במקום להיות מיואשת מהחגים ומאריכותם, במקום לצפות בקוצר רוח "לחזור לשגרה" ווטאבר דת מינז, אני מוצאת את עצמי ברצון עז ובתפילה שהחגים לא ייפסקו. להפך, שיימשכו. ואם אפשר איזה אסרו חג ואז אולי לחגוג שוב סוכות גם בחשוון, ומי בכלל רוצה שהשגרה תתחיל? איזו "שגרה" בכלל יש פה? לאיזו שגרה אנחנו בכלל מייחלים?
במילון: שגרה, רוטינה, דרך והתנהגות קבועה, הרגל. איזו דרך התנהגות קבועה יש פה? כבר עוד מעט שנה אנחנו חווים אנדרלמוסיה. יסודות הבניין ניזוקו, פורקו, ובאופן ניסי אנחנו עוד עומדים, אבל מרגישים את הרצפה רועדת.
אין לי מושג איך תיראה השגרה הזאת, ולכן אין לי כל ציפייה לחזרתה המיוחלת, כיוון שאינני מייחלת לה כלל.
להפך, אני רוצה שהימים יתארכו. אני רוצה עוד קצת חגים, עוד קצת פגרה. כי לפחות הפגרה, כשמה כן היא, ההפך מן השגרה. ועל כן מהפגרה אין לי ציפיות! הפגרה, כמו האחות המופקרת של השגרה, אין לה דין ואין דיין
ודין חטיף צ'יטוס כדין חזה עוף, ואין הגבלת מסכים ואפשר להשתכר כל יום. אמרו להיות בשמחה גדולה, לא?
אבל מן השגרה, או־הו, ממנה הציפיות גדולות, ממנה למדתי להתענג, ממנה למדתי שיש סדר בעולם ויש גם סוף לפרקים של "קוקומלון". מן השגרה למדתי על עונות השנה ועל הזמן בכללי. מן השגרה למדתי שבערב אוכלים חביתה וסלט. מן השגרה למדתי להתגייס להאמין שיהיה טוב. לשלם, לעבוד, להיות פרודוקטיבית, לחשוב קדימה. לתכנן. ואילו כרגע אני בקושי מצליחה לראות אל מעבר למוצ"ש.
מה אפשר כבר לתכנן עם מושב החורף שחוזר ביתר שאת, וחוץ מכל הדברים הידועים וחוקי הדיקטטורה וכל הסיפור עם הדת עכשיו, גם לשר התקשורת יש רעיונות הרסניים. מכל חזית מתקפה. אז מה יש לייחל לחזור אליה כל כך?
אנחנו אפילו לא בהפסקת אש או הודנה. פה בישראל שלנו לא נחים. לא סתם הכריחו את העם היהודי לשמור שבת. רק אלוהים יודע שאילו ניתן היה, היינו עוסקים בעסקאות 14 שעות ביום ללא הפסקה. הנפש לא פוסקת לרגע מעשיית החורבן. מניתוץ וריסוק את כל אותה שגרה. רוצים רפורמה בשגרה. לא אותה שגרה שאליה התרגלתם ולמדתם לשנוא. עכשיו עוד נתגעגע לאותה שגרה ארורה, שרק חלמנו לחמוק מציפורניה, והנה אנחנו נאחזים בה כמו בקיר טיפוס אימתני, חוששים להיזרק לתהום.
בפגרה היה אפשר לדבר על נושאים אחרים. בפגרה אפילו היינו ביוון. במקום לחזור מהפגרה רגועה אני חווה מתח עצום לפני החזרה. במקום להשתוקק לחיים שלי, לשגרה שלי, אני נחרדת. במקום רק לתת לרוח שלי את אותה התרוממות שיש אחרי חופשה נעימה עם המשפחה בחופים, היד שלי קפוצה והעיניים שלי מרצדות מול המסך השחור בטלפון. רק כדי שבודהה ייקח אותו ממני ויאמר: "אנחנו עוד פה, די עם ynet". אז אני נושמת, לוקחת שאיפת חמצן ירוק וים כחול אל תוך הריאות לפני שגרה שמגיעה, שתהיה הכל חוץ משגרתית.
