בסקר שנערך בראשית שנות ה־2000 נשאלו תושבי ישראל: "את מי היית רוצה לפגוש ברחוב בניו־יורק?" התוצאות היו מפתיעות: למקום הראשון הגיע וודי אלן, מי שהקדיש לעיר סרטים כמו 'הרומן שלי עם אנני' ו'מנהטן' וגבר על פיגורות לוהטות כמו ג'ניפר אניסטון, ג'רי סיינפלד ושרה ג'סיקה פרקר. 20 שנה אחרי, אם היה נערך אותו סקר, קרוב לוודאי שהבמאי־שחקן היהודי היה מוצא את עצמו בתחתית הטבלה. ולא רק בגלל חילופי הדורות. סרטו הלפני אחרון של אלן, 'הפסטיבל של ריפקין' אפילו לא הוצג בבתי הקולנוע בארץ. המפיצים, שחששו מהתגובות, שיגרו אותו היישר למסכים הביתיים. מי שהיה פעם גיבור תרבות נערץ ופופולרי, הפך לאישיות בלתי רצויה ומוחרמת.
גם בארה"ב, כוכבי וכוכבות קולנוע שעבדו עם אלן בעבר הכריזו שלא יחזרו על הטעות. הכל התחיל ב־2014, כשדילן, בתם המאומצת של אלן ומיה פארו, בת זוגו הקודמת, האשימה אותו שתקף אותה מינית כשהייתה ילדה. זה הצטרף לסיפור הפרידה של אלן ופארו, כשהאחרונה גילתה תמונות עירום שצילם של סון־יי, בתה המאומצת שהפכה לאשתו של אלן.
כעבור שנתיים פירסם גם רונאן פארו, בנם של פארו ואלן, טור אישי בעיתון תעשיית הבידור 'הוליווד ריפורטר', שבו הגן על אחותו, קרא לחזור לחקור את טענותיה, תקף את חברת 'אמזון' שמימנה את סרטיו של אלן, את הכוכבים שעמדו בתור להופיע אצלו למרות מעלליו ("זה שובר את הלב של אחותי בכל פעם שאחד האלילים שלה עובד איתו"), את פסטיבל קאן ששיבץ את 'קפה סוסייטי' לחנוך את האירוע ואת מערכת ההשתקה סביב הפרשה.
אלן נשאר נחוש בהכחשותיו: הוא טען שמעולם לא שימש דמות אב עבור סון־יי, הכחיש את ההאשמות של דילן ומאז נמנע בתוקף להתייחס לפרשה. נציגי התקשורת שמראיינים אותו, מוזהרים שלא לשאול שאלות על הפיל שבחדר. למרות ההתעלמות, נראה שמי־טו ו'תרבות הביטול' שהגיעה בעקבותיה, שקראה להחרים אמנים שנחשדו או הוכחו כמתעללים ומטרידים ‑ מזרזת את קץ הקריירה של הבמאי. הסדרה התיעודית של HBO, 'אלן נגד פארו' (2021), הציפה מחדש בעוצמה את הטענות של דילן ומיה פארו נגדו, בתקופה שהציבור היה פתוח יותר לשמוע אותן, החרם גבר, ומאז ואלן - שנהג לביים סרט מדי שנה - מתקשה להשיג תקציבים. בין היתר, חברת אמזון ביטלה את ההתקשרות איתו, פלטפורמות שידור והפקה מתנערות ממנו, וכך גם פסטיבלים בעולם. באירופה לעומת זאת, במיוחד בספרד ובצרפת, סירבו רבים להצטרף לחרם ולסמן אותו כפרסונה נון גראטה וממשיכים להתייחס אליו בהערצה.
וכך הצליח אלן לקושש מימון צרפתי לסרטו החדש 'עניין של מזל', שהוא גם הראשון שדובר כולו צרפתית, בכיכובם של שחקנים ושחקניות מקומיים. גם קברניטי פסטיבל ונציה ה־80, שנערך בחודש שעבר, לא היססו לשבץ אותו בתוכנייה, צעד שלא עבר בשתיקה. מה גם שהפסטיבל היוקרתי בחר להציג שני סרטים נוספים של במאים מושמצים ושנויים במחלוקת ‑ רומן פולנסקי שהואשם באונס בת 13 ומאז הועלו נגדו עוד האשמות באונס, כולל של קטינות, ולוק בסון, שהואשם אף הוא באונס שחקנית, אך החקירה בעניינו נסגרה. "אלן לא הואשם ובסון אפילו לא עמד למשפט", הגן אלברטו ברברה, המנהל של פסטיבל ונציה על החלטתו. "אני לא מבין למה אנחנו דנים בזה. אני גם לא מבין למה אי־אפשר להפריד בין האדם לבין האמן. בסופו של דבר, אני מנהל פסטיבל, לא שופט", הוסיף. "אני בוחן סרטים לפי האיכות שלהם. והסרט החדש של אלן, הוא הטוב ביותר שלו זה שנים". מה שאכן נכון. הסרט שהוצג מחוץ לתחרות התקבל באהדה ובתשואות, וזכה גם בשבחי הביקורות.
אבל בדרך לבכורה, אלן בן ה־87 הספיק לנפק עוד התבטאות שחשפה כי למרות הפרשיות ומעמדו המעורער, דעותיו נותרו כשהיו. בראיון ל'אל מונדו' הספרדי הוא עמד לצד לואיס רוביאלס, נשיא ההתאחדות לכדורגל בספרד, שנישק את הכדורגלנית ג'ני הרמוסו בסיום גמר מונדיאל הנשים. "הנשיקה שלו לשחקנית הייתה שגויה, אבל זה לא שהוא שרף בית ספר", אמר אלן. "הוא בהחלט צריך להתנצל, אבל זה הרי לא נעשה בהיחבא או בסמטה אפלה. הוא לא אנס אותה, רק נישק אותה כחברה, מה לא בסדר בזה? קשה לי להבין איך אדם יכול לאבד את העבודה שלו ולהיענש ככה כי נישק מישהי". בראיון ל'וראייטי' אמר על מי־טו: "יש מקרים שבהם מי־טו הביאה תועלת רבה לנשים, וזה טוב. אבל כשאני קורא על מקרים מטופשים, זה מטופש".
במהלך הפסטיבל נתלו שלטי מחאה נגד ההחלטה לאפשר לפולנסקי, לאלן ולבסון להציג את היצירות הטריות שלהם. בזמן הבכורה, מפגינות מחו מול השטיח האדום. מאבטחים ושוטרים הזדרזו לפזר את ההפגנה, כדי לא לקלקל את החגיגה. כשפגשתי למחרת את אלן במלון בלידו, לא נראה שהתרגש מהמחאות או מהדיווחים בתקשורת. "אני לא קורא שום דבר שכותבים עליי", הוא מתעקש, "כולל ראיונות שנתתי. זה מפריע לי לעבוד. גם אם אני צועד על ההליכון ומישהו מדבר עליי בטלוויזיה, אני מחליף מיד ערוץ".
אתה לא קורא ביקורות?
"מאז הסרט השלישי שלי, לא קראתי אף מילה שנכתבה עליי, שום דבר שאמרתי. כלום. עדיף לא לדעת מה כותבים על הסרטים שלך, פשוט להמשיך בשלך. אני גם לא מתקשר לשאול כמה כסף הסרט עשה בסוף השבוע הראשון".
אתה מושפע מהפוליטיקלי קורקט בכתיבת הסרטים שלך?
"אני לא חושב על זה. אם אני עובד על סרט ומישהו אומר לי, 'בטוח שאתה רוצה לצלם את הבדיחה הזו על אסיאתים?' ‑ אם היא נראית לי מצחיקה, אז כן. אני רוצה שהיא תיכנס לסרט, ואם אנשים נפגעים זו בעיה שלהם - כי בעיניי זה לא פוגעני. אבל לפעמים אנשים צודקים, והבדיחה באמת דוחה, ואני מבין שעשיתי טעות וצריך להוציא אותה החוצה.
"אנחנו עוברים תקופה, בעיקר בארה"ב, שבה אנשים נפגעים כל הזמן, מכל דבר, למשל מהאף התותב המלאכותי של בראדלי קופר, שמגלם את המנצח היהודי לאונרד ברנשטיין בסרטו 'מאסטרו'. בחייכם. הבחור כולה עשה סרט. לא ראיתי אותו אמנם, אבל שמעתי שהוא מצוין. תמיד יש מזדעזעים, שייתכן שמייצגים רק מיעוט קטנטן, אבל הם קולניים. זה פשוט כל כך מטופש. אם היה שמץ של אנטישמיות בפרשת האף הייתי שם לב, אבל תמיד אפשר למצוא אנשים שימצאו אותה. והתקשורת מתה על האנשים האלה - הרי היה משעמם סתם לכתוב על הסרט, אבל זה לא משעמם לכתוב על אנטישמיות".
מאחר שפגישתנו התקיימה ימים אחדים לפני ראש השנה שאלתי את אלן, מה הוא מאחל לנו לשנה החדשה. אלן הפגין בקיאות במצב בישראל ואמר: "ההפיכה היא לא דבר טוב לישראל. אני יודע רק מה שאני קורא בעיתונים, אני לא מומחה לעניין, אבל ממה שאני קורא נראה שזה רעיון נוראי לבטל את כוחו של בית המשפט העליון ולשנות את הוועדה לבחירת השופטים. אולי אם הייתי גר בישראל וידעתי יותר, הייתי חושב אחרת, אבל ההיגיון הבריא שלי וההבנה שלי לגבי מה היא דמוקרטיה, אומרים לי שמדובר ברעיון רע מאוד. אני מאחל לכם לשנה החדשה שהמצב הפוליטי יתייצב ושלא אצטרך לקרוא בעיתונים שישראל במשבר. היינו רוצים שישראל תהיה במצב של חדשנות ולא של משבר. אנשים מסתכלים על ישראל בהערצה כמדינה שהשיגה דבר אדיר ובנתה ציוויליזציה גדולה במדבר, לא היינו רוצים שמשהו רע יקרה לה".
× × ×
עלילת 'עניין של מזל' שעולה בארץ עכשיו, עוקבת אחר פאני וז'אן, זוג מבוסס, שגר בדירה באחד הרבעים היפים של הבירה הצרפתית. כשפאני פוגשת במקרה את מי שהיה החבר שלה בתיכון, הרומן ביניהם ניצת מחדש. הבעל, שהוא גם צייד חובב, חושד שרעייתו בוגדת בו ושולח חוקר פרטי בעקבותיה. "במקור זה היה סרט על זוג אמריקאי בפריז", מגלה אלן. "אז התקשרתי לשחקנים שהם חברים ויכולים להתאים, אבל הם כבר עבדו על פרויקטים אחרים. פתאום הכה בי הרעיון לעשות את הסרט בצרפתית.
"תמיד הערצתי את יוצרי הקולנוע האירופאים ורציתי להיות אחד מהם. לצורך המעבר לצרפתית נדרשתי לעשות בתסריט שינויים קוסמטיים בלבד. שאלו אותי אם זה היה קשה, כי אני לא באמת מדבר צרפתית, אבל זה לא היה קשה. אפשר לראות אם מישהו משחק טוב או לא, גם מבלי להבין את השפה. וכמובן כל השחקנים הצרפתים יודעים לדבר אנגלית הרבה יותר טוב משאני אי פעם אוכל לדבר צרפתית. כך שזה היה ממש כמו לביים סרט אמריקאי".
גיבור הסרט, הבעל הנבגד, הוא מה שמכנים גבר רעיל. התפקידים שאתה כותב לגברים היום, שונים מאלה שכתבת לפני 20־30 שנה?
"לפני 20 או 30 שנה אני שיחקתי את הדמויות הגבריות, אבל תמיד כתבתי תפקידים יותר מעניינים וטובים לנשים. אולי כי היוצרים שהכי השפיעו עליי היו אינגמר ברגמן וטנסי ויליאמס, שהפנו את מבטם לנשים".
הבעל בסרט מאמין שלאנשים עשירים יש מזל. אתה מסכים?
"כן. הדבר הכי חשוב בחיים זה בריאות, השני זה ידע והשלישי הוא כסף. בכל מקרה, חייב להיות לך מספיק כסף כדי לשרוד ולהתקיים. ואז, אם לוקחים את זה צעד קדימה, נחמד שיהיה לך כסף ללכת למסעדה ההיא או לקנות את הבית ההוא על החוף. זה פותח אפשרויות".
אתה מרגיש בר מזל?
"בכנות, היה לי הרבה ממנו. היו לי שני הורים אוהבים, חברים טובים, אישה ונישואים נהדרים ושני ילדים. בחודש הבא אהיה בן 88 ומעולם לא הייתי בבית חולים. מעולם לא קרה לי משהו נורא. גם היצירה שלי זכתה להרבה שבחים שלא הגיעו לה ולכבוד. חייתי את חיי לצד שחקנים מוכשרים, מושכים ומצחיקים, ונשים יפהפיות ומקסימות. במקום ללכת למשרד, אני מגיע לסט, שיכול להיות בונציה, בפריז או במנהטן. שפר עליי המזל - ואני מקווה שזה יישאר ככה".
'עניין של מזל' הוא הסרט ה־50 שלך. במבט לאחור, אתה מתחרט על אחד מהם?
"יש לי מיליון חרטות. אם הייתי צופה בסרטים שלי אחרי שסיימתי אותם, הייתי רוצה לשנות הרבה. אני לא פרפקציוניסט כמו סקורסזה וספילברג. אני רשלן ועצלן. ספילברג וסקורסזה עוברים לגור באיזה לוקיישן מזוויע במשך חצי שנה. אני מצלם רק במקומות נחמדים. ספילברג וסקורסזה עושים עוד טייק ועוד טייק, גם בעשר בלילה. אני מסיים את הצילומים בחמש־שש והולך הביתה או לראות כדורסל - אף פעם לא פיספסתי משחק. אני עושה טעויות כל הזמן - ומה שמציל אותי זה המזל, או צלם שאומר, 'לא, אי־אפשר לעשות את זה, זה נוראי. בואו נעשה עוד טייק', או ארט דיירקטור שאומר, 'תן לי לבנות את זה שוב, אסור לצלם ככה'. לאורך הקריירה, מעולם לא הייתי אמן מסור".
למרות מה שנראה כמו בעיות שמיעה, כשמדי פעם הוא מבקש ממני לחזור על השאלה או מטה את אוזנו כלפיי, הוא נראה בכושר טוב, סך הכל. אחרי ונציה הוא אף המשיך לסיבוב הופעות ברחבי אירופה עם להקת הג'אז שלו.
מאיפה אתה מוצא את האנרגיות האלו?
"עבודה קשה זה לנהוג במונית או לחפור עם מקדחה ברחוב. הוריי עבדו קשה, לא אני. מה אני כבר עושה? קם בבוקר, מישהו מביא לי קפה, ואומר לאנשים מה לעשות ואז: 'לא, זה לא טוב, תעשה את זה שוב', או 'זה היה מבריק, תודה'".
בסרטים שלך אתה עוסק לא אחת במוות. עד כמה המוות מטריד אותך?
"המוות זה דיל רע שאנחנו תקועים איתו. אין באמת איך לברוח ממנו. לא דרך המדע, לא דרך הפילוסופיה, לא דרך הקומדיה. עדיף פשוט להסיח את הדעת".
× × ×
הביקור בעיר התעלות עורר באלן זיכרונות טובים. "לונציה יש משמעות מיוחדת עבורי ועבור רעייתי סון־יי", התחתנו כאן, אצל ראש העירייה. בדצמבר נחגוג 25 שנות נישואים. בזמנו כולם אמרו, 'איזה נישואים מוזרים, אתה כל כך הרבה יותר מבוגר ממנה, אלה לעולם לא יהיו נישואים טובים'. היו נגדנו כל מיני טענות. אמרו שסון־יי תנצל אותי או שאני אנצל אותה. אבל הזוגיות שלנו מאוד טובה. אני אוהב אותה והיא אותי. טוב לנו".
איך אתה מסביר את זה?
"אני באמת עושה את כל מה שהיא אומרת, וככה אין בינינו קונפליקט. יש לנו שתי בנות, וכולנו נהנים יחד. הבנות שלנו עבדו בסדרה 'אמילי בפריז' - גידלנו אותן כך ששתיהן מדברות צרפתית שוטף. גם הן אוהבות את פריז, אבל אני מניח שבסופו של דבר הן יתמקמו בניו־יורק".
איך תחגגו 25 שנות נישואים?
"בצניעות, אקח את אשתי למסעדה".
