כשסבא אליהו היה קטן: האמת, כל האמת ורק האמת // ינץ לוי } איורים: אבי בלייר } כנרת, זמורה, דביר } 168 עמ'
לפי דוח העוני לשנת 2021 חיים בישראל מעל 850 אלף ילדים עניים, כמעט שליש מכלל הילדים. עם זאת, חיי מחסור כמעט לא נדונים בספרות הילדים העברית בשנים האחרונות, מה שיוצר צרימה קשה אל מול המספרים הללו. לכן משמח לקרוא סדרה יוצאת דופן כמו 'כשסבא אליהו היה קטן' מאת ינץ לוי, המציגה אמירה אמיצה ומגובשת בנושא.
בספרים, שהרביעי והאחרון שבהם ראה אור לא מכבר, מגיש לוי לקוראיו הצעירים מעין מחקר עומק על היבטיו השונים של העוני, הדרכים שבהן הוא נוצר ומשוכפל, ומשפיע על הווייתו של האדם. לוי מראה כיצד מוסדות תשתית במבנה החברתי מותירים את העניים בעוניים ולעיתים אף מייצרים העברה בין־דורית של מצבם: בית הספר מגביל את גישתו של אליהו לחינוך כיוון שאינו יכול לשלם את שכר הלימוד, בית החולים מונע ממנו ומאביו טיפול רפואי כשאין להם כסף לשלם עבור פנקס חבר, ומערכת החוק מקשה על הוריו לזכות למשפט צדק בשל היעדר ממון לעורך דין. לצד אלה מתאר לוי את הרעב הכוסס תמידית, המקשה לחשוב על כל דבר אחר ובכך מצמצם את קיומו של האדם העני לכדי הישרדות: העיסוק החוזר ונשנה במזון בסיפורים — בחסרונו, בניסיונות להשיגו ובקנאה במזונם של אחרים, מעביר בצורה חיה וחודרת את האופן שבו תחושה שרובנו רגילים לספק בקימה למקרר, צובעת כמעט כל רגע בחייו של מי שאין לו. ההאנשה שלוי עושה לבטנו של אליהו והדו־שיח המתמיד בין השניים, מעניקים נימה הומוריסטית שמקילה מעט על ההתבוננות באמת, אך בו בזמן גם מנכיחים אותה באופן מוחשי מאוד.
העוני לא משפיע רק על מצבו הפיזי של אליהו, אלא גם על תודעתו ועל עמדת המוצא שלו מול העולם: אליהו משתמש אמנם בחוכמתו וביצירתיות שלו כדי להסתדר, אבל בספרים הראשונים הוא מתבטל כמעט לגמרי מול סמכות כמו המורה, המנהל או בעל הבית. אפילו עם אביו הוא מתקשה להתעמת, למרות שברור לו ולקורא שהאב הרבה פחות חכם ומשכיל ממנו. רק כשהוא מתחבר עם הילדה העשירה חדווה, שמרגישה בנוח לערער על עמדתם של בעלי סמכות, לאתגר אותם ולעשות כרצונה בתוך מערכות בעלות כוח רב, מתחיל אליהו להבין שגם הוא מסוגל להתייצב מול מערכות כאלה ולדרוש יחס הוגן.
בעלי הסמכות, כמו גם העשירים בסדרה, לא מוצגים כמרושעים ממש, אלא בעיקר כאטומים וערלי לב. כך, מנהל בית הספר אומר לאמו של אליהו המתקשה לגייס את שכר הלימוד: "אנחנו לא יכולים שילמדו אצלנו תלמידים שמשלמים ותלמידים שלא משלמים. אצלנו רק שוויון! שוויון מעל הכל!" אמנם יש ביניהם גם מי שמשתדלים לסייע לאליהו, אולם בהיותם היוצאים מן הכלל הם מעידים על אי־צדק מערכתי ממוסד. בספורדיות של מעשיהם ותלותו של אליהו ברצונם הטוב, מבקר לוי בחריפות את התפיסה הקפיטליסטית־פרוטסטנטית השלטת במערב, שלפיה העני הוא לא רק חוטא שנענש על חטאיו במחסור, אלא גם אובייקט למירוק מצפונם של העשירים, תוך שימור מעמדם.
הקול שמזוהה עם לוי מספרי 'הדוד אריה', קול של מספר כל יודע המעביר לקהלו סיפורים בדיעבד מכלי שני, הולם מאוד את סיפורי סבא אליהו. הוא מאפשר ללוי לחלוק עם קוראיו הצעירים אמיתות קשות מבלי להפחידם, שכן הסוף הטוב ידוע מראש: אליהו גדל והיה לבעל בית ומשפחה, אדם שניצח את העוני ויש לו קול ונוכחות בעולם. עובדה — כתבו עליו סיפור. אמנם הסגנון הזה, שפונה ישירות לקוראים, מייצר לעיתים נטייה קלה לדידקטיות, אך עם התקדמות הסדרה הנטייה פוחתת ומפנה מקום לעלילות סוחפות ומגובשות היטב ולהברקות נהדרות, דוגמת פרק המתאר את קורותיו של מכתב גורלי בנבכי מערכת הדואר; משל חכם ומשעשע, קפקאי כמעט, לאופן שבו הבירוקרטיה, החברה, "המערכת" לועסות ויורקות את הפרט המוחלש. "אתה כנראה הילד הכי חכם שפגשתי", אומר לאליהו מחלק העיתונים, "אבל אף אחד לא יקשיב לך אם לא יהיו לך נעליים, חליפה וכובע יפה. בשביל כל הדברים האלה צריכים כסף, אבל אף אחד לא ייתן לך עבודה טובה אם אין לך נעליים, חליפה וכובע יפה". 'סבא אליהו' היא סדרה חשובה המנכיחה את המעגל המייאש הזה שקשה כל כך להיחלץ ממנו, ובכך נותנת קול ל־850 אלף "אליהויים" שעדיין נמצאים בו. •
