"ההבדל בין הנשמה הישראלית, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמות הגויים כולם, לכל דרגותיהם — הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה" ('אורות', עמ' קנ"ו). הציטוט המפורסם הזה, מדברי הרב אברהם יצחק קוק, הופיע לפני כשנה בציוץ של אראל סגל שנועד להראות שסמוטריץ' ובן גביר אינם סוטים ממסורת הציונות הדתית.
גם בספרו של רכלבסקי הציטוט הזה מככב, והוא ודומיו העלו את חמתם של רבים בציונות הדתית המתונה, כאשר הספר יצא לראשונה ב־1998. הביקורות טענו שהצגת הציונות הדתית בספר היא "קריקטורה" סלקטיבית וחטא למורכבות הרעיונית של הוגי התנועה. אך לא היו אלה רק ביקורות אקדמיות. ביסודן עמד עלבון צורב מהתמונה שנשקפה מהספר ("שנאה בכל שורה" כתב מזכ"ל המפד"ל, זבולון אורלב). הייתי אז בשר מבשרה של הציונות הדתית המתונה ואני זוכר היטב את העלבון. וכי אלו הן פנינו שמשתקפות בספר? העלבון היה חשוב, כי מאחוריו עמדה הדחקה חריפה של זרמי העומק התיאולוגיים וכוחם.
במבט לאחור, שני צידי הוויכוח צדקו — גם אלו שטענו שהגותו של הרב קוק נועזת ועשירה הרבה יותר מהקריקטורה שבספר (הפרק הרלוונטי נקרא 'קפיטן קוק מפליג'), וגם רכלבסקי, שהשיב כנגדם שמה שיצא מהגות זו היא מפלצת גזענית, ושאין מנוס מלעמוד למולה ולהבין את שורשיה.
קל למצא פגמים בספר רחב כזה שמבקש לבאר את עליית המחשבה המשיחית בדורות האחרונים, ואת השפעתה ההולכת וגוברת על הפוליטיקה ועל המרחב הציבורי בישראל. יש בו לא מעט אי־דיוקים. הנה דוגמה אחת קטנה: רכלבסקי מתאר את תפיסת ההלכה בגלות כ"עולם של 'וחיית בם' [...] להתפשר עם המציאות", ומנגיד זאת לעולם ההלכתי העכשווי, הפונדמנטליסטי. אלא שאין מושג כזה, וחיית בם. יש "וחי בהם" (ויקרא יח, ה) אך הוא מתפקד במסורת בהקשר ספציפי של פיקוח נפש.
ניתוח המשיחיות בספר פולמוסי — עם גיבור טוב, הרמב"ם; וגיבורים רעים, האפוקליפסה ותורת הסוד — ולא חודר למורכבויות האידיאיות שביסודה (ראו למשל בספרו של ישראל קנוהל 'מחלוקת המשיח'). הוא גם מזהה תדיר בין מיסטיקה ומשיחיות. לא השתכנעתי גם שהחרדים תופסים עצמם כחיים בימות המשיח, ואף לא שהמפתח להבנת תהליכי הלאומיזציה בש"ס הוא גל משיחי. ובכלל דומה שמשיחיות אצלו היא שם קוד לכל מה שמסוכן בדת.
המחשבה המשיחית התגלגלה בפנים שונות לאורך הדורות, חלקן לוחמניות וחלקן אוניברסליות, ובניגוד לדברי רכלבסקי, ההקשרים האוניברסליים אינם המצאה מטשטשת של משכילים במאה ה־19 (ראו למשל בספרו של ישראל יעקב יובל 'שני גויים בבטנך' על תפיסות של גאולה "נוקמת" מול "מגיירת" בימי הביניים). הסכנה כיום אינה מהמשיחיות גרידא, אלא מקוקטייל מסוים מאוד שמחבר משיחיות עם לאומנות וקסנופוביה. רכלבסקי אף עושה הנחות גדולות לציונות החילונית, שלא הייתה זקוקה למשיחיות הדתית עבור 19 שנות שלטון צבאי על ערביי ישראל, או סדרת ה"מבצעים" בעזה. גם לא הייתה זו הציונות הדתית שהדירה את נציגי הפלסטינים מכל הקואליציות או דיברה על "זועביז".
גם הפתרונות של רכלבסקי אינם מתכון מנצח בעיניי: ברובד הרעיוני הוא קורא למעין שיבה למקורות הקדם־רבניים (למשל "להשיב את מובן הגֵּר למקורו" המקראי, כלומר לדלג על המסורת מימי המשנה ואילך. איך בדיוק זה אמור לעבוד?) ואילו ברובד הפוליטי — להפסיק לממן לחלוטין את מערכות החינוך החרדית והדתית־לאומית, מה שיביא לדידו לליברליזציה של ציבורים אלה (שוב, איך בדיוק?) ולדידי, למלחמת דת חסרת סבר וסיכוי.
• • •
ועתה, לאחר ששפכתי את ביקורתי, הרשו לי לומר שכל אלה זוטות. יש ספרים שחשיבותם בהכללות שבהם, במכחול הגס, בניסיון לספר את הסיפור מחדש. כזה הוא הספר שלפנינו, והוא אכן חשוב מאין כמותו. הוא היה חשוב כאשר יצא לראשונה, והוא כזה גם לאחר 25 שנה.
הספר משלב כתיבה פובליציסטית, היסטורית, ועיונית באופן אידיוסינקרטי למדי. פרקיו עוברים לסירוגין בין קבוצות (ש"ס, חב"ד, קוקניקים) ותמות (גויים, נשים, סטרא אחרא) שונות. הערות הסיום אינן הפניות ביבליוגרפיות כמקובל, אלא עוד ועוד הרחבות, מקורות וסיפורים. תחושת הדחיפות שבה נכתב הספר ניכרת בו לעיתים. אך חשיבותו אינה במיפוי מדוקדק של המחשבה הדתית לגוניה, אלא בחשיפה בלי כחל וסרק של היסודות השוביניסטיים והגזעניים העמוקים, אלה שחלקנו לא מכירים וחלקנו מכחישים. זהו מבוא לגזענות היהודית־ישראלית ויסודותיה התיאולוגיים.
ההקשר המקורי של פרסום הספר היה רצח רבין והניסיון להבין את שורשיו האידיאיים. בציבור נתפס הרצח במונחים פוליטיים — ימין מול שמאל, אוסלו ומתנגדיו. בהתאם, ההתמודדות הייתה על ידי נוער הנרות ומעגלי שיח. רכלבסקי התעקש שבלי המטאפיזיקה אי־אפשר להבין כלום. והוא צדק, ועוד איך צדק.
יש בציונות הדתית דהיום חיבור של שלושה תהליכים: תפיסות קסנופוביות שנמצאות במסורת התחברו עם לאומנות חדשה מהסוג הפופוליסטי, שונא האחרים והשמאלנים, ועם משקפיים משיחיים שמסירים את מגבלות הריאליה. זהו קוקטייל קטלני. אבל צריך להכיר בכך שהוא חדש (בעניין זה רכלבסקי מתעתע. הוא מרבה להביא מקורות "ארסיים", בענייני גויים, נשים, אפיקורסים וכולי, כך שנראה שמדובר במסורות משכבר, אבל מדי פעם מזכיר שמקורות הם משהו שצריך להפעיל, והם מופעלים תמיד תוך סלקציה, ותמיד מתוך ההווה).
את החידוש הזה צריך להבין. והיום הדבר דחוף מאי פעם, כי הציונות הדתית (המפלגה, אבל גם הציבור, אגיע לזה עוד רגע) היא עתה הבסיס האידיאולוגי של הממשלה. הימין הישן לא קיים עוד למעשה ככוח פוליטי: לא ימין ז'בוטינסקאי, לא ביטחוניסטים, אפילו לא ימין סמי־פאשיסטי בסגנון לה־פן (זו הייתה המשבצת של ליברמן עד שזנח אותה). מה שיש היום זה פופוליזם וכהניזם. אבל הפופוליזם זקוק לאידיאולוגיה שתישא אותו, והכהניזם הוא טפיל שזקוק לתנועה מכובדת לרכוב עליה. הציונות הדתית היא האידיאולוגיה שהתחברה לפופוליזם והכשירה את הכהניזם.
מיד לאחר מלחמת ששת הימים, דחק הדור הצעיר של המפד"ל את רגלי ההנהגה הוותיקה והמתונה. הצעירים שיוועו לרוץ על הגבעות. אבל לא היה זה רק ויכוח בין־דורי, בין יונים וניצים, או בין "פוליטרוקים" ואידיאולוגים. זה היה ויכוח בין מאמינים לכופרים: "פילבר (מתלמידי הרב צבי יהודה קוק — יר"צ) מאשים את אונא (ממנהיגיו הוותיקים של הפועל מזרחי) שהוא מפקפק בעובדה שאנו נמצאים בעידן האתחלתא דגאולה, ואינו מאמין שאירועי מלחמה ששת הימים הם בבחינת פעמי משיח" (עמנואל אטקס, 'משיחיות, פוליטיקה והלכה: הציונות הדתית והשטחים 1967־1982, עמ' 53).
הספר שלפנינו הוא מאמץ שיטתי להבין איך הפכו אותם "פעמי משיח" לכוח החזק ביותר בפוליטיקה היום, ואיך דחקו את כל האפשרויות האחרות (שני שרי המפד"ל התנגדו בישיבת הממשלה המכריעה ליציאה למלחמת ששת הימים!). לשון אחר, זהו ניסיון, יחיד במינו, להבין איך הגענו עד הלום. תשובה שהספר מציע לכך מורכבת מחיבור בין זרמי עומק משיחיים להזדמנויות וחיבורים פוליטיים ספציפיים: מהבחירה של בן־גוריון בברית עם הדתיים ולא עם השמאל, דרך גוש אמונים כפתרון לרגשי הנחיתות של המפד"ל, ועד הפיכת ביבי למשיח החרדי. אפשר להתווכח עם הנרטיב (לדעתי המפתח טמון קודם כל ביצירת עולם הישיבות, החמ"ד והקהילות הסגורות שאיפשרו תיבת תהודה שמזינה את עצמה, וכך אידיאות שלפני כן אוזנו ודוללו על ידי כוחות אחרים, הפכו לסיפור היחיד), אבל לא עם הצורך בעצם הבירור: איך הפכה התורה עבור כל כך הרבה יהודים לתורת גזע. וזה, טוען רכלבסקי — ואני מחרה מחזיק אחריו — הדבר הדחוף ביותר לברר היום.
ומה שמפריע לנו לברר אלה הם שני סוגי עיוורון: חילוניים רבים (ה'חמור', בכותרת של רכלבסקי) לא מבינים את השפה ומה עומד מאחוריה. אצלנו בשכונה למשל התנחל גרעין תורני. אנשים רואים בזה יידישקייט לא מזיק, ולא שואלים את עצמם למה בעצם משלמים לבחורי ישיבה כדי לגור ברמת אביב ("להאיר את העיר"), ולמה חברי הגרעין מתעקשים לארגן דווקא את טקסי יום הזיכרון והעצמאות, ולא נניח את חנוכה (רמז: כי החיבור חייב לעבור דרך לאומיות "בריאה").
לעומת זאת, בוגרות ובוגרי הציונות הדתית מבינים את השפה, אבל לא מוכנים להכיר עד כמה עמוק פשה הנגע. הרב דב ליאור, ה"מככב" בספר, אוחז בהשקפות כהניסטיות שמעטים בציונות הדתית יסכימו להן. אבל זה לא הפריע לבורגנות הדתית לשלוח לישיבה בקריית ארבע שבראשה עמד את מיטב הנוער (ואף החתום מעלה בילה שם במסגרת 'שבוע ישיבה' בתיכון). רוב חברי הציונות הדתית לא תומכים בשחרור עמירם בן אוליאל, ששרף למוות בייסורים את שלושת בני משפחת דוואבשה בכפר דומא. אבל העלון 'עושים סוף לעלילה' חולק גם בבתי הכנסת של הבורגנות העירונית, הרחוקה מרבני ההתנחלויות בהשקפותיה. ואם בעלונים עסקינן, נציין ש'עולם קטן', שנותן במה לקיצונים שבכהניסטים ושונאי הלהט"בים, הוא הנפוץ ביותר בבתי הכנסת של הציונות הדתית. גם למכינת עלי, שמדי פעם מתפרסמים פנינים מן השיעורים של ראשיה על הטרור הפמיניסטי והשמאלני, שולחת הבורגנות הדתית את טובי בניה. במובן זה, ההכללות של רכלבסקי, גם הגסות שבהן, במקומן. לא משום שכל הציונות הדתית כזו — אלא משום שהיא מקבלת זאת כבשר מבשרה.
• • •
כשהספר יצא לפני 25 שנה הוא הפך לרב־מכר מיידי. עתה הוא יוצא מחדש כנבואה שהתגשמה. הפרק החדש שנוסף לספר נקרא 'והנה זה קורה', או כפי שסיכם זאת רכלבסקי בראיון: "אמרתי לכם". זה מהלך שיווקי מבריק, אבל גם מדויק למדי. אנחנו חיים בעידן של בהירות. מה שהיה סמוי נעשה היום בריש גלי: מפלגת הציונות הדתית התחברה רשמית עם כהניסטים בלא שתיפול שערה משערות ראשה הפוליטי. המתנחלים נמצאים בחוד החנית של ההפיכה. הציונות הדתית המתונה, כור מחצבתי, נאבקת מאבק מרשים, הרואי (לכו להפגנות במוצ"ש מול בית הנשיא בירושלים ותראו בעצמכם!), אך להוותי היא מיעוט קטן. גם החרדים עברו לאומיזציה מואצת שהולכת ומתקבעת כמציאות פוליטית חד־משמעית (הפיכתם לשרים בממשלה, הערצה ציבורית לביבי, התנגדות לכל פשרה מדינית). מאידך, לבורגנות החילונית יש פחות ופחות סבלנות למתק השפתיים, ונכונות רבה יותר להיאבק.
ברגע הזה של התבהרות מציע רכלבסקי את המשקפיים התיאולוגיים כמפתח לאירועי השנה האחרונה. הפרק שנוסף לספר נפתח במילים: "המנוע של ההפיכה המשטרית הוא התפיסה המשיחית". כולם מדברים על כתבי האישום של ביבי, על שנאת בית המשפט של יריב לוין, ועל הצורך של החרדים בנטרול בג"ץ לקראת חוק הגיוס — אבל מי שממלאים את ההפגנות בעד ההפיכה הם הכיפות הסרוגות. בעיניהם בית המשפט אינו ערכאות נוכרים, כפי שהדבר אצל החרדים, אלא ביטוי של הליברליזם המסוכן, המנוכר למהותה האמיתית של המדינה היהודית. והרי הוצאתה של המהות הזאת מן הכוח אל הפועל היא בדיוק הפרויקט המשיחי המדובר. גם פורום קהלת, המוח שמאחורי ההפיכה, ניזון מהשקפת עולם דומה. הוא מדבר בשפת הליברטריאניזם האמריקאי, אך יושב הראש, המנכ"ל, וחוקרים רבים בו הם בני הציונות הדתית, ולא במקרה.
הספר פורסם לראשונה בזמן כהונתו הראשונה של ביבי. רבע מאה מאוחר יותר ואנחנו תקועים בשיבה נצחית, מתווכחים שוב על אוסלו ועל יגאל עמיר. אבל עכשיו הדברים חשופים יותר, ויש חברה אזרחית מודעת ומעורבת יותר. מה שהיה בגדר סוד איקונוקלסטי עכשיו גלוי לכל, הוויכוח שהיה באקדמיה עכשיו ברחובות. "זמן ההדחקה תם", כותב רכלבסקי במבואו החדש. "כמו שלמדו רבים מול מזימת ההפיכה המשטרית את מושגי היסוד של המשפט החוקתי... הכרח להכיר עתה גם את מושגי היסוד של התיאולוגיה היהודית". ועל כך אומר בשפה אקדמית: בול! •
חמורו של משיח // ספי רכלבסקי } ידיעות ספרים } 530 עמ'
