"כששואלים אותי למה צריך לגייס נשים, ומה נשים מביאות איתן לשדה הקרב או לשולחנות המשא ומתן לשלום", אומרת קריסטין לאנד, מייג'ור ג'נרל (אלופה) במיל' מהצבא הנורווגי, ומי שהקדישה חלק גדול מחייה ומשירותה גם באו"ם בשתי החזיתות–המלחמה והשלום, "אז אני תמיד אומרת שב־15 מתוך 40 שנות השירות שלי בצבא הנורווגי ותחת מטריית האו"ם, הייתי במקום של פעילות מבצעית, של קונפליקט. וההבנה שלי היא שאנחנו, הנשים, מהוות 50 אחוז מהאוכלוסייה, שחייבים לשמוע ולערב אותנו, שבלעדינו אין שלום".
לאנד תגיע השבוע עם עוד חברות פרלמנט אירופאיות ושגרירות בישראל לאירוע של שני ארגונים רק על טהרת נשים הקוראים לשים סוף לסכסוך. היא עצמה לא זרה כאן כלל, מאחר שהתפקיד האחרון בקריירה הצבאית הארוכה שלה היה עמידה בראש אחד מארגוני האו"ם המרכזיים כאן בישראל.
"אתה חייב נשים בתהליך השלום וגם במקומות הלחימה. באפגניסטן, בלי נשים, אתה לא יכול לעשות אפילו פשיטה על בית", מספרת לאנד מביתה באוסלו על מה שלמדה בקריירה בת יותר מארבעה עשורים שלקחה אותה לארבעת קצוות תבל. "אם יש שם רק נשים, אז זו סכנת מוות גם לנשים וגם לחיילים, כי שם אסור לנשים להיות באותו חדר עם גברים בלי נוכחות מישהו מהמשפחה. אם עשית זאת, חיללת את כבוד הנשים וזה כבר יוצר מתח עצום. אז הכוח של הבריטים היה חייב 'ללוות' ממני נשים כדי לעשות פעילויות באפגניסטן".
סופה במדבר, אקדח לראש
לאנד, בת 65, התגייסה לצבא ב־1979, והפכה לאישה הראשונה שהגיעה לדרגת אלוף בכוחות הנורווגיים. היא פורצת דרך מגדרית כמעט בכל תפקיד שאליו היא מגיעה. היא התגייסה עוד לפני שהיה גיוס חובה לנשים בנורווגיה – ב־2015, אם כי גם כיום רק מיעוט קטן מהן באמת מגויסות – ושירתה בצבא ובתפקידים תחת האו"ם במשך ארבעה עשורים. אחרי קורס קצינים ב־1984, היא שובצה ללבנון ב־86', ולאחר מכן ב־91' בערב־הסעודית בזמן מלחמת המפרץ. "היינו כוח קדמי עם הכוח הבריטי", היא נזכרת, "הכל היה חדש. היו התרעות על סקאדים, המערכת הייתה זועקת 'גז־גז־גז', היה חום אימים והיינו צריכים להרים את המסכה בכל פעם שהיינו חייבים לשתות. לא היו בכלל מקלטים, אז היינו מתחבאות באוהל ובולעות כדורים נגד גז עצבים ותוקעות זריקות אטרופין, שזה דבר יותר מסוכן מהסקאדים עצמם. ומרוב שהיינו בלחץ ועצבניות, והשירותים היו 200 מטר מאיתנו, היינו משתינות במכנסיים. הגברים היו משתינים בחביות שהציבו להם בין האוהלים, ולקח קצת זמן עד שהביאו לנו דלי מפלסטיק לאוהל".
אחר כך עברה לכוח השיטור של האו"ם בבלקן, וגם משם לא חסרות לה חוויות מסמרות שיער שכל חייל וחיילת היו מתגאים בהן. "ב־92' חטפו אותנו בבוסניה 'הנשרים הלבנים', פלוגה סרבית של ארקן (מאפיונר סרבי שהפך לגנרל ופיקד על מיליציות במלחמות יוגוסלביה, שנודעו באכזריותן ־ ז"א). זו הייתה הפעם הראשונה שהם ראו זרים. הצמידו לנהג אקדח לראש, ואחרי שלוש שעות הגיע המפקד שלהם. הוא הסתכל עליי ואני מראה לו את התגית שלי ואומרת לו שאני מנורווגיה. והוא אומר לי, בנורווגית, אה, מנורווגיה. התברר שהוא עבד על איזה ספינה שעגנה כמה ימים בעיירה בנורווגיה, והוא ידע כמה מילים. הוא שיחרר אותנו, אבל החיילים שלו זרקו אותנו באיזה שדה מוקשים, וירדנו על ארבע ומיששנו את האדמה עם הידיים כדי להמשיך לנסוע. למזלנו, פתאום הגיעה משאית רוסית שפשוט טסה על הדרך. קפצנו לג'יפ וצעקתי על הנהג שרק יעקוב אחריה, יראה איפה המשאית נוסעת כדי לדעת איפה אין מוקשים. כמה חודשים אחר כך ירו טיל על המטוס שעמדנו לנחות בו בסרייבו. ישבתי שם והקאתי. היינו כולם צריכים לקפוץ מהמטוס אל הקרקע כשהוא בתנועה לקראת המראה מחדש".
אחרי סופה במדבר ומלחמת הבלקן, השירות באפגניסטן ב־2003-4 היה כמעט טיול בפארק עבורה. "היינו עסוקים בעיקר בקשר עם האוכלוסייה המקומית. לא ממש פעילות מבצעית", היא אומרת. ב־2009 היא קיבלה את דרגת האלוף ולאחר כמה תפקידים פיקודיים, בהם מפקדת חיל המשמר בנורווגיה, החיל שבו התחילה את השירות שלה, וסגנית מפקדת כוחות היבשה בנורווגיה, מינה אותה מזכ"ל האו"ם באן קי־מון ב־2014 למפקדת כוחות השלום של האו"ם בקפריסין, האישה הראשונה ששובצה לתפקיד שבו פיקדה על אלף חיילים שאחראים על שמירת קווי הפסקת האש במדינה המפוצלת. לאחר סיור קצר כיועצת מכללת הביטחון הנורווגי באוסלו, מונתה ב־2017 על ידי האו"ם כראשת משלחת הפיקוח UNTSO. מדובר בארגון שנוסד במאי 1948 ואחראי על קיום ויישום הפסקות האש בין ישראל וארבע שכנותיה (בפועל הוא מתמקד בגבולות עם סוריה, לבנון ומצרים). גם כאן הייתה לאנד האישה הראשונה שמונתה לתפקיד. היא פיקחה על 153 משקיפים צבאיים, צוות אזרחי של 21 עובדים בינלאומיים ועוד 153 עובדים מקומיים, ועם תקציב שנתי של מעל שבעים מיליון דולר אשר בא מתקציב האו"ם. ב־2019 חזרה לנורווגיה ופרשה משירות פעיל.
עכשיו היא אחת מעשרות אורחות הכבוד שמגיעות למפגש ביום רביעי הקרוב בין "נשים עושות שלום", ארגון ישראלי שהוקם לאחר צוק איתן ומונה כמעט 50 אלף חברות, ו"נשות השמש", ארגון פלסטיני שנוסד לפני שנתיים וכולל שלושת אלפים נשים מהגדה ועזה. "הקמתי את הארגון כשהבן שלי הפך לנער, והבנתי שאני חייבת להרחיק אותו ולשמור עליו מכנופיות השבאב במחנה. ושרק נשים ואמהות יכולות לשמור על הבן שלהן משנאה ונקמה ושהוא לא יחזור מת או ילך לכלא", אומרת רים חג'אג'ה מדהיישה, מחנה הפליטים ליד בית לחם. "התחלנו לשתף פעולה עם נשות שלום יהודיות, וגם יצאנו עם קריאת האמהות לסיום הסכסוך. אנחנו חצי מהאוכלוסייה. חייבים לשאול אותנו מה אנחנו רוצות, ואנחנו רוצות דיאלוג, ודיאלוג ואמון בונים רק במפגשים. אנחנו רוצות שהילדים שלנו יגיעו עם לב פתוח, שיקשיבו לנרטיב של האחר, עם הכאב והזכויות שלו".
"אנחנו רוצות להחזיר את המילה שלום ואת התוכן שלה לשיח הישראלי", אומרת נורית חג'אג', 68, שהצטרפה ל"נשים עושות שלום" שנה אחרי הקמתו בתום צוק איתן, "הדבר העיקרי שחשוב לנו הוא לבוא ולדבר. לא אכפת לנו לפיד או נתניהו. אנחנו נהיה מאוחרי כל מי שיחליט לדבר. יש לנו צינורות דיבור גם עם מתנחלים. הבסיס הוא הקשבה, ולהכיר את הסיפור של האחר, ובשביל זה צריך לפרק את הסיפור שאתה גדלת עליו. זו עבודה קשה לערער על עצמך ועל הסיפור שלך תוך כדי דיאלוג עם נשים פלסטיניות. אני צריכה להחזיק את הסיפור של ההורים שלי ואת הסיפור הפלסטיני. הם לא מחויבים להחזיק את הסיפור של ההורים שלי. זה מאוד קשה. אלו שני נרטיבים שמתנגשים אחד עם השני".
"בשנים בישראל, חוץ מהתיאומים הצבאיים והעזרה לכוחות יוניפי"ל", אומרת לאנד, "הייתי גם בקשר עם גופים יותר אזרחיים, כמו השגרירות השונות שהיו משובצות בישראל וגם עם גופי מחקר ולימוד באוניברסיטה. זה גם נותן לך פרספקטיבה אחרת על הצרכים הביטחוניים של ישראל, וזה גם איפשר לי להכיר, דרך השגרירה האירית ארגונים כמו 'נשים עושות שלום', שמאוד התלהבתי ממנו, אחרי מפגשים וסמינרים עם הנשים שהרכיבו אותו. גם בגלל שהעיקרון הבסיסי שלו הוא חתירה לדיבור בכל מחיר כתנאי ראשוני, וגם בגלל שהוא מעודד מפגשים והידברות בין שני הצדדים, מאפיינים מאוד ברורים של האו"ם, וגם בגלל שהוא מורכב מנשים".
לדבר, גם עם איראן ופוטין
"לנשים יש גם השקפת עולם וראייה מזווית אחרת מאשר לגברים", מסבירה לאנד את קו המחשבה שלה, שגם מבהיר את החשיבות שהיא נותנת לשני הארגונים האלה. "ויש כמובן את המרכיב הרגשי, שאנחנו מסוגלות לשים מילים במקום שבו אנחנו מרגישות. בגלל זה אנחנו פחות פוסט־טראומטיות. אנחנו יכולות להגיד שאנחנו מפחדות, שלא נוח לנו. אם אתה מוציא את זה החוצה ומשתף, אז אתה פחות פגיע. אתה רואה דברים נוראים במלחמה, ואתה חייב לדבר עליהם. וכשאת כאישה מביאה את האפשרות להחצין את מה שאת מרגישה, זה משפיע על הצד השני. הם מוכנים יותר לשתף פעולה. הם רואים גישה אחרת. הם מרשים לך לראות מה הם רוצים, מה שורש הבעיה. יש יתרון גדול לאמפתיה כדי ליצור רגש יותר עמוק. באפריקה למשל יש הרבה מקרים של אונס גברים, ואת זה הם יכלו לספר רק לנשים. קל יותר לדבר על דברים אישיים עם נשים".
מה דעתך בקשר לקליטה של נשים ביחידות עילית? זו סוגיה שמתעסקים בה גם בצה"ל כרגע.
"נשים חייבות להיות חלק מיחידות העילית, כמובן. היחידות המיוחדות שלנו, במיוחד אחרי אפגניסטן, הבינו שאי־אפשר לעשות את העבודה בלי תקשורת עם האוכלוסייה המקומית, ושבשביל זה חייבים נשים. אז התחילו לאמן את הנשים בנפרד. אולי נשים לא יכולות לרוץ מהר כמו הגברים או לסחוב מספיק, אבל בזה אפשר להשתפר ולהתאמן. את השריר הכי חשוב, זה שבין האוזניים, אי־אפשר לאמן. חוץ מזה, יש הרבה מקרים בפעילות שבהם צריך גמישות או מבנה גוף קטן יותר, וזה מתאים יותר לנשים. יש אווירה יותר טובה כשיש הרבה נשים. שביחידה לא יהיו רק זכרי אלפא, אלא הווי שמשקף את החברה עצמה. מדברים על המשפחה. מדברים, נקודה".
מה בעצם ההבדל בין הקונפליקט במזרח התיכון לבין הקונפליקטים האחרים שבהם שירת?
"יש בעיקר דברים דומים: קושי מאוד גדול בתקשורת והתחפרות בעמדות, למרות ההבנה שאי־אפשר לנצח את זה באלימות אלא עם כפתרון פוליטי. את הפתרון פה צריך לבנות. קודם מסגרת, ואז צעד אחרי צעד.
"בבלקן הבאנו להסכם לסיום המלחמה, שזה טוב, אבל הייתה בו גם טעות. הסכם צריך להיות בנוי גם מתוכנית פוליטית, לא רק מדינית: איך בונים תשתיות, מערכת בריאות, חינוך, רווחה, שיטה שתבטיח לילדים עתיד טוב ובטוח יותר. לא צריך לחשוב רק בקווים כלליים של מה זה ישראל ומה זה פלסטין. הפוליטיקאים צריכים להאזין לאזרחים. הנה, גם בהפגנות בתל־אביב האנשים מנסים להגיד לפוליטיקאים משהו. צריכה להיות מדיניות שתשפר את החיים של אנשים, לא רק הסכמי שלום. הדעות של האנשים צריכות להיות מיוצגות".
איך מוצאים פרטנרים לשיח? האם זה נגד אויב או מתוך אינטרסים וערכים משותפים?
"ערכים משותפים, אבל אחד הערכים הוא שאתה מדבר עם כולם, גם עם איראן וגם עם פוטין. אם לא תדבר איתם אתה לא יכול להתקדם. חייבים להיות בקשר איתם. זה אחד הדברים שממש לא הבנתי בישראל. לא היה כמעט שום ניסיון לנצל ערוצי תקשורת, לנצל את הפירוד בחברה הפלסטינית כדי לדבר עם חלקים ממנה, את הרצון של חלק מהפלסטינים לחיות חיים נורמליים".
חלק מהמפגינים הראשיים ונושאי המו"מ לשלום בישראל הם גנרלים לשעבר. זה נורמלי להקשיב למישהו שהיה אחראי לניהול הכיבוש כשהוא פושט מדים ואומר די לכיבוש?
"קצינים פורשים חייבים להיות מעורבים. הם דיברו וטיפלו והיו בקשר כזה או אחר עם הצד השני, כולל עם הטרוריסטים. יש להם הבנה, וההבנה הזו והניסיון נותנים בסיס לתקשורת. הם גם ראו בעיניים מלחמה ואת המראות הנוראים שלה וזה משפיע. אתה רוצה להימנע מזה. אני יודעת את זה מעצמי, קונפליקט חמוש הוא דבר רע. צבא הוא עוד כלי של הפוליטיקאים, המפלט האחרון שאם השתמשת בו, זה כבר סוג של הפסד. חייב להיות דיאלוג ולכן הם יכולים לעזור בו, אבל הם גם חייבים להיות רק חלק מקבוצה של אנשים עם איכויות שונות ורקעים שונים שמגיעים לדיונים".
עוד שאלה שמטרידה לא מעט לובשי מדים כאן, אגב המחאה: מה את חושבת שהצבא הנורווגי היה עושה במקרה של משבר חוקתי?
"כמובן שגם בנורווגיה יש את ההפרדה בין הרשויות, זו מהות הדמוקרטיה. ואם כך, אתה לא יכול ללכת נגד ההחלטה של השופטים. אני חושבת שהצבא, במקרה של ישראל או נורווגיה, חייב לחשוב מה יצעיד את הדמוקרטיה של המדינה קדימה".
אהבתי להתפרע
הצבא הנורווגי, שמורכב מחמש זרועות, מונה יותר מ־17 אלף חיילים בעיתות שלום, ויכול לגייס כמות של 70 אלף לוחמים במלחמה. רמת ההשקעה של המדינה בצבא (7.2 מיליארד יורו בשנה) היא הגבוהה ביותר פר נפש בעולם המערבי. לאחר חמש שנות כיבוש נאצי, נורווגיה נטשה את מעמד הניטרליות והצטרפה לברית נאט"ו ב־1949. לאחר התפרקות ברית־המועצות, הצבא שם עבר מזירת התמקדות של הגנה על נורווגיה, לכוחות יותר מוביליים המסייעים במשימות בינלאומיות. ב־2015 עברה נורווגיה לגיוס חובה גם לנשים, המדינה הראשונה באירופה ובברית נאט"ו שעושה כך, ומאז מאזן הנשים בכל גיוס הוא כשליש.
"השירות שלי פשוט קרה. הוא לא היה מתוכנן", אומרת לאנד, שפרצה דרך בקריירה הצבאית שלה כאישה הרבה לפני שכל זה קרה, "הייתי בהתחלה בחיל המשמר, ואז חברים אמרו לי שאני אוהבת להתפרע ולהיות בחוץ, ושאולי כדאי שאתגייס לצבא ממש. אז התגייסתי, ואחרי האימונים הראשוניים שלחו אותנו לתרגיל במיניסוטה. כשחזרתי חתמתי לקורס קצינים, אבל לא חשבתי שזה יהיה משהו מעבר לקולונל. הייתי צריכה ללמוד מה שצריך כדי להצליח ולהתקדם, אבל היו רק גברים כמודלים לחיקוי, אז אימצתי את התכונות שלהם כדי להתקדם, ורק אחרי 15 שנים בצבא התחלתי להשיל מעליי את התכונות הגבריות שלא אהבתי–כמו המופנמות, חוסר הפתיחות לביקורת או דלת סגורה לחיילים שמתחתיך בדרגה–והתחלתי לעצב את הפילוסופיה המנהיגותית שלי".
שהיא מה?
"ערכים כמו יושרה, מקצועניות, כבוד ליריב, שקיפות, אבל גם צניעות, להכיר בחוזקות ובחולשות שלך, להיות בלי אגו, לאפשר לאנשים לדבר איתי בלי קשר לדרגות שלי. והיום, אני רואה שאני מנטורית של הרבה מהן, לנשים נורווגיות שמגיעות לצבא יש מודל שונה לחיקוי. ועדיין יש לנו מחסור גדול של נשים בצבא, בעיקר בדרג הקצינות. הרבה מהן לא רוצות לוותר על חיי המשפחה. זה כמובן משונה להיות שייך לצבא במדינה פציפיסטית כמו נורווגיה. ההורים שלי היו תחת כיבוש נאצי חמש שנים, אבל זה לא שייך לדור הזה. אנחנו צריכים להיות מוכנים בגלל השכן הגדול שלנו (הכוונה לרוסיה, ז"א), אבל מאז הוויקינגים אנחנו לא אגרסיביים. יותר קוראים לנו לתהליכי שלום. יודעים שאנחנו מגיעים מדמוקרטיה שעובדת, ושאנחנו לא באים לשרת צד אחד או אג'נדה ספציפית כשאנחנו מגיעים למקום כדי לסייע צבאית או כגוף שאחראי לשמור על השלום".
אם כבר מדברים על "לשמור על השלום", הסכסוך הבלתי נגמר שלנו יושב לכם על הראש יותר מסכסוכים אחרים? אגב הציון לאחרונה של 30 שנה להסכמי אוסלו.
"כן. זה משהו שאנחנו עזרנו להביא לעולם. לא הצלחנו לצקת מספיק תוכן לתוכו. הוא לא גדל. אבל כאומה, אנחנו מרגישים אליו אחריות". היא גם מודה שיש אלמנט נוסף בהתעניינות הנורווגית לגבי האזור הזה. "נורווגיה היא מדינה נוצרית באופן מוחלט, ובאופן טבעי חשוב לנו לראות מה קורה בישראל ומה קורה בין הישראלים לפלסטינים. יש בנורווגיה הרבה אזרחים שתומכים בישראל, בדמוקרטיה שלה, במוסדות האקדמיים, במחקר ובקדמה ובטכנולוגיה שלה, ויש גם אנשים שתומכים בפלסטינים ומקדמים חרם על מוצרים ישראליים, כי באופן טבעי אנחנו נוטים יותר לתמוך בחלש".
"אוף", היא אומרת בסוף השיחה, "רק עכשיו אני מבינה כמה אני מחכה לנסיעה הזו. לחברים, לשמש, לאוכל. הו, האוכל".
