לפני אי אלו שנים הזמין אותי בנימין (בני) לאו, רב בית הכנסת הרמב"ן בשכונת קטמון בירושלים, להרצות בבית הכנסת בתום התפילה בערב יום כיפור. שאלתי את הרב אם אוכל לדבר על נושא קרוב לליבי: החילוניות היהודית. להפתעתי, הוא לא נבהל. קבענו.
כשהסתיימה התפילה, פרשו חלק מהמתפללים לבתיהם. הרב לאו הזמין את הנשים לרדת מהיציע, מעזרת הנשים, ולהתכנס באולם. הוא ביקש לשמור אם אפשר על הפרדה, אבל רוב הנשים התיישבו בפשטות ליד הבעלים בלי לעשות מהסיפור הזה עניין.
ואז עלתה על הבמה, לפני ארון הקודש, הסופרת יוכי ברנדס. היא בחרה להרצות על הנביא יונה, ההרפתקן בנביאי התנ"ך. במהלך יום הכיפורים נהוג לשוב ולעיין בספר יונה – על פי ההסבר המקובל, משום שסירב לציית לצו גיוס משמיים וחזר בו. ההרצאה הייתה מרתקת, אבל אותי ריתקה לא פחות ההופעה של אישה בבית כנסת אורתודוקסי, בעזרת הגברים, לפני הארון, בערב המקודש ביותר בלוח העברי. ועוד יותר מזה ריתקה הטבעיות שבה היא התקבלה.
בעיניים חילוניות, המגזר הדתי־לאומי לובש לפעמים גוון אחיד: כולם אורתודוקסים, כולם סרוגי כיפות, כולם ימין כהניסטי. זאת טעות. האמת היא שהמגזר עוטף מגוון עשיר של מנהגים ודעות, מנהל שיח פנימי מעמיק, איכותי, רוחש ויכוחים אידיאולוגיים ומגדריים ומאבקי זהות. בניו ממלאים תפקידי מפתח בכלכלה, בביטחון, באקדמיה, בחברה. יש לו זכות מלאה לטעון לכתר אליטה.
עד שהגענו לפוליטיקה. נפתלי בנט ועמיתיו הניחו לבצלאל סמוטריץ', נציג של קבוצה שולית, מורדת, משיחית, לנכס לעצמו את התואר "הציונות הדתית". קומץ חרד"לים גנבו את הזהות של סקטור שלם: גנבו את החינוך, את הערכים, את סדר העדיפויות. "כל פעם שאני רואה את צמד המילים הזה מודבק לרוטמן, לסטרוק, לסמוטריץ', בטני מתהפכת", אמר לי ערב החג חבר, דתי וציוני.
קודם הם כבשו את הממסד הציוני־דתי; אחר כך הם כבשו את הליכוד ואת הקואליציה; בקרוב, עניין של שנים אחדות, הם יכבשו את הצבא, את המשטרה ואת שירות המדינה. זה לא חלום רע – זה תהליך סדור שמתרחש לנגד עינינו. החוקים שרקחו רוטמן ולוין אינם טרפת שהתרגשה עלינו פתאום כמו שאולי חושבים המפגינים בקפלן, או תאונה מצערת, כמו שמפנטזים בבית הנשיא. החוקים הם חלק מתוכנית גדולה. כך גם המיסיון החרד"לי בכיכרות הערים.
בתי כנסת לא מפחידים אותי. גם לא תפילות מתחת לכיפת השמיים, מהסוג שפרח בארץ במהלך הקורונה. הנוף התל־אביבי אחיד מדי: מתפללים יכולים להעשיר אותו. אין להשלים עם הפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי, אבל לא חכם לעשות זאת בכוח, להכעיס. בשביל לאכוף חוק, יש, בינתיים, בית משפט.
אבל אסור ללכת שולל אחר הפרצוף המיתמם של ישראל זעירא, שליח המיסיון החרד"לי לתפוצת תל־אביב. בעידוד הממשלה ובמימון המסים של כולנו מתנהל כאן קמפיין נרחב, משומן, שמיועד להכשיר חזון פוליטי בלתי תמים בעליל. זה קמפיין פוליטי – אלוהים הוא רק אמצעי להשגת כוח, מעטפת, תירוץ. כמו ששר אורי זוהר, לפני שהפך לגורו חרדי, "הראש היהודי ממציא לנו פטנטים". זוהר ביקש לצחוק על מתחזים ונוכלים. עמותת "ראש יהודי", מחוללת המהומה בדיזנגוף, ידעה מאיפה לקחת את שמה.
יהודים שחטאו
"ראש יהודי" היא עמותה חרד"לית שממומנת, לפחות בחלקה, ממקורות המדינה. כמוה כגרעינים התורניים בערים החילוניות והמעורבות וכישיבות ומכינות למיניהן. ניסוח המטרות של הארגונים האלה צבאי: לכבוש את העיר, להתנחל בשטח. מתחת לאחלה ולסבבה וכל הממבו ג'מבו של מה אכפת לך, בוא לשיעור בישיבה, בוא למניין, בוא לעשות שבת – מסתתרות רדיפת מיעוטים, הדרת נשים, השפלת להט"בים ושנאה למה שנבנה ב־75 שנות מדינה.
נניח לרגע שאני מגזים, שהנכונות של הציבור הליברלי להכיל, להפגין אחדות, להיחשף לדעות אחרות, מצדיקה השלמה עם הקמפיין החרד"לי. איפה ההדדיות? איפה השוויון?
מערכת החינוך הממלכתית־דתית סגורה היום בפני כל דעה שאיננה מבית מדרשו של סמוטריץ'. החינוך בה ימני יותר וחרדי יותר מאורח החיים ומהדעות של ההורים. בישיבות תיכוניות ובמכינות צבאיות מזריקים רבנים קיצונים לצעירים רעל כהניסטי. את התוצאה של שטיפת המוח אנחנו פוגשים בצבא, כשחיילים דתיים מסרבים לשמוע שירת נשים ומאמצים את הדעות ואת דרכי הפעולה של בן גביר. בתי ספר ממ"דיים מסרבים עד היום לבקר במרכז רבין. 28 שנים עברו מאז הרצח, ורבין עדיין טאבו. אם ישאלו בחידון טריוויה בוגר בית ספר דתי מי היה הרוצח ומי הנרצח באירוע ההוא, הוא עלול להתבלבל.
פעם ראיינתי את מיכה גודמן, סופר מצליח ומורה במכינה דתית בוואדי קלט. הוא הזמין אותי לבקר במכינה שלו. ברצון, אמרתי. תציע מועד. אני אבדוק במכינה, אמר. מאז נעלמו עקבותיו. בכניסה לרבים מבתי הכנסת יש שובך ובו עלוני השבת. חלק גדול מהם שקריים, גזעניים, מלאים בדברי הסתה מבתי מדרשם של סמוטריץ' ובן גביר. האם יאפשרו לעמותות מהמרכז, מהשמאל, להכניס לבתי הכנסת עלונים משלהן?
בני גנץ, כראש מפלגה חילונית־דתית, ניסה להשביע השבוע את רצון כולם באמירות נוסח "אלה אשמים וגם אלה אשמים". גנץ הוא איש הבסדר, הוא תמיד יהיה באמצע, גם כשזה אמצע של שום דבר. הוא לא מבין שהזמנים השתנו: החרד"לים בשער. אם גנץ חפץ חיים, הוא צריך לגייס את מעט הכוח שיש לו כדי להחזיר אותם לגודלם הטבעי. אם לא למען המדינה, למען הדתיים והמסורתיים שהוא מחזר אחר קולותיהם.
כל עוד המגזרים הדתיים, החרדים והסרוגים סגורים על מסגר בפני המגזר החילוני, אין הצדקה לפתוח יישובים ומוסדות לימוד חילוניים בפני הסמוטריצ'ים. אם חשקה נפשם להחזיר בתשובה יהודים שחטאו, שיחזירו בתשובה את נערי הגבעות.
הטייסת, האחת
ביום שלישי בערב התייצבו כמה מאות טייסים בבית חיל האוויר בהרצליה. כל אחד מהם הצטייד במדבקה לבנה שעליה נכתב שמו ומספר קורס הטיס שאותו סיים. האווירה הייתה רגועה, מחובקת, כמו בפגישת מחזור. התוכן אמר חירום.
555, עמותת טייסי המילואים שמילאה תפקיד מרכזי במחאה מראשיתה, החליפה הנהגה. זה היה כנס ראשון במסגרת ההנהגה החדשה. המייסדים, בוגרי מלחמת יום כיפור והמלחמות שבאו אחריה, גברים בשנות ה־60 וה־70 לחייהם, בחרו באישה בת 37, טייסת מסוקי קרב, להט"בית, להנהיג אותם. את שירה אטינג שמעתי לראשונה במסיבת העיתונאים הראשונה של ארגוני המחאה, באותו בניין בהרצליה, בחורף הקודם. הבחירה בה טבעית. אף על פי כן, המראה היה חריג: אישה צעירה, דקה, שולטת ללא עוררין באולם שכולו גברים מגודלים, עתירי אגו, מדרגת רב־אלוף (דן חלוץ) ומטה. כשהזכירה את מספר קורס הטיס שלה – 156 – הוותיקים חייכו. כשהציגה להם את המצב בשטח, מטרות מול הזדמנויות מול בעיות, הם הפסיקו לחייך.
ההתנדבות של טייסי המילואים הייתה ועודנה אחת הסוגיות הקריטיות במחאה. התקווה הייתה שהאיום בהפסקת ההתנדבות יגרום לממשלה לסגת מהצעות החוק המהפכניות מבית מדרשם של רוטמן ולוין. הנזק לכשירות, לביטחון השוטף, להכשרת דור הטייסים הבא, ינצח את הפוליטיקה. קרב הבלימה נחל הצלחה, אבל המטרות לא הושגו: החוקים לא נגנזו, מערכת המשפט לא הבטיחה את עצמאותה, וממשלת הימין על מלא לא נפלה.
יותר מ־1,400 אנשי צוותי אוויר במילואים חתמו על מכתב כללי שמאיים בפרישה, דיווחה אטינג. כ־600 לא מגיעים למילואים או מגיעים מעט מאוד. אני אחת מהם. המציאות מתחילה להיות קשה: צצים סימני שאלה, עייפות, אי־ודאות. "אנחנו מורידים את הכובע בפני כל מי שמשעה את ההתנדבות שלו, אבל נזהרים לא לחבק חזק מדי, לא לגלות חוסר רגישות", אמרה.
ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, גם הוא תומך המחאה מתחילתה, הוסיף כמה דברים קשים משלו.
"אנחנו במשבר חוקתי", אמר. "להערכתי הוא יסלים. אני מציע לכם לא לסמוך על בג"ץ. להגן על בג"ץ – אבל לא לסמוך עליו.
"המאבק שלנו לא משפטי – הוא על צביון המדינה, על זהותה. בשלושת החודשים הקרובים המאבק יוכרע. זאת הזדמנות של הרגע האחרון: אם נחמיץ אותה, הסיפור גמור".
הוא פירט: "גם במועמדות נתניהו לראש ממשלה, 11 שופטים מול אפס, וגם בחוק הלאום הלך בג"ץ עם הממשלה. אני מציע להיות חשדן לגבי הפסיקות הבאות. אם בג"ץ לא יתערב, לא נהיה במשבר חוקתי אלא במשבר דמוקרטי. המאבק יהיה ארוך, הישרדותי.
"זה יהיה משחק סכום אפס. אין מה לדבר על פשרה בשלב הזה. כאשר יישבו, אם יישבו, לדבר על חוקה, אפשר יהיה לדבר על פשרות, אבל כל דיבור על פשרה בשלב הזה הוא סדק בחומה".
אחד הטייסים שאל אותו על השפעת מדיניות הממשלה על השב"כ.
"הארגון שנמצא בסיכון הכי גבוה איננו הצבא, גם לא השב"כ", אמר. "משטרת ישראל היא היעד הראשון. היא הייתה חלשה מהתחלה – ההתפרקות שלה היא עניין של זמן. אנחנו באובדן משילות. איבדנו את האחיזה שלנו בגליל, במשולש, בנגב".
אפשר אולי להתווכח עם חלק מהניסוחים של דיסקין, גם עם לוח הזמנים שלו, אבל נדמה לי שהוא צודק בשתי סוגיות מרכזיות. האחת, בג"ץ. דבר אחד הוא לציית לבג"ץ, יפסוק מה שיפסוק. דבר אחר הוא לתאר אותו כמו שהחרדים מתארים את הרבנים שלהם, כמוסד שעומד מעל לכל ויכוח, כנזר הבריאה. הספקנות יפה גם לבג"ץ.
הסוגיה השנייה היא היכולת של הקואליציה לעמוד בביקורת של המחאה. אנחנו עלולים להגיע למצב כרוני: ההמונים ימשיכו לזרום לקפלן ולעשרות מוקדים אחרים כל שבת, אבל הקואליציה תחזיק מעמד. עם קצת עזרה מביידן, מבן סלמאן, מחמאס בעזה, מה שנחשב בתשעת החודשים האחרונים למטורף, ללא לגיטימי, יהפוך לחלק מהשגרה, לבנאלי.
קואליציות מתפרקות; מחאות דועכות. האתגר של המחאה הוא לקדם את האופציה הראשונה ולהרחיק את האופציה השנייה. אין לי פתרון קסם. אני מקווה שלטייסים של שירה אטינג יש.
הפיל שבאולם
גורם משפטי שראוי לשים לב לדבריו אמר לי השבוע מה הוא היה עושה אילו ישב היום בבית המשפט העליון ודן בביטול עילת הסבירות ובשאר התיקונים בחוקי היסוד. אין מחלוקת על כך שהעליון יכול לפסול חוקים רגילים, אמר. אפילו יריב לוין לא הביע התנגדות. הבעיה היא חוקי היסוד.
על גב מחברת הוא צייר מפת דרכים. יש שני פתרונות קיצוניים, אמר. הראשון, בית המשפט ידחה את העתירות בלי להיכנס לשאלה אם יש לו סמכות; הוא יכול לומר, כל עוד השאלה לא התעוררה בפועל, אין צורך להחליט. אם זאת תהיה התוצאה, הציבור ישאל, למה כינסתם 15 שופטים? בקיצור, זה לא יקרה.
הפתרון הקיצוני השני, אמר, הוא שבית המשפט יפסוק שהתיקון בעניין הסבירות לא חוקתי, יבטל אותה או יחזיר אותה לכנסת. אני לא הייתי תומך בהחלטה כזאת.
הפיל שבחדר הוא השאלה אם יש לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוקי יסוד. נתניהו והקואליציה שלו אומרים לא; שופטי העליון בעבר אומרים כן. בית המשפט הנוכחי בחר בכביש עוקף: במקום לפסול את חוק טבריה, שנועד להכשיר מועמד של דרעי לראשות העיר, השופטים דחו את החלת החוק לכנסת הבאה. הם יכולים לנהוג כך גם לגבי עילת הסבירות.
אלה החלטות לא נכונות, אמר. אי־אפשר לקבל את תוכן החוק ואז לפרש אותו הפוך. אין לבית המשפט ברירה – הוא חייב לצלול לתוך תוכן החוק.
נקודת המוצא במפת הדרכים ששירטט היא החלטה של בית המשפט העליון שמותר לו לטפל בתוכן של חוקי יסוד. זה הדבר החשוב, אמר. כל השאר פתוח לפשרה יצירתית.
ברגע שבית המשפט נכנס לדיון בחוק יסוד, הוא יכול להשעות את ההחלה של החוק עד לכנסת הבאה; הוא יכול לקבוע שביטול עילת הסבירות יחול על החלטות מדיניות אבל לא על החלטות של שרים או על החלטות פרסונליות.
בית המשפט יכול אפילו לפסוק ששרבוב ביטול עילת הסבירות לחוק יסוד נעשה לא בתום לב, אמר. זה פתרון נוח משום שיש לו תקדים: העליון נהג כך כשהממשלה ניסתה להפוך את התקציב הדו־שנתי לחוק יסוד.
איך יגיבו לוין ורוטמן על פסיקה שתיכנס לחוק היסוד, אבל במקרה של עילת הסבירות תאמץ את המהות שלו, שאלתי.
לוין יתנגד, אמר. אבל רוב הליכודניקים יאמרו, קיבלנו את מה שהציע השופט סולברג. דיינו.
והמחאה? שאלתי.
המפגינים יאמרו, נחכה ונראה מה המשמעות המעשית, אמר.
אני חושב שאנחנו כבר לא שם, אמרתי. אתם המשפטנים חושבים שבקצה כל משבר יש פתרון משפטי. זה לא תמיד נכון, לא כרגע.
ייתכן שאתה צודק, אמר הגורם המשפטי – ונאנח.
והשיטה פרחה
בסמת טבעון הוא אחד היישובים הערביים היחידים שהוקמו על ידי המדינה. יישוב מטופח, טובל בירק. הוא נועד לבדואים צפונים, אנשי כוחות הביטחון, מהדורה ערבית של צהלה, נווה מגן או רעות. בדואים יוצאי מערכת הביטחון איכלסו גם את טובא זנגרייה. אלה ואלה היו לא פחות פטריוטים משכניהם היהודים. העובדה ששני היישובים האלה הפכו לחממות פשע מגזריות, מלמדת על ממדי החידלון. חמישה אנשים, בני משפחה אחת, נטבחו בבסמת שלשום. המפכ"ל, באנדרסטייטמנט של השנה, אמר שלא יעבור לסדר היום. בן גביר הגיע לזירה ונופף בידו, כאילו בא להופעת בחירות. גם שבתאי, גם בן גביר, הם לעג לרש.
