את תפילת נעילה עשיתי עם הקהילה שלי, שמתארחת כבר שנים בחצר בית ספר ממלכתי במזכרת בתיה. כשהשמש נגעה בצמרות העצים והחזן שר "אל נורא עלילה / המצא לנו מחילה", התחילה הרחבה להתמלא בתושבי השכונה. רובם המוחלט מסורתיים וחילונים שהגיעו עם ילדיהם לשמוע קול שופר. הרגע הזה הוא רגע קהילתי יפה ומרגש. לקראת סיום התפילה והצום קרא החזן בקול גדול את סדר "פתיחת השערים" – השערים שהציבור מבקש שיפתחו עבורו בשנה הזו. שערי אורה, שערי אחווה, שערי בריאות, פרנסה והצלחה ועוד ועוד. על כל שורה שנאמרת בקול, עונים כולם יחד אמן.
כשביקש שליח הציבור שייפתחו שערי שלום כולם ענו לו בקול גדול עוד יותר. והקול שלי? נחנק. עיניי התמלאו דמעות כשנזכרתי במחלוקת הקשה שפרצה סביב התפילות בתל־אביב בימים שלפני הצום. ממש התפללתי שלא נגלה שבמהלך היום הקדוש יהודים רבו אלו עם אלו. התבדיתי.
בדיוק לפני שנה כתבתי בטור זה על כוחן היפה של תפילות הרחוב שהגיעו אלינו בזכות הקורונה. המפגש של התפילה עם החיים והאפשרות לזוגות וילדים להתפלל יחד בלי כובדה של המחיצה הקבועה בבתי הכנסת הילך קסם על רבים. גם עיריית תל־אביב עצמה התגאתה בעמוד הפייסבוק שלה בתפילה ההמונית שהתקיימה בכיכר דיזנגוף לפני שנה. כדאי להזכיר שבתקופת הקורונה נאבקו המפלגות הדתיות דווקא כן לקיים את תפילות הימים הנוראים בתוך בתי הכנסת והציגו את התפילה בחוץ כביזוי ממש.
אז איך ייתכן שבתוך 12 חודשים תופעה חדשה שההנהגה הדתית מסתייגת ממנה הופכת לקודש הקודשים ומוצגת כמסורת אבות? ולחלופין - איך בתוך אותה תקופת זמן אירוע ציבורי שהתקבל בהכלה ואפילו באהדה הופך ל"ייהרג ובל יעבור" עבור הציבור החילוני־ליברלי? מה קרה בין יום הכיפורים הקודם ליום הכיפורים הזה?
הממשלה הנוכחית, דתית וימנית מכל קודמותיה, עשתה כל שלאל ידה בשביל להשניא את החיים היהודיים על חלק עצום מהאוכלוסייה. הרפורמה המשפטית היא רק פסיק בשורה של פעולות מקוממות: העברת תקציבים חסרי תקדים לארגונים דתיים וחרדיים, הבטחה לפטור מלא מגיוס, חיזוק בתי הדין הרבניים והרבנות הראשית והשתלחות מתמדת בקבוצות אוכלוסייה שלמות. חוק החמץ היה רק יריית פתיחה. במקביל המחנה הליברלי בישראל התעורר והתגבש, ועם התנועה החשובה הזו הוא גם הפך מיליטנטי יותר ויותר וחד־ממדי. היעדר האמון הוביל להכשרה של כל פעולת מחאה.
אירועי תל־אביב דורשים פירוק והרכבה לא רק בשביל להבין באיזה זרמי עומק אדירים הם נוגעים, אלא בעיקר בשביל לפענח איך ממשיכים מכאן.
עו"ד ענבל הנסב גליקמן גרה סמוך לכיכר דיזנגוף. היא דתל"שית, בן זוגה דתי, תל־אביב היא העיר המושלמת מבחינתם לגדל בה ילדים. "אנחנו לא סתם בוחרים לגור בעיר הזו למרות היוקר והקושי, כי היא עיר בלי אנטי. אנחנו הפוכים בעמדות הפוליטיות והדתיות שלנו, אבל זה אף פעם לא היה עניין. כל שנה אנחנו יורדים למניין של חב"ד לתפילות החג או לקריאת מגילה בפורים. מבחינתנו זה אף פעם לא אמירה אידיאולוגית אלא פעולה אגבית, קהילתית. והאמת היא שגם מעולם לא העירו לנו כשישבנו יחד. ככה נראים חיים נורמליים. אבל השנה האחרונה היא הכל חוץ מנורמלית".
השבוע, רגע לפני כניסת הצום, בזמן סעודה מפסקת, ענבל, בסוף חודש תשיעי, רואה כיצד מקימים את המחיצה בכיכר. גם קבוצות הווטסאפ השכונתיות בוערות. היא מרימה טלפון למשטרה לבקש שיגיעו למנוע את הקמת המחיצות. "אנחנו לא מפגינים מצטיינים, אבל הסיפור של לכבד את החוק הפך מבחינתנו לדבר שנלחמים עליו בכל מחיר. כשהתקשרתי למשטרה המוקדן אמר לי מפורשות שהם לא מקבלים פניות בנושא הזה. זה זיעזע אותי, הוא ממש אמר שהפיקוד אמר לו לא להתעסק עם זה. הייתי בהלם. כששמעתי איך זה נגמר נשבר לי הלב. במקום שתהיה פה מדינה שתשליט סדר הגענו למלחמה בין אזרחים".
זו לא קצת הגזמה לקרוא לארבעה דגלים מחיצה?
"מבחינתי זה נבל ברשות התורה. הם תלו דגלים מלמעלה בשביל לסמן את המרחב הציבורי ולהבהיר גם מי בעלי הבית וגם איפה נשים וגברים יישבו. זה לדחוף לתושבים בגרון את כל מה שהם נאבקים בו ופוחדים ממנו – די בצדק. אני מרגישה שבשנה הזו אבדה הבושה וכל מה שנעשה קודם מתחת לרדאר מתרחש היום מהמקפצה.
"בשונה מהרבה חילונים, אני מכירה את 'ראש יהודי' שנים ואני יודעת היטב מה טיב הפעילות שלהם. אין בעיה שיבואו להפיץ תורה אם זה הקטע שלהם, אבל זה סיפור הרבה יותר גדול ומתוחכם. הם רוצים לשלוט במרחב הציבורי, לשנות את הצביון שלו, להפוך אותו מהיסוד. זה התחיל בפריפריות והגיע אלינו. גדלתי בחברה החרדית ובציונות הדתית וראיתי את התהליכים האלו כל חיי.
"חוסר ההבנה שהחרדה על הבית היא אמיתית הוא עיוורון. תל־אביב נשארה המעוז האחרון ומבחינתנו היא הסמל. גם הם מבינים שהיא סמל, ולכן הם עשו פה מהלך מתוחכם שכל עניינו להבהיר שידם על העליונה. קשה לי להצדיק אנשים שהפריעו לתפילה, אבל כשאין הנהגה ואין כתובת אנשים מרגישים מופקרים.
"אי־אפשר להתחיל סיפור מהאמצע. יש פה הקשר רחב, הפרת החוק כדרך חיים וכמדיניות. ישראל זעירא, מנכ"ל 'ראש יהודי', והאורח שלו השבוע – הרב יגאל לוינשטיין, שמתבטא באופן נורא כלפי להט"ב ונשים – סימנו בדיוק מה הם רוצים: מאבק. כל קבוצות הווטסאפ השכונתיות, שיש בהן אלפי אנשים, התמלאו בהודעות של תומכי 'ראש יהודי' שגרים באזור, שקראו לבוא לתפילה בשביל להילחם באנטישמיות. מה זה אם לא קריאה למלחמה?"
ב־1994 הגיעו אברכים מישיבת שבי חברון לתל־אביב במטרה להפיץ את תורת הרב קוק. כך נולד הארגון "ראש יהודי", שמציע לחבריו סדנאות, שיעורים, קהילה ותפילה, מבקש לקדם חזרה בתשובה. בשונה מארגונים דומים לו, הוא צבר כוח אדיר לאורך השנים, בין היתר מהיותו חלק מתנועה רחבה מאוד של גרעיני משימה תורניים שמתוקצבים ונתמכים על ידי המדינה.
העומד בראש הארגון, ישראל זעירא, מתואר על ידי מכריו כאדם "עשוי מברזל" ש"לא רואה בעיניים", שילוב של איל נדל"ן, עסקן דתי ויזם חברתי, שגם עומד בראש חברת הבנייה "באמונה" המקימה שכונות המיועדות לציבור הדתי בלבד. אותה חברה פירסמה לפני שנים ספורות סרטון גזעני שבו הבטיחו לקונים שיגורו עם "אנשים כמוהם" ולא לצד מזרחים חלילה, שהוצגו כנלעגים וולגריים. הסרטון ההוא, שכמעט נשכח, חושף את תת־המודע של זעירא וחבריו. לא קרבה הם מבקשים ולא הדדיות. הם מעוניינים להשפיע אבל לא להיות מושפעים.
ההזמנה של לוינשטיין לתת שיעור במרכז תל־אביב סמוך לאירועי כיפור היא עוד דוגמה מובהקת לכך. אדם שבריש גלי קורא ללהט"בים סוטים ומבקש "להדביר את המגפה" שלהם, מי שישנן עשרות התבטאויות נוטפות שנאה שלו כלפי נשים ומיעוטים, הוזמן כאורח כבוד בימים בוערים.
"לצערי, היה ברור כשמש שיהיה פיצוץ בדיזנגוף", אומר אלישב רבינוביץ, יועץ פיננסי ותל־אביבי זה עשור. הוא, אשתו וחמש בנותיו הגיעו לעיר מתקוע. "לצערי, הכל התכנס לפיצוץ. מזמינים את הרב לוינשטיין – מה חשבו שיקרה? כשיש תחזית לסופה כבדה זה לא הזמן לצאת לטיולים. לצערי, בזמן אמת היה פה המון זועם, ואנחנו ברגע כואב שבו כל שרץ מוכשר בשם המחאה או המחאה על המחאה.
"יש לי עם מארגני התפילה מחלוקת טקטית, שיש לה גם רובד רוחני. לדעתי הדבר הנכון היה והינו להבין שהאווירה עכורה ושצריך להוריד את הראש עד הודעה חדשה. לדעתי כל מלחמה בשם 'זכויות' וריבונות על המרחב תגרור תגובה עוד יותר קשה שתפגע באוכלוסייה הדתית המקומית. רוצים בכל זאת להילחם על זכויות ועל הצדק? בבקשה. אבל האם שווה להחריב את יום הכיפורים על המזבח הזה?"
רבינוביץ מגיע מרקע חינוכי ובעבר ניהל בין היתר את מיזם "זיכרון בסלון". כאדם דתי, תל־אביב מזמנת לו כל מיני אתגרים. הוא ומשפחתו מתפללים בבית הכנסת "יקר" בצפון הישן. "תל־אביב ביום כיפור זה המקום להיות בו מבחינתי. זה חיבור ארץ־ישראלי שאין כמוהו – בתי כנסת שוקקים ואווירה חגיגית ומשוחררת ברחוב. אני גדלתי במציאות שבה אווירת הדין מורגשת, בתי הכנסת היו כבדים מאוד. פה התאהבתי מהרגע הראשון בזרימה של החיים. בקורונה היה לנו חזן עם קיטל (לבוש ייחודי וחגיגי לימים הנוראים – ח.א.ס) ומכנסיים קצרים. לדעתי הוא הראשון בהיסטוריה היהודית. מבחינתי ככה נראית אווירה של מקום שמתעצבת מתוקף החיים.
"לאורך השנים השכנים ליד בתי הכנסת מגיעים לשמוע שופר, והאמת שגם השנה זה היה ככה באזור שלנו. רגעי השיא הם 'כל נדרי' ו'נעילה'. רק אחר כך שמענו מה קרה במקומות אחרים. לצערי, השנאה גולשת ומגיעה גם ל'בלתי מעורבים'. הבנות שלי כבר קיבלו הערות ברחוב. אמרו לבת שלי בחוג: 'אבא שלי עובד ומשלם לכם, הדתיים'. מה ילדה בת 13 שכל המשפחה שלה עובדת ומשרתת אמורה לענות על זה?
"בגרעינים או בארגונים שמתעסקים בקירוב לעולם היהודי לא מצליחים לראות איזה מנגנון בעייתי ומאיים הם יצרו. לכן כשבאים אליהם בטענות הם מפרשים את זה כרדיפה. מהיכרות אישית, מדובר באנשים נהדרים, אבל לפעמים 'כוונתך רצויה אך מעשיך אינם'. המודל בעיניי הוא הרב שטיינזלץ, שזכה בפרס ישראל על תרגום וביאור התלמוד הבבלי. הכלל שלו היה – Let My People Know, להפוך ידע יהודי לנגיש, לא לשאוף לזה שאנשים יהיו בדגם שלך. עיקרון אחר שלו היה שאסור לעשות ליהדות שלך אאוט־סורסינג. כל אדם חייב לקחת אחריות אישית על הזהות היהודית שלו ושל משפחתו".
לסכם את אירועי כיפור כמחאה נגד מחיצות במרחב הציבורי בלבד זהו שקר. ישנם חלקים מקרב המפגינים שהמאבק החברתי שלהם טבול בשנאת דתיים, במקרה הרע, או בהיעדר רגישות וניואנסים, במקרה המקל. לקיחת החוק לידיים היא אופציה רעה מאוד, והרדיפה אחרי המניינים בחג ממש לא הסתכמה בכיכר דיזנגוף.
למעלה מ־15 שנה עורכים בארגון "צהר" תפילות מאורגנות בחגים במתנ"סים ואולמות ספורט עם כל האישורים הנדרשים. רוב מוחלט של המתפללים אינם דתיים אלא תושבים חילונים ומסורתיים שמעוניינים בתפילה בחג. אלי ביז'אווי גדל בתל־אביב וחי בה היום עם משפחתו. איש תיאטרון ומתרגם, שבשנה האחרונה מפגין בעקביות בקפלן. הוא חילוני־מסורתי לפי הגדרות הלמ"ס: חי חיים חילוניים עם זיקה למסורת. "אני נוהג ללכת בכיפור לבית הכנסת הספרדי ברמת אביב עם כל המשפחה", מספר ביז'אווי. "רצה הגורל שדווקא השנה החליטו בבית הכנסת להעלות את מחירי הכיסאות לסכום שגרם לאבי להגיד לראשונה מזה 40 שנה 'עד כאן', והוא הזמין השנה שלושה מקומות לתפילה שנערכה באוויר הפתוח, סמוך למתנ"ס שכונתי.
"בשלהי הארוחה המפסקת כבר שמענו על תחילת ההתרחשויות בכיכר דיזנגוף, ושמחתי שהצום וההדממה נכנסים לתוקף. בעיניי, התנהלות של זעירא ו'ראש יהודי' – שאצלם טוהר כוונות וטוהר גזע דרים בכפיפה אחת – היא פרובוקציה רעה ומשסעת בימים מדממים; לכן העובדה שעל המניין שאליו עשינו דרכנו הייתה חתומה רבנות 'צהר', האורתודוקסיה שאפילו אמי (שלוחמת בחירוף בכפייה דתית ולמען זכויות נשים ומיעוטים) מעריכה ומכבדת, נטעה בי תחושה שיהיה בסדר ושמקסימום אתגעגע קצת לניגונים המוכרים".
במתנ"ס העסק התחיל להשתבש. "הייתה המחיצה הסמלית במרכז, פרגוד בגובה מותן. כזו שמשמרת ישיבה מסורתית יותר מאשר מבקשת ליצור הפרדה או הדרה כלשהי", הוא מתאר, "מה גם שבמקום שבו היא הסתיימה ישבו יחד גברים ונשים וסביב כולנו ילדים. בשלהי התפילה (בדיעבד, כנראה לאחר ההתלקחות בדיזנגוף) הופיע אדם שירד מאופניו והחל מצלם בנייד, לא מהצד או משהו, אלא ממש מול הפנים של המתפללים. שאלתי אותו מה הוא עושה, הוא אמר שיש פה הפרדה בניגוד לבג"ץ, והתחיל לצלם אותי ואת אחי שהצטרף. אמרתי לו משהו על עמדותיי הקרובות לשלו, והדגשתי בפניו שהוא מפריע להרבה אנשים שונים שבחרו להיות פה.
"למחרת הגעתי יחד עם בתי הבכורה לתפילת נעילה. מרחוק נראה היה שחזון אחרית הימים קפץ לביקור; את הפרגוד הנמוך החליף השולחן שעליו ספרי התפילה, ובשורה לפנינו ישבו גם נשים. לתומי חשבתי שזה תוצר של שיח כלשהו, אבל מתברר שקדמה לכך מהומה לא קטנה. בימינו לא צריך יותר מגפרור. איזה גפרור, פוּ קטן. האוויר היה טעון. מהר מאוד התברר שהנשים שהתיישבו לפנינו לא באו להגן על זכותן להתפלל. ואני, שהושבתי תחילה את בתי לידי, מצאתי את עצמי בוחר מרצוני להקים אותה ולשבת במקום אחר כדי לא להיות שותף לפרובוקציה של אותן נשים".
אלי, כמו ענבל או אלישב, לא באמת יכול להתייאש. החיים יחד הם הכרח מבורך. "המאבק על פניה של המדינה חשוב מאין כמוהו ואני מקדיש לו את מחשבותיי, מרצי ורבות משבתותיי, אבל לפעמים מעצבי המציאות הקשה שבה אנו נאבקים דוחקים את כולנו אל קצוות השחור־לבן כי גוונים עלולים חלילה לייצר הסכמות. ניצבתי שם לכוד במרחב לא ברור בין המסורתי לליברלי, בין האישי לציבורי, בין ערכים שונים ומתנגשים שבזמנים רגילים חיים בי וברבים אחרים בשלום. תפילת נעילה הופרעה בקריאות שונות, היו שם גם דמעות. זה היה ביטוי כואב וקולני לבערה שמבעבעת בנו. התפילה הסתיימה בשירת 'התקווה', כמו רמז עדין שאולי עוד ישנה כזאת".
התמונות מהכיכר קשות לעיכול. מחזורים זרוקים על הרצפה, צרחות וקללות. למעשה, התמונות הללו מזכירות באופן מדויק להכאיב את מה שחוות נשות הכותל מדי ראש חודש כשהן מגיעות להתפלל כדרכן ברחבה. אלימות, קללות ודמעות הן לחם חוקן. קל לכל צד להזדעזע עם מי שהוא יותר מזדהה איתו. תחושת הצדק הקדוש של מחאה, כל מחאה, היא חרב פיפיות איומה.
בחברה שבה יש אמון ואין תחושה תמידית של נרדפות והישרדות, נשות הכותל היו יכולות להתפלל כדרכן פעם בחודש ברחבה, ותפילה עם מחיצה סמלית יכלה להתקיים בכיכר העיר פעם בשנה כדרכה. אבל אין אמון, ותחושת הנרדפות מתורגמת לתוקפנות.
בניגוד ללהט הקרב בחג, רוב מוחלט של הישראלים לא מעוניין בהיפרדות. בסקר של מרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה בדקו כמה מאזרחי ישראל מעוניינים במדינות נפרדות או בקנטונים – ישראל החילונית ליברלית מול יהודה הדתית־שמרנית. התשובות חד־משמעיות: רוב מוחלט נגד. ישנה התאמה בין כלל העונים לבין העונים מהעיר תל־אביב, שנחשבת לסמל של הליברליות והחילוניות (ראו טבלה).
"בניגוד למה שנהוג לטעון על הבועה התל־אביבית, הם אינם שונים מכלל הציבור בנושא זה", אומר ד"ר אור ענבי, שביצע את המחקר. "מה שראינו ביום כיפור אינו רצון להתנתק משאר חלקי המדינה או להתנתק מהציבור הדתי, זה היה מאבק כנגד כפיית ערכים במרחב הציבורי המנוגדים לערכיהם של המוחים, נוסף על הזעם על אי־מילוי פסיקת בית המשפט בנושא".
הניסיון להפוך את השסע החברתי למלחמת דת משרת קצוות שהציבור עצמו לא מזדהה איתם. הניסיון ללבות את השבר בין הישראלי ליהודי הוא אסון שפירושו הפיכת אזרחים לאויבים. האחריות מונחת קודם כל לפתחה של ההנהגה – הן הפוליטית (החל מראש הממשלה שצייץ על הפרעה של שמאלנים ליהודים והמשיך לתחזק את הציר עליו הוא רוכב שנים) והן של המחאה. זה רגע שבו חייבים לחשב מסלול מחדש במקום לייצר הצדקות למעשים שלא ייעשו.
חגי תשרי מלמדים אותנו כבר שנים שיש ביקוש לתרבות יהודית ויש ביקוש לזהות יהודית. גם בתל־אביב. זו לא הדתה, זו לא כפייה וזה לא כיבוש. השאלה היא אם הרשויות המקומיות ימשיכו להפקיר את הזירה לארגונים חיצוניים ובעייתים או שיידעו לתת מענה בעצמן. בתל־אביב, כמו בערים רבות, יש חיים יהודיים שוקקים ומגוונים. אין להם תקצוב, פלטפורמות או תמיכה. במקום לומר מה לא, זה הזמן של המנהיגות המקומית להגיד מה כן ולפעול אקטיבית למען זהות יהודית־ליברלית.
עוד שבוע, בצאת שמחת תורה, יתקיימו הקפות שניות בכיכרות. מסורת יפה שנולדה בתל־אביב על ידי רב העיר ידידיה פרנקל ב־1942. אפשר להחליט שגם זו מלחמת קודש ושכל סימון או הפרדה בין גברים לנשים הם צלם בהיכל, לעקור עיניים זה לזה בזמן הריקודים וההקפות. ואפשר למצוא פתרונות מראש שייתנו מענה חכם ומספק לכל הנוכחים בלי בג"ץ ובלי גרעינים תורניים. במבחן הזה ראוי מאוד שלא ניכשל.
