ספר יונה וולך // עורכות: דנה אולמרט, שירה סתיו } הקיבוץ המאוחד } 570 עמ'
לו הייתה שורדת את סרטן השד ואת השדים האחרים, הייתה היום יונה וולך ישישה כבת 80, ככל הנראה צועדת בקפלן במוצאי שבת, מטופלת בתרופות שמווסתות את מצבי הקיצון של הנפש, מתארחת אצל קובי מידן לרגל ספר חדש, מלמדת כתיבה באחת האוניברסיטאות, מתבקשת בידי משוררות צעירות לקרוא את שיריהן הבוסריים ולחוות דעה. אבל קשה לדמיין את וולך ישישה, היות שדמותה התקבעה בתודעה הקוראת כצעירה מבריקה, חדשנית ופרועת מחשבה, שהחיים נפרשו בפניה באפשרויות בלתי מוגבלות לכאורה.
נדמה שקיים פער בלתי ניתן לגישור בין דמותה האיקונית של וולך, המשוררת שהרעישה את השירה העברית בפואטיקה מהפכנית, שלא נראתה כמותה עד אז ומאז, הונצחה בסרטים תיעודיים ועלילתיים כמעין קריקטורה של המושג "משוררת" על כל הרכיבים הקלישאתיים הנלווים לכך (שיגעון־עריריות־מצורעות־כישוף), והפכה לשם מוכר גם אצל מי שלא קרא מעולם שיר שלה, שם אשר מתקשר, בין היתר, עם ארוטיקה ועם בוהמה תל־אביבית — ובין האישה הממשית. זו חייתה רק 41 שנים לפני שגססה מסרטן, שהזניחה עד שהיה מאוחר מדי; שהתייתמה מאביה כשהייתה בת ארבע, לאחר שנפל כלוחם במלחמת העצמאות; שהתגוררה בקריית־אונו ברחוב הקרוי על שם אביה והתמודדה ביצירתיות עם סופות שבנפש, עם כאבים וסתירות פנימיות, אך הציגה יכולות יוצאות מן הכלל להכיר במציאות כשפע אינסופי ובלתי כבול.
בשירה של וולך 'לחיות במהירות הביוגרפיה' היא הראתה את המרדף הזה אחר קליטת־היתר שלה את המציאות, חיים בטרנס אקסטטי של ממש, כאשר היא מסוגלת להרגיש כל רגע שעובר והופך לעבר ("רֶגַע עָבַר עוֹד רֶגַע עָבַר, כְּבָר? זָכָר"). גם בשיר הזה ביקשה וולך לנסח את עקרון הכוח של החיים, הכוח לקרוא לדברים בשמם ולדבר רק בקולה, לעולם לא בזיוף, לעולם לא בקול אחר: "תָּמִיד יִהְיֶה עַצְמוֹ/ לֹא יַאֲשִׁים לֹא יִשְׁפֹּט יֹאהַב חָזָק וְעוֹד/ יִהְיֶה חָפְשִׁי כְּמוֹ שֶׁנּוֹלַד יֵשׁ לוֹ מַזָּל הוּא זוֹכֵר". שברירית הרבה יותר מהסטריאוטיפ על אודותיה, וולך ביקשה להשתחרר ממה שכינתה "חומר הרוע" בעולם, והיא גם דיברה על כך עם סטודנטים: "מצד אחד אפשר להסתכל על מה שקורה מסביב ולהתרגז, מצד שני אפשר לנצל את זה לטובתך... לחייך חיוך של צחוק הגורל. לחיות במהירות הביוגרפיה".
הדבקות הזו בחתירה להישאר נאמנה לעצמה ולהציג את העולם היחיד האפשרי כעולם שמרוכז סביב ההכרה המשוררית שלה, יצרה פואטיקה ייחודית, שנדמית לעיתים כפורקת עול ולעיתים כחלון ראווה, תיאטרון של הכרה שמשנה צורה ללא הרף, ואפילו אבידן כתב בלא־נימוס, "היא הייתה בעלת תנופה, אבל בעיקרה משוררת טיוטתית", כשאפשר לטעון בדומה לכך על שיריו שנכתבו בהשפעת סמים פסיכדליים. אלה הקשו, בין יתר המכשולים, על חוקרות וחוקרים להתמודד עם שירתה ברצינות כחקר מתמשך ובלעדי, לסכם קווים לדמותה, למקמה לצד משוררות אחרות שכתבו בזמנה, לפניה או אחריה. שמעון אדף כתב שבמשך חודשים הסתובבה בו השאלה: "מה בעצם אומרת לי השירה של יונה וולך?" מאז שהכיר את שירתה בנעוריו, העיד, הוא דחק את החשק "להפיק תובנות על השירה הזאת, המוכנה לערטל את צעיפי הנפש, ובה בעת להיוותר בלתי מושגת, לא להתמסר לעולם".
'ספר יונה וולך', שראה אור בעריכת שתי חוקרות ספרות מובילות, שירה סתיו ודנה אולמרט, מאגד את המאמרים, וגם את המסות, הרשימות וההספדים שנכתבו על המשוררת בחייה ולאחר מותה. חלקם נכתבו במיוחד לאסופה זו וצורפו לשני ראיונות נשכחים עם יונה וולך. רק שני מאמרי מחקר נכתבו על שירת וולך מאז החלה לפרסם ועד שנות ה־2000, ובעשור הקודם התפרסמו גם כן רק שני מאמרים עליה.
הספר אמנם עב כרס, אבל זה מעט בהינתן שוולך היא איקונה תרבותית ישראלית, שהטביעה את חותמה על השפה ועל השירה העכשווית. בניגוד למה שהיינו מצפים, כשהחלה וולך לפרסם היא לא זכתה לתשבחות. עורכים עודדו וטיפחו אותה, אבל מבקרים הסתייגו ממנה, כמו למשל נסים קלדרון שזיהה בשיריה "פוזה של צפצוף ארוך על הקורא".
מנחם פרי, שכתב מיד לאחר מותה שוולך הפכה בשנותיה האחרונות לכוכב תקשורת ולכן ההספדים עליה נשאו אופי שהיום היו מכנים "המנוח ואני", ובלשונו "ניסיון נואש לחטוף עוד פירור לאגו מן העפר שכיסה את הקבר" — כמו נתן לספר הזה את ברכת הדרך. הוא זימן כבר בימי השבעה "דיאלוג של ממש עם שירתה של יונה וולך, ניסיון להתמודד עם חשיבותה", וציין: "במשך 20 שנות פעילות שירית זכתה יונה וולך למאמר אחד רציני על שירתה, לא יותר".
והנה ישנם יותר, מעניינים ומגוונים, על מבנה השיר הוולכי, שלפעמים שורה בו היא בעצם קו, וכיצד שימשה בתפקיד "הצופה לבית ישראל", ועל כך שהייתה "משוררת אב", שמקיימת את פגיעותו של האב המת, שכתבה שירים בלשון "אנחנו" כחלק מריבוי אפשרויות ל"אני", שרק בטעות היא נחשבת למשוררת אישית ועוד. כשהלית ישורון שאלה את וולך אם התגעגעה לאביה כשהייתה ילדה, היא ענתה: "פיציתי את עצמי באמצעות התקווה, באמצעות הגאווה הזאת, שאבא מת בשביל המדינה, באמצעות זה שהמוות שלו לא היה סתמי. שיתר המיתות הן סתמיות לגמרי".
ועדיין, עולה כי הטקסט מאיר העיניים ביותר שנקרא על אודות יונה וולך יהיה מאת וולך עצמה. שירתה של וולך היא מקל שמכריז בנקישותיו על מציאות, היא חלל בולעני שאפלולית ובוהק מסנוור נבללים בו בכל קריאה. •
