מתישהו בקיץ היו מי שהגדירו את הפועל באר־שבע כפייבוריטית לאליפות, אחרי שהוחתמו שחקנים זרים בקצב (לפני השחרורים של ספורי ויחזקאל). אף אחד מהם לא ראה דקת משחק של הזרים שהוחתמו, אבל הכתירו אותנו לפייבוריטים, כי כולם ידעו שלבאר־שבע יש אס אחד והוא מאחורי הקווים: אליניב ברדה.
מאז כמובן קרו כמה דברים שהנמיכו את רף הציפיות: התבוסה למכבי ת"א בגביע הטוטו, השחרורים של יחזקאל וספורי וגם העובדה שבאר־שבע הפסידה לעולה החדשה, הפועל פ"ת. הציפיות לא רק שהשתנו - ברשתות צצו שעוני חול דמיוניים לברדה.
ואני שואל: באיזו עזות מצח אפשר בכלל לחשוב על הקצבת זמנו של המאמן שהביא גביע מדינה, אלוף האלופים, שלב בתים בקונפרנס־ליג ומקום שני בליגת העל, וכל זה בתקציב שלא מתקרב לזה של מכבי חיפה ומכבי ת"א?
זה אפילו לא יכול להיאמר בצחוק. לא משנה מי ירוץ על המגרש - ברדה הוכיח יותר מפעם אחת שהוא יודע להוציא את המקסימום מהשחקנים שלו. אני לא רוצה לומר מים מסלע, כי לבאר־שבע היה סגל טוב בעונה שעברה - שאליניב הפך אותו למצוין. וגם העונה, הדברים מתחילים להתחבר.
בתקופת רוני לוי שמענו כל מיני סיבות ותירוצים למה הקבוצה לא מצליחה לשחק כדורגל שוטף. אצל אליניב כל האמת נאמרת בפנים. בלי שטיקים ובלי טריקים. כשהיה זקוק לחיזוק - הוא אמר את זה מול כל מיקרופון. ועכשיו הוא חוזר ואומר - אני מאמין בסגל הזה.
תנו לברדה קצת קרדיט. הוא מסוג המאמנים שלא מתביישים לעשות שינויים ולא חוששים לומר "טעיתי" ולקחת אחריות. נדירים המאמנים האלה בכדורגל הישראלי. אז לכל אלה שמחכים בפינה לעוד תוצאה לא טובה או הפסד למכבי חיפה (שיכול, שומו שמיים, להגיע): שחררו מהמאמן ותנו לו לעבוד. כי בפוקר, כשיש לך אס ביד, אתה לא זורק אותו. גם אם הקלף שלצידו לא הכי חזק שיש. אנחנו מאוד נצטער אם בטעות ברדה יאמן את אחת היריבות שלנו לצמרת. עיינו ערך ברק בכר (וכן, מבחינת הפוטנציאל - אני משווה ביניהם).
