ים השלווה // אמילי סנט ג'ון מנדל } תרגום: שרון פרמינגר } בבל } 264 עמ'
חוק מספר אחת במדע בדיוני: אתה לא מתעסק עם הזמן. כל ניסיון לנסוע בזמן ולתקן את הדרוש תיקון, נועד לכישלון. יותר מזה, לאסון קולוסלי. לא משנה כמה זעיר וכירורגי המסע, עצם ההפרעה מפעילה מנגנון שמעקם את הזמן ומשנה את העתיד, לעיתים לבלי הכר. ובהשאלה לעולמנו הצר והמוגבל, גם "נסיעה" שלנו בזמן, כלומר לעבר, לזיכרונות, לאירועים שעיצבו את חיינו, משנה את האופן שבו אנו תופסים את האירוע, את הזיכרון, ובעקבות זאת גם את ההווה וממילא את העתיד.
אלו הם חלק מהרעיונות שחוקרת אמילי סנט ג'ון מנדל בספרה החדש 'ים השלווה'. סנט ג'ון מנדל מוכרת לקורא הישראלי ולעולם כולו דרך יצירת המופת 'תחנה אחת־עשרה', העוסק בעולם אפוקליפטי לאחר מגפה שהשמידה כמעט את כל האנושות. ב'ים השלווה' היא גם עוסקת במגפות ובהשפעה שלהן על האנושות, אבל זה לא הנושא העיקרי. בספר זה היא חורגת, ליטרלי, אל הכוכבים ואל מסע בזמן.
נקודת ההתחלה של הספר היא תחילת המאה ה־20 כאשר אדווין, בן אצולה קנדי, מחליט לעזוב את ביתו ולנדוד צפונה לאורך קו החוף. בשלב מסוים במסעו, בתוך יער מסתורי, הוא עובר חוויה מוזרה, מיסטית, שהוא לא יכול להסביר. בפרקים הבאים, הנעים לאורך ציר זמן כרונולוגי, אנחנו מתוודעים לעוד בני אדם שחוו את אותו אירוע מיסטי זהה ולא מוסבר. לאט־לאט אנחנו נחשפים למרכיבי האירוע — תחושה של מעבר למקום אחר, חלל לא מוכר, ובו־זמנית הישארות באותו מקום, מספר צלילי כינור, ואנשים שעוברים. כיצד ייתכן הדבר? התעלומה הולכת ומסתבכת כאשר מתברר שיש אדם המקשר בין כל האנשים שחוו את אותו אירוע או שומעים עליו מאדם אחר.
אחרי שליש ספר בערך, הטקסט נמצא בסופרפוזיציה מרתקת מבחינה פואטית. אני בכוונה משתמש במושג מעולם הפיזיקה בכלל ומכניקת הקוונטים בפרט כי נראה שהרעיונות הלא־הגיוניים של המכניקה מעסיקים את הסופרת לא מעט. סופרפוזיציה היא כלל האפשרויות וההסתברויות של חלקיק במערכת מסוימת, במקרה שלנו הטקסט. אנחנו מוצאים את עצמנו מול שאלה — מה זה הספר הזה? האם מדובר בספר בלשי? בספר פנטזיה? האם ברומן פסיכולוגי העוסק בעברן של הדמויות, או ברומן פוליפוני? האם זהו משל פוליטי או תיאור נאמן של חיים? כל התשובות נכונות וכל האפשרויות פתוחות.
זהו רגע נדיר בספרות שכדאי להתעכב עליו — ההלימה בין הדמויות ובין הקורא. גם הדמויות וגם הקורא, כל אחד מסיבותיו, נמצאים בדיסאוריינטציה של זמן ומרחב ובחוויה חזקה של בו־זמניות, של עירוב וערבוב עולמות והגדרות. גם הקורא וגם הדמויות נדרשים לבחינה מחדש של ההנחות המוקדמות שלהם בנוגע לסיפור, זיכרון, ז'אנר, קונבנציות, ולחוזים הלא־כתובים בין הדברים. זהו ההישג הספרותי הכביר והמשמעותי של הטקסט הזה.
הבעיה היא שהרגע הזה לא יכול להימשך זמן רב, בוודאי לא בספרות. ברגע שהטקסט מתחיל להתיר את התעלומה, כלומר לייצר פתרונות, אפקט הסופרפוזיציה קורס וכעת הקורא במסלול מובחן אל עבר הסוף. יש משהו מבהיל בקריסת פונקציית הגל הזו, ולו רק בגלל הפער העצום שיש בין החוויות. נכון, הספר ממשיך לעניין, העלילה ממשיכה לרתק, עוד ועוד חלקים מצטרפים לתצרף המשוכלל שבונה אמילי סנט ג'ון מנדל עד שכל הקצוות הפרומים נקשרים, התעלומה נפתרת, הלולאה הטקסטואלית מתיישרת. כמה הקלה ככה מאכזב.
החלק השני אם כך, מוקדש לגיבור גאספרי, שמאס בחייו המשמימים ומבקש להיזרק אל הרפתקה חוצת גבולות וזמן. החלק הזה הוא יותר "קלאסי" ועוסק, איך לא, בשאלות מוסריות המגיעות לפתחו של גאספרי שנאלץ להכריע ביניהן ולשלם את המחיר הכבד בעקבות הבחירות שלו. מטבע הדברים לא אוכל לעשות ספוילר לספר שכל סצנה בו חשובה להבנת התמונה הכוללת, רק אומר שיש עוד ועוד פיתולים עלילתיים שהם כמו ניסוי מחשבה שלעיתים יכול לייגע ממש.
זהו ספר מורכב. האם נהניתי ממנו? כן. האם חשבתי שהסופרת מעדיפה את ההתרה של התעלומה על פני העמקה בדמויות שלה? כן, בהחלט. האם היא טיפסה על עץ גבוה מדי ונפלה? אני חושב שכך הוא הדבר. בכל זאת, כמה מרענן לקרוא טקסט שאינו צמוד לאקלים הפוליטי, הכלכלי, החברתי, הריאליסטי. כמה טוב לקרוא ספר שמחזיק בתודעה אחרת, רחבה יותר ולכן גם עמוקה יותר. שמעלה על נס את הדמיון ואת יכולת ההמצאה על פני ייצוג ריאליסטי של "רוח התקופה". זה לא שכל אלה לא מופיעים ב'ים השלווה'. הם בהחלט כן. אבל זו רק אפשרות קריאה אחת מיני רבות. •
