחי אדמה וגזר, חלקות שנדרסות על ידי טנקים וכלים צבאיים בכל סבב לחימה. הפאנלים הסולריים יאפשרו עבודה בטוחה יותר. הם יסתירו את החקלאים מפני צלפים מעזה".
הקיבוצים בכלל מוכנים לזה?
"הם יותר ממוכנים, הם רוצים את זה. הם ירוויחו אותו הדבר, אפילו יותר, רק בלי להסתכן יותר".
החקלאות תמיד הייתה סמל ההתיישבות, פאר המעשה הציוני. עם הפאנלים האלה תהרגו את החקלאות.
"מה פתאום? נמשיך לעשות חקלאות, אבל לא צמוד לגדר. במקום לגדל גזר בשטח שליד הגדר נגדל שם חשמל. לא יהיה מחסור בתבואה, והמעשה הציוני שלנו ימשיך אבל רק בתצורה אחרת".
הפאנלים האלה יהפכו מהר מאוד למטרות של חמאס וג'יהאד.
"אני בעד לרתום את עזה לטובת הפרויקט; להבטיח להם שאחרי שנגמור להקים את השדה בצד הישראלי, נעודד חברות בינלאומיות להקים שדה כזה בצד העזתי. חוץ מזה, יש להם מספיק מטרות רחוקות, למה להם לפגוע בפאנלים האלה? אני בטוח שצה"ל יגן על הפאנלים כמו שהוא מגן על אסדות גז. אני לא מודאג כי יהיה ביטוח. וגם אם תהיה פגיעה בפאנלים, לא קרה כלום. נשים במקומם חדשים". התוכנית מדברת על כושר ייצור של 2 ג'יגה ואט חשמל ליום. כל החשמל הזה ייצמח מהשדות שפרוסים תחתינו ונחרשים היום עד התלם האחרון, עד הגבול. "שתבין", אמר ירקוני, "מדובר בפרויקט אנרגיה לאומי, בהשקעה אדירה של כחמישה מיליארד שקל, וכל חברות האנרגיה המובילות בארץ ובעולם מתעניינות בו".
היינו מוכרחים לספר לפוטרמן שהציונות של החקלאות היא פאסה ועכשיו היא נמדדת בג'יגה ואט. הוא דווקא הגיב מאוד בהכלה. "אם זה יידע לייצר לנו יותר כסף מדונם ממה שאני יודע לייצר היום, אולי זה שווה", אמר כשברקע נשמע תינוק בוכה. "מטרת הציונות הייתה להביא אותנו לכאן, לקבץ אותנו ולהקים מדינה. עשינו את זה, ומבחינתי הפרק הזה נגמר. עכשיו צריך לראות איך עושים את המקום הזה טוב יותר, ואם זה יעשה טוב לנו ולשכנים שלנו, אז מה רע?
"וחוץ מזה, אני ממש לא משיחי, בשביל עוד דונם של גזר לא שווה שאני או כל חקלאי אחר נחטוף כדור או טיל נ"ט על הטרקטור. יאללה, שהתלם האחרון ייגמר 500 מטר מהגדר. זה לא יהיה סוף העולם".
odedshalom1971@gmail.com
